close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הרגש, השׂכל והמגע ביניהם - Post Image
    • הרגש, השׂכל והמגע ביניהם
    • רן יגיל
    • התפרסם ב - 11.05.20

    “במשעול הקונספציות” | דב בהט
    טוטם ספרים, 2015, 202 עמ’.

    “במשעול הקונספציות”, מי קורא לקובץ סיפורים בשם המקורי והמוזר הזה שהוא בעצם צירוף סמיכות של שתי מילים משדות סמנטיים שונים לגמרי, האחד פואטי, מטאפורי, ספרותי, כי המילה “משעול” איבדה מזמן את הדֶּנוֹטָטוּם שלה בעולם כִּשְׁבִיל או דרך עפר צרה, מי כבר אומר: הלכתי במשעול עם אהובתי לעת ערב, והשנייה “קונספציות” באה אלינו מן הלעז ומעוררת אסוציאציות של עולם נתחני, אקדמי וקר. ואכן שתי אלה דרות בַּגֶּבֶר שהוא גיבור הסיפורים הקצרים האלה, שוכנות באופן דיכוטומי ולעִתים משתלבות. מצד אחד, הרומנטיקה הבסיסית של ההליכה בַּמשעול עם האהובה בדרכי החיים הפתלתולות, מן הצד האחר, השחייה הקרייריסטית בתוך עולם גברי הייררכי וכוחני השואף לשלמות ולשליטה.

    לא רק בגיבור של דב בהט דרים השניים הללו, כנראה גם בדב בהט עצמו. פרופ’ בהט (85) הוא מומחה עולמי לגיאולוגיה ואף שימש רקטור אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, כך שחיי המחקר וגם החיים הביורוקרטיים האקדמיים אינם זרים לו כלל מחד גיסא; אבל להבדיל מאנשי מחקר בכירים אחרים, אצלו התפרץ באופן רומנטי הרגש היצירתי של כתיבת ספרות בגיל מאוחר, דבר שהניב סיפורים, רומנים ודברי שיר, ובקיצור – ספרים. כלומר, לא קריאייטיביות מדעית של מחקר, אלא סוג של קריאייטיביות שאפלטון היה ככל הנראה מגרש ממדינת החכמים שלו, בשל היותה פחות יעילה ותועלתית למוח, אבל כנראה הכרחית לנפש.

    הקובץ מכיל עשרים וארבעה סיפורים שאינם אחידים ברמתם וברמת גימורם, ועם זאת יש כאן כמה פנינים יפות מאוד, בעיקר כאשר המספר של בהט שומר על מידתיוּת של שני האלמנטים הללו של הרגש והשׂכל והמגע ביניהם. דמות הגבר המערבי, הבָּשֵׁל, האינטלקטואל הפריווילגי הלבן, האשכנזי, צצה ועולה מתוך הסיפורים, זו שכבר קברנו והספדנו אותה בכל הזדמנות של דיון בספרות, במִגדר ובפוליטיקה של הזהויות, והוא כותב אותה בכנות רבה וברגישות רבה. אותו אינטלקטואל רם מעלה לא מסתפק בידע בלבד ככוח, והרגש מציף אותו פעם אחר פעם והוא מתמכר למבט הרומנטי ולמעשה האהבה, כמו בסיפור המיוחד והאהוב שלו “מישה מחדש את נעוריו”, המתאר התפתחות בין אלמן טרי שנפצע בתאונת דרכים שאיבד בה את אשתו האהובה נעמי, לבין אחות רוסייה בשם לודמילה המטפלת בו במסירות.

    לכאורה כל הסטריאוטיפים מצויים כאן: גבר אשכנזי מן היישוב הציוני הוותיק, אינטלקטואל ועשיר, ואישה רוסייה צעירה יותר, אחות במקצועה, שמטפלת בו אחר תאונה. אבל בסיפור החסכני והדיווחי הזה של בהט אין גרם של קיטש כי הוא אותנטי, הוא אמיתי. הנשים העשירות והצבועות, הלוקות בהתנשאות כלפי האחרת, מקיפות את זכר האלפא המזדקן הזה, אבל הן אינן קַרטוניות. הן חיות לנגד עיניך הקורא. הגבר שעליו מסופר הסיפור, מישה, היה בעבר מציל בחוף הים וכיום הוא איש עסקים מצליח, כתוב באופן ישיר ומוצלח, ומעל כולם לודמילה, שעומדת על שלה, אך מתוארת בצורה אנושית ומדויקת ביותר ולא כסמן דמותי של “הרוסייה”. הסיפור נגמר בדיוק במקום הראוי לו לפני שיגלוש לקיטש וזה טוב. האסימון יורד למישה בקפה הלובי של מלון הילטון כשהוא עם לודמילה למול הים שבעָבָר, בגלגול חייו הקודם, לפני שהעטה עליו סטאטוס של מיליונים, היה מציל, דו’ן ז’ואן קטן, בחוף הים. לודמילה לוקחת אותו לשם, אל המקומות האלה שכבר שכח בשל החִבְרוּת, המקומות של הפשטות. סיפורים שכאלה אני אוהב.

