close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • השירה כתמונת ראי של המצב המואר - Post Image
    • השירה כתמונת ראי של המצב המואר
    • חיים יחזקאל
    • התפרסם ב - 15.07.19

    סיגל פלד דריאל

    בגוף ובמילה, הוצאת עיתון 77, 2019.

     

    זיהוי של שירת אמת קשור ביכולת לגבש את התוצרים האינטרפטטיביים לכדי מהלך נפשי או רעיוני שלם, במיוחד כאשר מדובר בתהליכי הבשלה והתפתחות. בדברים שאציג יהיה ניסיון לגבש אמירה מובלעת, שהיא בעיקרה אמירה ארס-פואטית.

    בשיר, “ללא מילים”, שאינו משירי הספר, כותבת סיגל:

    יש שאני מבקשת להיות
    בתולת שפה
    ללא מילים הדוחקות את
    איבריהן בי.

    ללא מילות מקום
    המדירות אותי מתוך גופי

    ללא מילות גוף
    המפרידות בין הגופים.

    בבית א’ הדוברת מביעה משאלה להיות “בתולת שפה” ומתארת את מעשה הרכישה והשימוש במילים כאונס של ממש (“ללא מילים הדוחקות את/ איבריהן בי”). נראה שהשימוש במילה “דוחקות” הוא גם שימוש המתאר זמן (לשון זירוז) וגם במשמעות של לדחוף למקום צר.

    בבית ב’ מבקשת הדוברת לייתר גם את מילות המקום, “המדירות אותי מתוך גופי”. השימוש בפועל “מדירות” מציין הרחקה שקשורה באיסור והימנעות. אחד מביטוייה המובהקים של ההדרה הוא שימוש בשפה שמובנת לקבוצה אחת ולא מובנת לקבוצה אחרת, וכאן הגורם המדיר הוא הדוברת עצמה, שהמילים יוצרות מחיצה בינה ובין חוויותיה היא ומתנכרות למהותה.

    בבית ג’ הדוברת מבקשת לייתר את מילות הגוף, משום שהשפה יוצרת גבולות סמליים בין בני האדם ומבחינת המהות (בעולם לכשעצמו) הכל מהווה אחד (“ללא מילות גוף/ המפרידות בין הגופים”).

    והנה, שמו של הספר שלפנינו הוא “בגוף ובמילה” יש בכך אולי ביטוי להבשלה, השלמה ופיוס. אומנם “קודם כל גופי” והגוף הוא אמת-המידה ואבן-הבוחן, אך הנה לא נפקד מקומן של המילים, המונחות  על אותו מישור.

    כדי להתחקות אחר השינוי הכה מעניין נתבונן בשיר “שכחה”:

    כל ימי אני לומדת
    ושוכחת, לומדת
    ושוכחת
    כל קורותי
    קורות בין עיני
    ורק בבית מדרשה
    של אהבה
    אני שוכחת
    ולומדת, שוכחת
    ולומדת
    ואין לי בית
    ואין לי קורות
    ואין אות או מילה
    להיאחז בה
    (עמוד 55)

    לכאורה, שיר על מישהי, “המאבדת את הראש” ולומדת מכך לקח, אך באופן חסכוני מאוד, דרך שתי מילים, המופיעות בהקשר זה כניגוד, מאפיינת הדוברת שתי פראקטיקות:

    הפראקטיקה, שנקרא לה, לצורך העניין, “הפראקטיקה התלמודית”, של השינון ושל “האנציקלופדיה המהלכת” והפראקטיקה המדיטטיבית של “שכחת האני”, של “היעדר האחיזה”, של הריקות ושל ביטול חווית הזמן הליניארי (“אין לי קורות”). חוויה זו מתקיימת בהווה, הוא “זמן הלב”.

    סופו של השיר, באמצעות האנאפורה “אין” מדגיש מצד אחד את הריקות שהיא המצב המואר המיוחל, אך מן הצד השני, הריטוריקה היא ריטוריקה של מצוקה. אם אכן מדובר ב”בית מדרשה של האהבה” והחוויה היא חוויה של גדילה, מדוע נדמה שהדוברת במצוקה? אם המילים דוחקות, מדירות ומפרידות מנין הרצון המשתמע לאחוז במילים?

    התשובה לכך קשורה בברירה הטרגית שבה נמצאת הדוברת, שכן פרקטיקה אחת מזמנת מצב של היעדר תכלית ואילו הפרקטיקה השנייה מזמנת מצב של היעדר אחיזה במציאות ובזמן (“אין לי קורות”).

    הטרגיות קשורה גם בכפל – הפנים של המילה: מצד אחד המילה מהווה העתק דהה של החוויה, אך מצד שני היא משמשת כגורם היחידי המכונן זיכרון. השירה תהיה אפוא הגשר בין ה”לומדת ושוכחת” ל”שוכחת ולומדת”. כפל הפנים והעמדה הטרגית באים לידי ביטוי בפוזיציה שאופיינית לשירים ובה הדוברת נטועה מצד אחד ב”ככר השוק”, בהוויה של חולין ומשם תוך כדי התבוננות בבני אדם או בטבע היא חורגת אל מעבר לסיטואציה הקונקרטית, אך באופן כזה שמושאל מאותה סיטואציה (למשל, בשירים “שבילים”, “בתי החיילת”, “צמה” ועוד). בעבר כיניתי שירה זו שירה ליריאלית.

    ההתבוננות היא התבוננות מוארת, כזו המשליכה את ה-mind. מורה זן הגדיר את ה-mind כקונטיינר שמכיל את כל זהויות האדם: האגו, התשוקות, התקוות, הפילוסופיות, הדתות, הכתבים וכמובן המחשבות. “ה-mind הוא הבעיה”, אמר, “להיפטר ממנו זו מהפכה”. בשיר “משאלה” מבקשת הדוברת “תודעה צלולה/ נקייה כאגם” (עמוד 21) ובשיר, “נקודת שיווי המשכל” מתקיימת הרמוניית שיחה בין כל איברי הגוף “וראשך שותק/ שותק” (עמוד 14).

