"בראשית היתה אהבה" | מינו בן גיגי
טוטם ספרים, 2012, 54 עמ'.

כאשר קראתי את "בראשית היתה אהבה", ספרה של מינו בן גיגי, הרגשתי שאני נסחף אל תוך עולם – או ליתר דיוק, אל תוך עולמות – אחרים, עליונים.

בן גיגי – בין רצתה בכך, בין לאו – כמו סחפה אותי עם מילותיה אל תוך "מקום" אחר, "דרך" אחרת, אותה היא סללה לכבודי והאירה לי – הקורא שלה – באור יקרות.

את הספר אני מגדיר כספר-אמנות בעל איכויות גולמיות ושורשיות ליריות.

יותר מכל, הזכיר לי ספר זה את "הנסיך הקטן", באותו דבר בלתי-ניתן-להגדרה-ביסודו אשר קיים בשני הספרים.

אין ספק שכתיבתה של בן גיגי הינה פילוסופית ומקורותיה רוחניים, ולאחר שעמדתי על הביוגרפיה של הסופרת והבנתי את היותה בת של פיזיקאי העובדת בחברות תעופה זרות (לפחות בעת יציאת הספר לאור, בשנת 2012), אני חושב שאני מבין את נקודת מבטה הרחבה אודות יקומים, עולמות וכוכבים.

היו רגעים בהם קראתי שורה-שתיים ולאחר מכן עצמתי את עיניי וחשבתי על מילותיה של בן גיגי. היה בהן רוך ויופי זך, הייתה בהן תובנה כמו-אקזיסטנציאליסטית, ומצאתי במילותה חדות – ולא רק אסקפיזם מבורך מן המקום הזה, הארצי כל כך, "המקום שלנו".

עצם השיח שבין האמן המככב בספר לבין ארנו – הגיבורה אשר לצדו – מעורר מחשבה וטבע בי תהייה: האם ארנו היא בעצם יקום משל עצמה והאמן הוא יקום משל עצמו והאם כך – בין שני עולמותיהם של גיבורי יצירתה – בראה בן גיגי שני יקומים המתחברים, ובכן, לאחד? והאם כך אכן הדבר, אזי האם כל "שניים" יכולים – בדרך זו או אחרת, בשלב זה או אחר – למצוא שפה משותפת, מקומות חיבור, ואולי אף להפוך ביום מן הימים ל"אחד"?

התהייה המחשבתית אודות היצירה עוררה בי פן פילוסופי נכבד ומצאתי עצמי שואל את עצמי שאלות למכביר אודות כוונתה של הסופרת. עצם כך מעמיד הן את הסופרת, הן את יצירתה, במקום של כבוד, היות ובכך גלום כוחו של ספר: בדבר שהוא עושה לקוראו: אם במחשבה, אם בהרגשה, וב"בראשית היתה אהבה" גלום גם מזה וגם מזה.

חשוב לומר אף זאת: דרך כל הספר שזורה לה מעין מתיקות – אם כי יש להדגיש, רב-נדבכית – ההופכת את העיסה כולה לנעימה לקריאה ולמשובבת נפש מאין כמוה.

כולי תקווה שהספר היפה, הרגיש והחכם הזה יגיע למקומות לו הוא ראוי: מקומות רבים, מגוונים ורחוקים ככל האפשר, ושאף במדינות אחרות יקראו את היצירה הזו.

ראוי לציין לסיום את איוריו של דב וולס, אשר כמו יצר עבודות אמנות המותאמות ככפפה לידה של המחברת, ובדיוק רב, בכניסה לפרטי פרטים, הצליח בצורה דייקנית לתאר את עולמה הפואטי-לירי-ספרותי של בן גיגי ולהפוך את המילים שלה כמו היו האיורים שלה – גם אם אלה צוירו על ידו – ובכך להוסיף נדבך חשוב מאין כמוהו לספר כולו. השימוש החכם של וולס בצבע ה"רך" אפור ובנקודות האדומות, מדייקים את מילותיה של בן גיגי והופכים את הקונספטואליות כולה של ספרה לקונספט בפני עצמו – משהו שיש להודות שטרם ראיתי כמותו במקומותינו – וכשוחר אוונגרד ואמנות מעצם קיומי, מצאתי אותו למרענן, ל"אחר" מאוד ולבעל מבע וקול שונים מאלו אשר רואים תדיר בארצנו, הנוהרת לעתים אחר השגרתי, הידוע מראש, העדרי.

לסיכומו של דבר, אינני רק ממליץ לקרוא את הספר הזה כי אם מפציר – ממש כך – לעשות זאת. כולי תקווה שהוא ייגע בכם כפי שנגע בי ויצליח לעורר גם בכם את מהות אהבת האדם היפה אשר בו, את החוכמה הפשוטה – ועם זאת, הכה מעמיקה – אשר בו, ויעורר גם בכם את האמן אשר קיים בכם, את ארנו אשר קיימת אף בכם, ואת מחול המוני הפרפרים הצבעוניים אשר בוקעים מעומק ספר זה (ראה עמוד 36) אשר מציתים את הדמיון השזור-ארוג שתי וערב במציאות – אם נרצה בכך, אם לאו.

מינו בן גיגי