"והדרך עודנה" | שמואל ורשבסקי
הוצאת סטימצקי, 2021, 312 עמ'.

 

הפרק הראשון של הספר "והדרך עודֶנה" נקרא בשם סמלי מאד: "חי בסרט". שמואל ורשבסקי מספר בפתח ספרו על זיכרון ילדותי הנעוץ בשיר אלמותי ושמו "מעבר לקשת בענן". הילד שבּגר לא שכח את השיר של דורותי, גיבורת הסרט "הקוסם מארץ עוץ" שעלה לאקרנים בשנת 1939.

כמי שעוקב אחר ספריו המיוחדים מאד של ורשבסקי, ברור לי, שרוח עזה מטלטלת את חייו מסֵפר לסֵפר. העולם משתנה, המושגים משתנים, ובכל רגע נתון הוא שואל את עצמו: האם החלומות השתנו? מה משמעות חיינו?

אך סמלי הדבר, שדורותי גיבורת חלומותיו מתחילה את מסעה המופלא, כאשר סופת טורנדו עוקרת את בּית החווה, שבו גרה בקנזס, הרחק אל ארץ עוץ.

בארץ האגדות יש דרך להגיע לקוסם, שיסייע במימוש החלום, והילד שבגר לא שכח את "דרך האבנים הצהובּות", שהונצחה בשירו של אלטון ג'ון.

ממבט-על ממעוף הציפור הוא צופה בטלטלות שעבר, ועודו מחובר לחלום. אבל יש רגע הארה, שבו הוא מבין: "לא המטרה, אלא הדרך, מעניקה משמעות לחיינו".

סיפור הילדוּת הנצחי, הוא רק מָשל לחיינו, והכותב יוצא כאינדיאנה ג'ונס בעקבות "ארון הברית" הנסתר, שמעבר לזהותו. הביוגרפיה הרוחנית של הכותב מתחילה בסבא רבא, על שמו הוא קרוי: מוכתר היישוב היהודי בעיר העתיקה בירושלים. רעידת אדמה טלטלה את הסבא-רבא מצפת לירושלים: כילד היה קבור מתחת להריסות, והמשפחה ניצולת הרעש הגדול עקרה לעיר העתיקה.

הסבא שלו, קלמן, מותיר לשמואל ורשבסקי הילד מורשת ודרך: בשנות הרעב בירושלים הוא פותח את מחסני הקמח שלו לכל דכפין – מופת של משבּיר לכל העם, ממשיכו של יוסף המקראי. בעיני הילד, זה סבא "מענטש", והצוואה הרוחנית מתוארת בארבע מילים: "ירושה שלא תסולא בפז".

 

מסע בעקבות הניגון החוזר

הנה כי כן, התחלנו בטלטלה של דורותי, ברעש אדמה בצפת, בשנות רעב קשות בירושלים". שם הספר "הדרך עודנה", ימשיך ללוות אותנו כמוטו בלתי נגמר: הסופה אינה חדֵלה, תנודותיה עוברות מפרק לפרק, ואנו במסע אחר הסיפור הלא נגמר הזה: מהות הדרך, הניגון הפנימי שלה.

כקוראים נאמנים של ספריו, כבר הפנמנו את החיפוש המתמיד שלו, והמסעות של 'אינדיאנה ג'ונס' החדש בעקבות העולם המתהפּך, סוחפים אותנו כמו בסרט מתח מפֶּרק חיים למשנהו.

ספריו של ורשבסקי עוקבים אחרי מותגים, בעקבות קמפיינים. אבל הסופה היא העיקר: אין אלה ספרי פרסום, וברור לנו שהכותב מפקיד בידינו בכל פעם, עוד קטע ממגילת הנדודים של הרוח המבקשת תיקון, ערכים, שינוי. גם שפת הכתיבה אינה מדברת אלינו בשפה כלכלית או שיווקית. מספר לספר, אתה קולט, ששמואל ורשבסקי ניצב בעמדת הנביא המודרני, הצופה לבית ישראל.