    נוכחות ה-mind היא נוכחות המילים, שהן העתק דהה של החוויות עצמן. ה-mind מנכיח את עקרון השיפוט ואת ההבחנות בין טוב ורע. קיומו גורם גם למאמץ אינטלקטואלי חסר תכלית (“לומדת ושוכחת”), הוא יוצר חיץ בין האדם לבין הטבע ומופעל עפ”י תודעת הזמן הליניארי, המבטא את עקרון הסופיות וההתכלות ואת הצער הגלום בהן.

    ביטולו של ה-mind מבטל את ההבחנות בין טוב ורע ואת השיפוט בכללותו. למשל, בשיר “שניים דובים”:

    קשה להפריד בין
    הכן וה
    לא.
    ביערות העד שלי
    מתגוששים הכן והלא
    כדובים
    נוהמים

    מתגפפים.
    (עמוד 16)

    בעולם לכשעצמו הדברים נתונים ללא הפרד ושואבים את מהותם רק מכוח ההקשר. כל פיצול הוא רק חיבור מושהה וכפי שכותבת סיגל ב- “צמה”: “מלאכת מחשבת של אהבה שאינה ניתנת להתרה” (עמוד 53).

    ביטולו של ה-mind מאפשר לראות את מה שהיה כרוך לכאורה במאמץ רב כמה שניתן להישג בהיסט תודעתי קל, שכל כולו טבעיות, ספונטניות וחירות:

    אש
    לא מצאתי את האש
    עד שהתכופפתי
    להרים שתי אבנים
    (עמוד 34)

    הביטוי המובהק ביותר של ביטול ה- mind קשור בתודעת הזמן. במקום הזמן הליניארי המנכיח את עקרון הסופיות ואת הניסיון לאחוז מופיע בשירים בזמן אחר, זמן מושהה: זמן שעוצר ואוצר את רגעיו (ראו “חופת זמן”, “שבעה רגעים”, “בין שתי פעימות”). זהו זמן הווה, זמן הלב, הזמן שמנכיח את “הכאן והעכשיו” ומשיל מעליו את סימני צער החלופיות:

    אני מתבוננת בעצים החכמים שעיניהם
    רואות פנימה
    ובפרחים הפורחים בלי לדעת
    מתי הנצו ומתי תהא קמילתם
    ומעתיקה את נשימתי
    לקצב פריחתם
    (עמוד 15)

    מן הצד האחר, הזמן הליניארי, המנכיח את עקרון הסופיות הוא המרחב שמעניק לחיים משמעות ועומק. משמעות ועומק אלה אינם יכולים להתנסח אלא באמצעות המילים. לעומת הזמן, שפועם את פעימתו בהווה ובלתי ניתן להיאמר, כאן המילים טוות חוטים בין העבר אל ההווה והעתיד ומתגבשת משמעות. בשל כך מבקשת הדוברת להתפייס עם הזמן:

    בכל יום
    עיני צדות דקות מזל
    אני עוצמת את עיני
    ומתפייסת
    לו לרגע
    עם הזמן
    (דקות מזל, עמוד 32)

    מה שאני מבקש לטעון הוא שהאפיונים של ההארה הרוחנית, של השלכת ה- mind של “בית מדרשה של אהבה” הם אותם אפיונים של השירה, למרות שמדובר בפוזיציות קיומיות שונות: הנחמה היא פעם נחמת הגוף ופעם נחמת המילה.

    השירה היא תמונת הראי של המצב המואר ומנוסחת באותם מושגים:

    • גם השירה מקיימת את “אחדות הניגודים” ואת העקרון שלפיו “כשהלב נכון בעד ונגד נעלמים” (“שניים דובים”).
    • השירה מבטאת את השחרור מן הכוח העריץ של ההרגל ואת ההיסט התודעתי הקל, כדי להתוודע לאמת (“אש”).
    • המשורר מתבונן בעולם בעין הלב וקולות הטבע משתקפים (“היה הד לציפורים/ ברך את האדמה לשלום/ בכל פעם שפועמת בה/ כף רגלך”- חוקי הגן).
    • הזמן בשירים הוא זמן של הווה נצחי והם “כאיים בתוך זרם הזמן” כמיטב השירים הליריאליים (“הוויה”).
    • במבט המואר והן בשירה מתאיין הסבל האנושי והאדם יוצא מכותלי (או מקותלי) גופו וזוכה לנוחם.

    השירה היא איפוא הנחמה הגדולה על צערו של הזמן ועל צער האדם בכלל והיא מהתכת אותם מעשה צורף לכדי אהבה. ניתן לומר שהשירה מאפשרת את “הלומדת ולא שוכחת”. בשיר “תמורות” כותבת סיגל:

    בתום כל האהבות פגשת בשירה
    והיא הורתה אותך לשוב על עקבותייך ולתור
    את כל האהבות הישנות
    כי אהבה הכתובה במילים
    אינה מתה לעולם
    ועצב מתעצב לאהבה
    ושבר מתאחה לאהבה
    ופחד מתאמץ לאהבה
    וכל הכתוב
    אהבה
    (עמוד 29)

     

    סיגל פלד דריאל היא משוררת, סופרת ילדים. פרסמה שני ספרי שירה  בהוצאת ספרי עיתון 77  וחמישה ספרי ילדים בהוצאות הקיבוץ המאוחד ועם עובד. למדה ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב . עוסקת במיתוג ורעיונאות.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית