יְסוֹד עוֹלָם

כּוֹתְרוֹת הַפְּרָחִים הִתְקַמְּצוּ לְעֵת עֶרֶב,
כְּפוּפִים הָיוּ רָאשֵׁי הַבָּקָר כְּמוֹ אֶל קֶבֶר,
עִשְׂבִּי וּמְלֻחָךְ הָיָה
מִרְקַם הַלַּיְלָה הַהוּא.

בְּהִשְׂתָּרְגוּתֵנוּ לִכְדֵי אֵיבָר אֶחָד
הֵפַזְנוּ נֹגַהּ חֹשֶׁן
שֶׁהָיָה צִירוֹ שֶׁל עוֹלָם
וּבְחַסְדּוֹ נֵאוֹרוּ עִם שַׁחַר
נִירִים, רוֹעִים וְעֶדְרֵיהֶם.

אַשְׁרֵי שֶׁיָּצַר

כְּשֶׁאָמַרְתִּי לָךְ תּוֹדָה
עַל הַמָּרָק שֶׁהָיִית מְתַבֶּלֶת בִּטְפִיפוֹת מָטָר בַּחוּץ,
סוֹבַבְתְּ רֹאשֵׁךְ כְּמַגָּל לִקְצֹר תּוֹדָתִי
עַל הַמּוּבָן מֵאֵלָיו,
אַךְ בְּנִימוּס עָלְתָה קֶשֶׁת שִׂפְתוֹתַיִךְ לְחִיּוּךְ.

כָּמוֹךְ, כָּמוֹהוּ,
שֶׁאוּלַי הִסֵּס אִם לִבְרֹא אֶת הַבְּרָכָה.

כותרת הספר של יהודה לייב ויטלזון היא "תועפות בראשית". כותרת שמעוררת ציפיות. הציפיות האלה יכולות להתממש במהלך הקריאה ויכולות לא להתממש. כאן הן מתממשות. קל להבחין שזו כותרת לא פשוטה, ממש כפי שלשונו של ויטלזון בספר הזה לא פשוטה. גם לא קלה לפיענוח.

במקרה כזה יש לקורא שתי אפשרויות בסיסיות. שתיהן לגיטימיות, ולכל אחת מהן יתרונות וחסרונות.

אפשרות אחת – להניח בצד את ההגיון ואת השאיפה האנושית לחפש משמעות, ולזרום עם הקצב, או השפה הייחודית, או עם המטאפורות, להתענג עליהם ולהסתפק במנגינה ובקרעי משמעויות או במשמעות עמומה.

אפשרות שנייה היא לנסות בכל זאת לפענח שיר מסויים , או כמה שירים, או אפילו את כל הספר. גם אם הפיענוח מעורר קשיים ברמה כזאת או אחרת. לפעמים זה משתלם, לפעמים לא. תלוי בשיר.

(אפשר לומר זאת על יוצרים רבים אחרים. למשל אלתרמן בשיריו הליריים. או נסים אלוני במחזותיו).

בדברים שאומר היום בחרתי באפשרות השנייה.

ועכשיו כמה מלים על הכותרת: למלה "תועפות" אין קיום עצמאי בעברית המדוברת וגם הלא-מדוברת. בתנ"ך היא מופיעה בסך הכל פעמיים, אולי שלוש, וגם שם היא לא ממש ברורה. בעברית המדוברת היא מוכרת רק בצירוף "הון תועפות", כלומר: הון רב מאוד. אבן-שושן, במילון הוותיק שלו, מסביר שהמשמעות של "תועפות" היא (ציטוט): "עוז, רום, התנשאות". ונראה לי שגם הוא לא ידע מה זה בדיוק ונתן לנו כמה אופציות. אם כך, מהי איפוא המשמעות של הכותרת "תועפות בראשית"?

אני לא אכנס כאן למלכודת של פירוש השם, והאמת היא שהפירוש הוא לא ממש חשוב. לעומת זאת חשובה העובדה שיש פה צירוף מוקשה, השולח אות הקורא לטקסים  ישנים, מקודשים: אל התנ"ך כמובן, ולא פחות מזה אל ספר הזוהר והקבלה – שיתקשרו לשיר "יסוד עולם" שעליו אומר כמה דברים.

השיר "יסוד עולם", ממש כמו הכותרת "תועפות בראשית" הולכים בגדולות. זה לא עניין אישי ופרטי, ואולי אפילו כן, אבל הפרטי קשור בשניהם למהויות גדולות: ""בראשית" ו"עולם" "יסוד עולם".  יסוד עולם – לא פחות !!

הדרך שבה הבנתי את השיר היא באמצעות הקשר הישיר שלו –  לטעמי – לעולם הקבלה. בקבלה יש לאדם יכולת להשפיע על האלוהות (באמצעות מערכת הספירות, למי שמתמצא). בוודאי כשכותרת השיר מרמזת לפסוק "וצדיק יסוד עולם" מספר משלי. ומי שמתמצא בקבלה יודע שעל פי האמונה הקבלית לצדיק יש כוח להשפיע על האלוהות ובאמצעותו על העולם.

אז מי הצדיק בשיר הזה?  או, מוטב: מי, או מה, ממלא את מקומו של הצדיק בשיר הזה ?

בשיר יש שני בתים. שניתן לכנותם "ויהי ערב, ויהי בוקר".

הבית הראשון מתאר יום שנגמר. יש בבית הזה ערב ויש בו לילה, ויש בו עולם מותש, מרוקן, עולם שנסגר.

אך בלילה הזה קרה מהפך שפתח את העולם מחדש, שעורר אותו, חידש אותו. כמו שנאמר: ויהי בוקר יום חדש. ובשיר של ויטלזון לא צדיק עשה את זה אלא זוג  – הכולל את הדובר בשיר וזאת שאיתו (אני מניח שמדובר ב"זאת"), והמגע האינטימי שמאחד אותם, וכפי שנאמר בשיר (ציטוט): "ובהשתרגותנו לכדי איבר אחד / הפזנו נוגה חושן / שהיה צירו של עולם". הצירוף המקסים הזה "ובהשתרגותנו לכדי איבר אחד", מסמן את הזיווג – שגם הוא מוטיב מרכזי בקבלה – והוא-הוא שמפיח חיים חדשים בעולם שהתרוקן.

שיר מיוחד, מקסים, שהולך בגדולות אך לא נופל לפחים שבדרך. שיר שדורש מאמץ כלשהו (אם כי לא מוגזם) של פיענוח, שיר שמשלב את האישי עם הקוסמי, ואם תרצו: גם עם אלוהים.

** תמונה ראשית: יהודה לייב ויטלזון מקריא משיריו בחגיגת סלונט. צילום: יאיר בן־חיים