נכון, זה נטווה חוט לחוט כסיפור חיים, כסיפור אישי, אבל המסַפר כצאצא לחוזים חסרי המנוח, מציג אבנים צהובות, אלה נושקות לזו, והצופן מתקרב. המספר תוהה למשמעות הדרך. את החיפוש הזה הוא מנחיל לנו בעקשנות, בסבלנות, אל תצפו שירפּה מזה.

ספרי הפרסום שלו כתובים כסיפור מתח. ניכּר על הכותב, שהוא יודע, שלעתים תיאור של פרט שנראה טריוויאלי, הוא סמל, הוא צופן רוחני. כך, לדוגמה, תיאור השטיח הארוג ועליו דיוקנו של הרצל, השעוּן על המרפסת בבאזל,  וכמוהו הסיפור השזור באותו קישוט בחדר – רובה ציד ששימש את אביו במסעותיו באוסטרליה.

מה פלא, שבין השיטין, מבליע המספר הטווה את הדרמה הגדולה, חלקיקי זהב של תובנות: הַקשר בין השטיח של הרצל לבין עידן התמימות, והחיבור בין הרובה לבין סיפור הצנחנים הבריטים – 'הכלניות' – בחייו כילד. ומה לנו כי נלין, ורשבסקי יודע לחבּר את החוטים עד הפגישה עם השטיח של הרצל במוזיאון של סלוניקי. לאורך כל הדרך, הכותב הוא מסַפר והיסטוריון, צופה למרחקים. ורשבסקי כּמסַפר חד מבט, יידע תמיד לחבּר את המוטיבים זה לזה. תו  לתו מתחבר, הסיפור הישראלי, הגורל היהודי. הנה יסופר הפיגוע של 'מקרר התופת' מול בית העסק של המשפחה בכיכר ציון בירושלים.

 

ורשבסקי מבקש אוטופיה שאיננה

הכול נארג לפרוכת אחת: מוטיבים וקמפיינים נשזרים בסיפוריו למעין אריג שובה לב, והתחושה היא, שיש צופן מעבר, יש איזה פלא הטמון בקשר בין החוטים, בין הצבעים. ורשבסקי נחשף כמחפש שלמות אבודה, כמבקש אוטופיה שאיננה.

ראינו זאת גם בספריו הקודמים. העלילה לא מסתיימת. כמו בדרמה אמיתית, כמו בסרטים, יש רגע שהגיבור מיטלטל וניצב על פרשת דרכים, ולרגע אינו  יודע את נפשו: הכותב משרטט לפנינו את המהפּך שחווה. ורשבסקי מיטלטל מחוויה רוחנית לאחרת. ראינו זאת גם בספרו הקודם, עת בחר לעצור בצומת השבילים כדי לחשֵב מסלול מחדש. הספר "והדרך עודנה" פוקח את עינינו לדרך שלא נגמרת, אנו חשים את הרעד, זו שלשלת של  סיפורי התפכחות. את השביל אל ההֶארה חושפים פכּים קטנים מאותה התבּגרות: שביבי סיפורים הופכים את מסעו של הכותב לסוג של רומן חניכה. כך, לדוגמה, אנו שבים לאותן פחיות שימורים ריקות, שחוברו בחוט שפגט, כדרך לתאר שלבּים תמימים של אותה דרך תקשורת. הנה למדנו כמה עמל הושקע ברצון ליצור תקשורת: כתיבה של מסרים תוך שימוש בעיפרון, במחק, במכתב, ואפילו שימוש ביונֵי דואר. מול לווייני התקשורת של היום, חושף הסיפור, כיצד ניסה ורשבסקי הצעיר לשבּות את לב הילדה שאהב, באמצעות מכתב ששלח לה ביוני דואר.

סיפוריו האישיים של הכותב חושפים בפנינו מסלול של קניית ערכים. מה פלא, שבגישושים בין עיתונות לפרסום – הוא מחדד את ההכּרה, שתהפוך לַציר המוביל: החובה להיצמד לערך 'אמת בפרסום'.

לימים יסכם את הדרך במילים: "אחרי כארבעים שנות עבודה בפרסום הרגשתי, שהגיע הזמן להעצים את המותגים, שעליהם אנו עמֵלים במסעות הפרסום, על ידי ערכים חברתיים ואנושיים".

