גם הרומן החדש שלה, Clock Dance, עוסק ביחסים בעייתיים במשפחה אמריקאית טיפוסית. לרגל צאת הרומן, אן טיילר, המכונה "הנזירה האמריקאית", הסכימה להעניק ל"ניו יורק טיימס" ראיון נדיר

בחודש שעבר ראה אור בארה"ב הרומן ה-22 במספר של הסופרת האמריקאית אן טיילר, Clock Dance. במשך הקריירה שלה, שנמשכת זה חצי מאה, טיילר, המכונה לעיתים קרובות "הנזירה האמריקאית", נראתה בציבור לעיתים נדירות בלבד, ואת הראיונות לעיתונים היא מחלקת מאוד במשורה, חלקם הגדול במייל. היא גם לא יוצאת למסעות קידום מכירות לספריה.

האמת שהיא אינה זקוקה לכל אלה. יש לה פרס פוליצר (עבור "סליל של חוט כחול"), וגם מיליוני מעריצים, ביניהם הסופרים ג'ודי פיקול, אמה דונהיו וניק הורנבי. מעריץ אחד נוסף מהבראנז'ה, ג'ון אפדייק המנוח, התבטא פעם שהיא לא רק נפלאה, אלא "נפלאה בצורה שטנית" (“wickedly good”).

לא ממש נזירה

אך טיילר היא לא ממש נזירה, או כפי שכינה אותה אחד ממבקר הספרות, "גרטה גארבו של העולם הספרותי" – היא פשוט שומרת על הרגלים קפדניים וחמורים, אותם רכשה במשך 51 השנים האחרונות בביתה בבולטימור, ממנו היא יוצאת לעיתים רחוקות בלבד.

היא לא מעניקה ראיונות כי, לדבריה, היא לא אוהבת את הרגשתה למחרת בבוקר. הפעם, לרגל צאת ספרה החדש, ה-22 במספר, Clock Dance, היא בכל זאת הסכימה להתראיין ל"ניו יורק טיימס".

היא עובדת קשה על ספריה: לאחר מות בעלה ויציאת הילדים מהבית, טיילר, כיום בת 75, גרה בבית מעוצב בקצה פארק רולנד בבולטימור. היא כותבת בעט, טיוטה אחר טיוטה, ורק לאחר שיש בידה חלק מהטקסט המשביע את רצונה, היא מקלידה אותו אל תוך המחשב, ואחר כך מקליטה את עצמה קוראת את הטקסט. התוצאה היא סגנון, שהיא, בצניעותה, לא מכנה אותו סגנון. "אני תמיד אומרת שכשאת כותבת רומן, עבור 83 הטיוטות הראשונות את מעמידה פנים שאיש לעולם לא יקרא בהן," היא אומרת.

הרומנים שלה, בהם היא מנתחת מערכות יחסים משפחתיות מודרניות, יוצאים בתדירות קבועה החל משנת 1964, רבים מהם תורגמו לעברית: "סליל של חוט כחול", "נישואי חובבים", "מסעדת הגעגועים", וכמובן "תייר מזדמן", הידוע שבהם, אולי בזכות עיבודו לסרט מוצלח בכיכובם של וויליאם הארט וג'ינה דייוויס.

משהו שונה לגמרי

טיילר, נטולת יומרות כמו רוב דמויותיה, לא התכוונה להיות סופרת, ועדיין מופתעת שהפכה לכזו. עד גיל 11 היא גרה בקהילה של קווייקרים בהרי צפון קרוליינה. "אני זוכרת בבהירות את ילדותי, אך דבר לא מעבר לכך," היא אומרת. "אני זוכרת שעוד בגיל 7 עשיתי החלטות מכריעות לגבי איזה סוג של אישיות אני הולכת להיות. זהו גם הגיל בו הבנתי שיום אחד אמות, והחלטתי שאינני יכולה להאמין באלוהים."

כילדה היא הרבתה לקרוא; ספרים אחדים, כמו "נשים קטנות" למשל, שוב ושוב, אך אפילו בתיכון לא חשבה להיות סופרת. היא קראה אז ספרים כמו "סילס מארנר" של ג'ורג' אליוט ו"יוליוס הקיסר" של שייקספיר, והבינה בשלב מוקדם מאוד שהיא לעולם לא תוכל לכתוב כמוהם.

בגיל 14 היא עבדה בבית חרושת לייצור טבק, ואחת הנשים השחורות שעבדו לצידה, כבשה אותה. "היא סיפרה סיפורים רבים, וזה היה עוד סוג של השכלה עבורי. אמרתי לעצמי: 'היא כותבת את חיי, על אנשים שאני מכירה והיא לא דיברה באנגלית שייקספירית. היא פשוט סיפרה על מה שראתה מבעד לעיניה. היה קסם כלשהו בצורה בה דיברה, כאילו היא מתפעלת מכל דבר שראתה סביבה."

