בספרה החדש מעלה הפסיכולוגית האמריקאית המוערכת לורן סלייטר טענות קשות נגד תופעות הלוואי של פרוזאק ותרופות פסיכיאטריות נוספות. יחד עם זאת, היא מודה שאנשים רבים לא היו שורדים אלמלא נטלו אותן

במחצית שנות ה-80 באה לעולם תרופת פלא חדשה –  .ILY110141 נראה היה כי לתרופה זו עשויים להיות לא מעט יישומים פוטנציאליים – כאמצעי נגד לחץ דם, השמנת יתר, ואפילו סכיזופרניה. לחברה המייצרת היו שאיפות מרחיקות לכת: אולי ILY110141 יכולה לטפל גם באנשים עם דיכאון מינורי?

בינגו. התרופה, שיצאה לשוק האמריקאי בינואר 1988 תחת שמה המסחרי "פרוזאק"  הצליחה לחולל מהפכה בשוק התרופות בכל העולם. התרופה הגבירה את כמות הסרוטונין על ידי עיכוב האיסוף שלו מהתאים המוחיים. היא נמצאה כיעילה גם בטיפול בסוגי דיכאון השונים, וגם בטיפול בהפרעות חרדה שונות. מיליוני אנשים בכל העולם החלו לנשום לרווחה בעזרתה.

החברה המייצרת החלה במסע יחסי ציבור מאסיבי של התרופה. החברה הפיקה מיליוני חוברות הסברה ויצרה 200 אלף פוסטרים. פרוזאק אף הופיעה על השער של המגזינים כ"טיים" ו"ניוזוויק", ובשנה הראשונה להוצאתה לשוק, היא גרפה לא פחות מ-350 מיליון דולר. הן מבחינה פרמצבטית והן מהבחינה הכלכלית – כוכב נולד.

הייתה רק בעיה אחת, הטמונה, כנראה, בפסיכולוגיה החברתית: בעת ש"פרוזאק" זינקה במכירות גבר גם מספר האנשים הדיכאוניים. השאלה המרכזית הייתה, האם ל"תרופת הפלא", המטפלת בדיכאון, יש קשר כלשהו לעלייה במספר הדיכאוניים?

עד מהרה יצאה התרופה מנחלת ידם של הפסיכיאטרים, וגם רופאי משפחה רשמו אותה לפציינטים. כך גרמה הפרוזאק לכך שיותר ויותר מטופלים יוכלו לפנות בקלות לרופא המשפחה שלהם ולשפר את מצבם.

שאלה נוספת בנוגע לנטילת התרופה הייתה האם היא לא ניתנים "בפזיזות מדי", כלומר האם אוכלוסיות שלמות היו יכולות לשפר את מצבן גם אילולא נטלו אותה. טענות נוספות שהועלו נגדה היו, כמובן, גם תופעות הלוואי שלה.

איך אוכלים את זה

בספרה “Blue Dreams”, שיצא באחרונה בהוצאת "ליטל בראון", עוקבת לורן סלייטר, פסיכולוגית וסופרת אמריקאית, אחר ההיסטוריה המסועפת של סמים פסיכיאטריים, החל מטוראזין וכלה בגירוי מוחי, אך עיקר הספר מוקדש לפרוזאק ולהשפעותיה, החל מהתקוות הראשוניות שתלו בתרופה וכלה בהשתלטותה על חיי החברה האמריקאית.

סלייטר היא פסיכולוגית מאוד מוערכת בקהילייה הבינלאומית. מאחוריה תשעה ספרים בנושא, שחלק זכו בפסים יוקרתיים – אם כי כמה משיטות המחקר שלה זכו לביקורת מצד כמה מעמיתיה.

"הפרוזאק התפשט כל כך עד שכולם לקחו אותו – החל מחרדתִיים, פסימיסטים ועד לוורקוהוליקים וסתם אנשים שלא היו מרוצים מחייהם," כותבת סלייטר.

סלייטר מעלה בספרה טענה שנויה במחלוקת: היא מנסה להפריך את המיתוס לפיו מחלת נפש נובעת מ"חוסר איזון כימי במוח". לטענתה, איש אינו יודע, ובינתיים לא יכול לדעת, ממה נגרמת מחלת נפש, ובאשר לנוירו-כימיקלים, המדענים לא יודעים בכלל איך בדיוק אוכלים את זה. כך, למשל, היא מציגה את העובדה שאנשים רבים עם רמת סרוטונין נמוכה – הנחשבת לגורם משמעותי למחלות נפשיות – לעולם לא הראו סימפטומים של מחלת נפש. למעשה, רק באחרונה החוקרים החלו לבחון את התיאוריה שליקויים נפשיים נובעים אולי מהפרעה במעגלים החשמליים של המוח.

הפרקים המעניינים ביותר בספר הם אלה בהם סלייטר מתארת את ההיסטוריה של התרופות למחלות דו-קוטביות. בתקופות מסוימות, ולדבריה היא משלמת מחיר על השפעותיהן הפיזיות עד היום.

"על ידי לקיחת התרופות האלו הסכמתי לגרימת נזק ישיר לגופי שבעצם אמור לעזור לי לשרוד," כותבת סלייטר. "כשהתרופות החלו לשבש את מערך חילוף החומרים שלי, התחלתי לעלות במשקל עוד ועוד, והתוצאה מכך היא שעכשיו אני סוכרתית ובעלת משקל יתר."

לא רק זאת, סלייטר מספרת כי הייתה בסיכון גבוה להתעוורות כתוצאה מההשפעות הפיזיות של התרופות. אחוז הסוכר הגבוה בדמה כבר גבה כקורבן נתח מן הכליות שלה; השומנים הגבוהים בדמה איימו עליה בדלקת הלבלב או גרוע יותר, אירוע מוחי או התקף לב.

"לומר את האמת, אני לא מזדקנת בכבוד," היא כותבת. "אני חולה, וחלק הארי מהגורמים לכך הן התרופות הפסיכיאטריות. ועם זאת, אינני יכולה לתפקד בלי התרופות האלו".

1 מתוך 6

סלייטר כמובן אינה היחידה שנמצאת במצב הזה. על פי הנתונים הסטטיסטיים, כמעט 40 מיליון בוגרים אמריקאים – 1 מתוך 6 – נוטלים תרופות פסיכיאטריות, ולרוב לא מדובר בתרופה אחת. המחקר בנושא תופעות הלוואי של נטילת כמה תרופות במקביל הוא רק בראשית דרכו. לדברי סלייטר, כל מי שנוטל תרופות כאלו בגלל תופעות של דיכאון או חרדה, מזמין, למעשה, התערבות פולשנית אל תוך מוחו.

ועם זאת, שואלת סלייטר בכנות את חבריה לצרה: מה הייתם עושים לו הייתה לכם מחלת נפש רצינית? ומשיבה: יש מספר בלתי ידוע של אנשים, שללא התערבות התרופות במחלות הנפש שלהם, היו לבטח מתים.