בכל רגע בחייו ידע הכותב לעמוד בזמן אמת במגדל-התצפית, להשקיף למרחקים, לראות את התמונות המשתנות, רוח התקופה שמשנה פניה, את ההתפכחות.

פרקי הספר הם לכאורה פרקים של אוטוביוגרפיה, והקריאה מרגשת יותר, בשל הקשר בין התובנות האישיות של הסיפור האישי, לָראייה מחדש של העולם מסביב, של המחויבות לתקן את הסביבה העסקית.

כבר בספרו הקודם היטיב לנסח זאת:

"בהדרגה נוצרו הסדקים הראשונים במגדלי השן של הטייקונים, ותאגידים שרמסו בדרכם למעלה ערכים חברתיים התחילו (חלקם) ליישר קו עם מגמה שלפיה חברות מוּטות ערכים מצליחות יותר מחברות מוּטות רווח…כך נפתח צוהַר לעולם טוב יותר", שם, עמוד 12.

אלומת האור הולכת וגוברת מספר לספר. כבר בספרו "ללכת עם לוגו" גילינו, שמדובר בהוגה דעות, שספריו אינם באים למכור לנו שיווק ופרסום מן הסוג המוכּר. ככל שקראנו לאורך דרכו, קלטנו, שיש מסר רוחני מעבר לשורות: חברה כלכלית חייבת להתייחס ללקוחותיה כאל "בני אדם" ולא כאל "צרכנים" או "קהל מטרה".

ספריו בתחילת הדרך – "חופש הפיתוי" (1997) ו"האלים החדשים" (2002) – היו בעיקרם חשיפה של עולם הפרסום, וכבר אז ראינו ניצנים של רצון לראות אחרת, לשַנות: מחויבות לרענן את המותג באמצעות התקרבות לקהילה. ונכון, כבר אז ראה הכותב בכך מנוף להתפתחות כלכלית.

שמואל ורשבסקי, שהיה חלק מרכזי ממכונת הפרסום, ידע לעמוד בזמן אמת במגדל התצפית, להשקיף למרחקים, לראות את התמונות המשתנות, לקלוט בסיסמוגרף האישי את רוח התקופה שמשנה פניה.

 

עשור רודף עשור, ורשבסקי מחפש את האור

האוטוביוגרפיה נפרשת בספר לפי מפת העשורים של חיינו, שנות הארבעים, החמישים וכך הלאה. מראֶה הפנים המשתנות של החֶברה משתקף בסיפור האישי, ובה בעת בסיפור הפקת הלקחים במישור הפרסומי. די מהר אנו נוכחים, שבין הדפים משַלב ורשבסקי את המימרה של פול אוסטר – "להשאיר את העולם קצת יותר  טוב מהמצב שמצאתי אותו – זה הדבר הכי טוב שאדם יכול לעשות". לכותב האמוּן על התשתית התרבותית היהודית, יש מחויבות אישית ללקח הזה העולה ממקורותינו שלנו:

מדובר בפסוק מקוהלת רבה, שבו האל פונה לברואיו לשמור על שלמוּת הבריאה:

"כל מה שבראתי לכבודךָ בּראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, אִם קלקלת, אין מי שיתקן אחריךָ".

קשה בסקירה קצרה לתאר את כל התהפוכות שעובר המחבר בסיפורו האישי, וכיצד הדברים משתקפים גם בתובנות במישור העסקי. אביא דוגמה המעידה כיצד השאיפה לאותו עולם ערכּי ונאצל מפעמות בּו כל הזמן. זה 'דופק החיים' של הדרך הנפקחת לָאורך.

ורשבסקי מספר על איחור לפגישה עם מנכ"ל 'דלתא טקסטיל'. הוא עוצר ליד אחת משכונות ירושלים וקוטף עלה תאנה מאובּק, מנגב אותו במטלית ואורז אותו כאתרוג. כבר בסיפור הזה אנו רואים, כיצד הפרסומאי נשאב אל האתוס האוניברסלי. הוא מניח את עלה התאנה על שולחנו של המנכ"ל ובמקביל מניח לצִדו שלוש אותיות: "טבעי שלובשים דלתא".