טיילר נרשמה ללימודי רוסית באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה, לא בגלל עניין מיוחד שגילתה בשפה או בספרות הרוסית, אלא בגלל שרצתה לעשות משהו שונה לגמרי ממה שעשו הוריה. ועדיין לא הייתה לה שום כוונה להפוך לסופרת. "בכל מוסדות החינוך בהם למדתי היו לי מורים טובים מאוד לאנגלית, וכולם, כל אחד מהם, אמר לי שאני ממש טובה, שאני צריכה להיות סופרת."

טיילר החלה לעבוד באוניברסיטת דיוק כספרנית בשפה הרוסית, שם היא גם הכירה את בעלה לעתיד, טאג'י מודרסי, פסיכיאטר ממוצא איראני, שעבד במרפאת הילדים הצמודה לאוניברסיטה. שנה לאחר מכן, ב-1963, הם התחתנו.

הסיפורים הראשונים שלה פורסמו בירחון הספרות של דיוק, אחר כך הם עלו מדרגה ל"ניו יורקר", "הרפר'ס" ו"סאטרדיי איבנינג פוסט". הרומן הראשון שלה פורסם ב-1964. שנים אחרי זה היא תתכחש לעבודותיה הראשונות בטענה כי הם "סובלים מחוסר תשומת לב כלפי הדמויות". היא אפילו אמרה פעם כי אילו יכלה, הייתה שורפת אותן.

אחרי שהות קצרה במונטריאול היא עברה לבולטימור, שם הוצעה לבעלה משרה בבית החולים המקומי. ב-1965 נולדה בתם הראשונה, טז, ושנתיים מאוחר יותר בת נוספת, מיטרה. גידול שתי הבנות השאיר לה מעט מאוד זמן לכתיבה. לאחר שהבנות החלו ללמוד בבית ספר, טיילר החלה לכתוב ביקורות ספרים לעיתונים ומגזינים. בסך הכל היא כתבה כ-250 ביקורות.

היא חזרה לכתיבת רומנים ב-1970, ועד 1974 כתבה שלושה מהם. הביקורות המהללות החלו לזרום מיד, וטיילר הפכה לאחת הסופרות הגדולות הכותבות אנגלית.

חירות וקונפליקטים

היא זכתה להכרה בשל פיתוח דמויותיה, בשל "הקפדה נפלאה על כל פרט", על "הסגנון הקפדני והאמנותי שלה" ועל "שפתה הנבונה והפתוחה". בעוד רבים מהדמויות שיצרה נראים אקסצנטריים או ביזאריים (כמו למשל כותב מדריכי תיירות החסר כל חוש כיוון ב"תייר מזדמן"), היא מצליחה להפיח בהן רוח חיים באמצעות שיקוף עמוק של חייהם הפנימיים. רוב ספריה עוסקים בנישואין ובחיי המשפה האמריקאית הממוצעת: השיעמום והעימותים בלתי פוסקים בין בני זוג, ילדים, קרובי משפחה והורים; השאיפה לחירות לעומת התחייבויות; קונפליקטים ריאליים ורגשיים, אהבה בין זוגית שעוברת אבולוציה עם השנים. טיילר מתעדת את האמריקאים הממוצעים ואת הפרטים השגרתיים של חייהם היומיומיים. בגלל כל הדברים האלה לעיתים משווים אותה לג'ון אפדייק ולג'יין אוסטין.

ספרה החדש Clock Dance מתרחש, כמו רוב הרומנים שלה, בבולטימור. יש כאן אמא קשת-לב וכמה קרובי משפחה מנוכרים (כמו ב"מסעדת הגעגועים" שלה); נישואין המובילים לשורה של אי הבנות (כמו ב"נישואי חובבים"), ומעל לכל תובנות עמוקות לגבי השאלה מה זה להיות חלק ממשפחה.

"בכל פעם שאני מתחילה לכתוב ספר חדש, אני אומרת לעצמי: 'הפעם זה יהיה שונה לגמרי, ובסיום הכתיבה מתברר שזה לא כך," היא אומרת. "הייתי רוצה לעשות משהו חדש ושונה, אבל לעולם לא הייתה לי שאיפה לשנות את עצמי לחלוטין."

עדיין אין לה תוכניות להפסיק לכתוב. "מה שקורה הוא ששישה חודשים לאחר שאני מסיימת לכתוב ספר, אני מתחילה להשתגע," היא מספרת. "אין לי תחביבים, אני לא מטפלת בגינה, אני שונאת נסיעות. אין לבלבל בין התנופה הזו לבין השראה, זו פשוט הרגשה שמוטב שאעשה את הדברים הרגילים. יש משהו ממכר בניהול חיים של אחרים, בעוד את מנהלת את שלך. אם חושבים על זה, זוהי דרך מוזרה למדי להתפרנס."