כבר בסיפור הקטן הזה אנו למֵדים, כיצד מוצר יכול להתחבר למהות הדברים, לטבע, להפוך לסֵמל עם סיפור.

ככל שאנו הולכים עם המחבר בדרכו המרתקת ועמוסת ההפתעות, אנו קולטים, שגם הסיפור האישי שלו מתחבּר למורשת של אידיאות, לערכים אוניברסליים.

פרסום וערכים אכן מתחברים לאורך קמפיינים רבים, וקשה שלא להתפעל מהגאוניות בחיבּור ביניהם. דוגמה בולטת בספר אנו רואים בשימוש בדמותו של צ'רלי צ'פלין כדי להתגבר על ראשית התקופה של המחשבים האישיים. הנווד הקטן צ'רלי היה דרך לחבּר את הסמליות שבו, האיש הקטן מול הארגונים הגדולים, המכונות השולטות בכול. הקמפיין השיווקי של חברת המחשבים  עם  צ'רלי הפרזנטור האגדי, קידם את הבאים למשרדי החברה בכל רחבי העולם. השימוש בנווד הקטן חבוש המגבעת הוכיח עד כמה הלב צמא למיתוסים התמימים הישנים.

השיבה לסמלים הפשוטים המדבּרים אל הלב, לערכים הנאצלים – כל אלה משתלבים בשם שבחר ורשבסקי לספרו: "והדרך עודנה".

המילים לוקחות אותנו לשירו של אלתרמן "עוד חוזר הניגון". בהתכתבות עם הסיסמה של דלתא, אתה חש, כמה טבעי ששבים לניגון הישן, למפגש שם היקום, עם תופעות הטבע, עם המראות, שליוו אותנו לאורך כל הדרך.

כל פרק אכן טובע בנו חותם של התרחשות חד פעמית ומפעימה, אך המסלול שובה לב, ואנו קולטים, כמו בשיר של אלתרמן, כי יש כאן סיפור נצחי: "עוד חוזר הניגון".

 

ספר עם צַו זוהר: האחריות על כּולנו

לכאורה שוזר המחבר סיפורם של קמפיינים ובצדם פרקי חיים, אך הלב מבין בתחנות המסע השונות: אנו עדים לתחנות שונות בחייו של המסַפר בדרכים. אין מנוח, תחושת הטלטלה היא חלק בלתי נפרד. סופת הטורנדו, שטלטלה את הבית של דורותי, היא אותה סערה שמטלטלת את פרקי הספר בדרכים, בבקשו להתוות דרך לעתיד. המעבר משקט לסערה מחזקת את התובנה, שהוצבה ובהקה בפֶתח הספר: חשיבותה של הדרך, המחויבות לנוע בדרך וללמוד ממנה.

הפסוק מ'קוהלת רבה' מאיר באור יקרות: התובנה הזו נפרשת בהֶארת הקמפיינים השונים. המחבּר חש, כי הצו מופנה אליו, לכל חבריו, לכולנו: רְאו נא כמה אחריות מוטלת על כל אחד מאיתנו. כמה נחוץ המבט הערכי בכל חיינו ומעשינו: כמי שמשלב הגות במעשה, מבקש הכותב, שנחשוב על היום שלמחרת. מה פלא, שלספרו הקודם הצמיד ורשבסקי את כותרת המשנֶה: "שיהיה לְמה לקום בבוקר"…זה אומר: שנראה את התכלית הקדושה, שנזכור שיש לשמור על הקיים, לא להחריב. כשיש מכוונוּת כזאת – סלולה הדרך לתיקון.

לפנינו ניסיון מעניין מאד לכתוב ביוגרפיה אישית. פרופסור נורית גוברין, בבקְשָׁה להבין, מה עומד מאחורי ביוגרפיה, כתבה בספרה על אהרון מגד 'חסד החיים' את מהות הביוגרפיה:

"האם הביוגרפיה היא 'סיפור חיים' שמסַפר הביוגרף וסביבו הוא טווה את מהלך חייו ויצירתו של מושא כתיבתו? אין ספק, שעל מנת שהביוגרפיה תהיה מושכת, מגובשת ומאורגנת, יש צורך לארגן את העובדות בהתאם ל'סיפור' שמספר הביוגרף".

קריאת הספר אכן מלמדת אותנו, שהפרקים מתחברים למסע אישי, חיפוש אחר משמעות, העובדות נשזרות בהתאם ל'סיפור המוביל':

ורשבסקי אכן מתחבר לסמלים אוניברסליים. צ'רלי צ'פלין אינו היחיד. מרגש לקרוא כיצד הוא מאדיר את דמותה של רות המואבייה במגילת רות.

הנווד הנצחי ומלקט השיבולים האגדית מייצגים אכן גיבור וגיבורה בעולם של שינויים, עולם מיטלטל, מאבקי רוח, למידה מן הדרך.

גם בתובנות, שמפיק המחבר מסיפורה של רות המואבייה, אנו למֵדים על הערכים של התום והדאגה לזולת: ברגש רב הוא שוזר בפנינו חלקים מן היבול, שהשאירו לנזקקים, לֶקט, שִכחה, פֵּאה. מרגֶשת כּמיהתו לָרגע שבו יפיקו את הרומן על מגילת רוּת, לסרט המסעיר, שיידע להאיר את הקסם של המגילה הזו, שכּל כולה מסכת של ערכים נאצלים. פרקי חייו של הכותב מטפסים אל פסגה נסתרת, זוכרים כל עיקול בדרך. גבריאל גרסייה מרקס כתב על כך: "למדתי, שאנשים רוצים לחיות עוד בפסגת ההר, מבלי לדעת שהאושר האמיתי נמצא בדרך".

 

הסיפור של ורשבסקי הוא הסיפור של כולנו

 "והדרך עודנה", שב הכותב ואומר. אנו הקוראים צופים באיש הפרסום, נוטש לרגע את גלימת איש העסקים ומנסה למצוא דרך לתת ביטוי לסיפור האישי שמַשיר לאיטו אבקת קסמים, הסיפור קורן זהרורים של ערכים ודוגמה אישית. כך כותב ורשבסקי בלהט:

"האם לא הגיע הזמן להפיק את הרומן של כל הזמנים – את הסיפור שנרקם בין רות לבועז…?. סטיבן שפילברג, ארנון מילצ'ן, לְְמָה אתם מחכּים?".. "לחשֵב ערכים מחדש", עמוד 42.

כשאתה קורא שורות אלה, דמות המחבר נשקפת במראה, הסיפור שלו:

אתה חושב לעצמך: הרי לפנינו ביוגרפיה אישית של אדם, שסיפור חייו מתחבּר צעד אחרי צעד בתובנות שכל כולן, אנושיות, ערכים, כיצד לעשות את העולם טוב יותר. היכן יימצאו אותם במאים ישראלים שיסריטו לפנינו את סיפור חייו של שמואל ורשבסקי. הסיפור האישי הוא בעצם הסיפור של כולנו: רב סבא מוכתר מן העיר העתיקה, הסבא שחילק קמח בזמן המצור, סיפורי האהבה של שמואל הצעיר בשנות החמישים, הסודות האנושיים מאחורי הצמיחה העסקית. וכמובן, הגורל היהודי: סיפור 'מקרר התופת'. עין הסערה… הסופה של הטורנדו מטיילת בכל פרק, מדוע איננו הופכים אותה לסרט?

היכן אבי נשר או דן וולמן, ערן ריקליס, יוסי סידר…מדוע איש אינו קם לתת לנו את הסרט, את היצירה שאין מנוס ממנה…"והדרך עודנה"?

מחכה לנו סרט על עולם, שמחפש רגש, אהבה, גמילות חסדים…"שיהיה לְמה לקוּם בבֹּקר"!…כי זה הכיוון. "עוד חוזר הניגון".

הפרק הראשון של הספר נקרא "חי בסרט". ביוגרפיה שלמה מיטלטלת בעקבות אותה סופת טורנדו בימי הילדות. הסיפור לכל אורכו אכן חי בסרט, ואותה ילדות ממשיכה להקרין מאוֹרה. בעבר כתב המשורר אברהם סוצקובר "הילדות אינה מזדקנת לעולם". מי שנסחף אחר סיפורו של ורשבסקי מיטיב להבין, הערכים האנושיים אינם פּסים מן העולם.