    “הם התיישבו בפינה אינטימית יחסית, מאחורי כמה עמודים דיסקרטיים, אבל העמודים והפינה האינטימית לא ממש הרשימו את ד”ר דליה גבעוני, המרצה הבכירה מהפקולטה למשפטים, שצצה פתאום בירכתי הלובי, לכדה את מישה בזווית עינה ומיד פנתה והתקדמה לעברו במאור פנים, תוך התעלמות בוטה מהעובדה שבדיוק כרגע רכן לעבר לודמילה ולקח את ידה בידו.
    ‘שלום מישה, מה אתה עושה כאן?’ שאלה בעליזות אגבית, כמו לפי תומה.
    למישה לא נותרה ברירה. הוא עזב את ידה של לודמילה, קם מהכורסה הרכה, הושיט את ידו למשפטנית לברכה והשיב בנימה מנומסת, שקיווה שתבהיר לה שהוא צריך שהיא תלך: ‘מחדֵש את נעוריי במקום הזה… את יודע –’ הסב את מבטו ממנה ודיבר אל לודמילה היושבת – ‘שפעם הייתי מציל כאן למטה, בחוף הילטון?’
    המילים שלו השיגו את התוצאה ההפוכה. דליה הפנתה את מבטה לעבר לודמילה, מנסה להעריך את התחרות ולהבין איזה מין אישה הצליחה לגרום למישה לקפוץ שוב למים, וחיוך קפא על שפתיה – הבחורה הזו כלל לא דמתה לה או לחברותיה” (“מישה מחדש את נעוריו”, עמ’ 126-125).

    אבל גם בסיפורים מפותחים יותר של בהט בקובץ הזה הוא אינו נופל ונוזל לכיוונים שונים. הנרטיב שרירי ומתוח, השפה חסכנית ועניינית, כמו למשל סיפור של הרחבה המכילה משולש רומנטי מותח למדי על רקע חיים קונטמפלטיביים אקדמיים קצת שגרתיים ומשמימים. כוונתי לסיפור הפותח את הקובץ “אהבה, צער ושמחה”. כאן מדובר על מתח מסורתי שנבנה במערכת יחסים בן אֵם, אורנה תלמי, ובִתהּ טלי הדומה מאוד לאביה, יגאל, שהלך לבית עולמו זה עתה בהוויית הסיפור. מות האב מעצים כמובן את המרחק בין האם לבת המתבגרת. עם זאת, הן מנסות להתקרב ונוסעות לכנס של האם, המרצה להיסטוריה, בארצות הברית המעטירה. שם הן חושקות ושוכבות, כל אחת לחוד ובלי שתדענה זו על זו, עם המרצה שהזמין את האם, שהוא מעין זכר אלפא פלרטטן, רודף שמלות די דוחה בעיניי ומניפולטיבי, סליחה על הספולייר, אבל לא הפואטנה הזאת היא העיקר, כי דווקא נפילתן אל רשתו של אותו וומֶנייזר מקרבת אותן מאוד זו אל זו, במעין גירל פאוור שובה לב. ושוב, בהט, שיש לו כאן ביד נרטיב שגור כביכול, שיכול היה בקלות להידרדר לקיטש של מלודרמה, שומר על מתח סיפורי מרוחק ראוי מאוד, המצבים אמינים, הדיאלוג אותנטי, קולו של המספר לכיד ושלוש הדמויות כובשות.

    “זו הייתה ההסכמה האמיתית הראשונה על משהו מהותי בין שתיהן זה חמש שנים, מאז שיגאל חלה והחל לגלוש במסלול האיטי אל המוות. הן לא נזקקו למילים כדי להבין את זה. בעיני שתיהן הופיעו דמעות – על יגאל, על חמש שנים מיוסרות, אולי קצת גם על שמחת הפגישה הנוכחית שלהן, עין בעין” (“אהבה, צער ושמחה”, עמ’ 20).

    חריג בתוכנו, בתפאורה שלו, אך לא במהותו, הוא הסיפור הנועל את הקובץ “כבוד המשפחה”. זהו תיאור של שני כפירים צעירים בסוואנה, זכרי אלפא פוטנצאליים, שיוצאים למסע קצר אל קצה הנהר וחווים איזשהו תהליך התבגרות בעקבות כך, תוך צפייה בעימות בין שני היפופוטמים זכרים הנלחמים זה בזה, ויש לשני הכפירים גם קונפרונטציה עם לביאות ממשפחה אחרת. הגור הצעיר יותר המעריץ את אחיו הגדול ממנו בחודשיים בא לידי מסקנה כי אולי הערצת האח בטעות יסודה וכי מה שבאמת חשוב הוא כבוד המשפחה. הסיפור האלגורי הזה על בני אדם, רק כך אני יכול לקרוא אותו, כי אף פעם לא שוטטתי בתודעה של אריה ולא שוחחתי איתו מלב אל לב, מעלה תֶמָה מרכזית ערכית החשובה לבהט כמספר – ערך המשפחה והרצון לשמור עליו. המשפחה, על כל סכסוכיה, נכליה ותרמיותיה, נתפסת כמקום בראשיתי וחי, למול העולם הזר המאיים שבחוץ, זה שתמיד יפתיע אותך ובדרך כלל לרעה. זהו מסר שמרני העובר כחוט השני בסיפורים, גם אם המספר אינו מודע לזה, ובתוך עולם שמנסה נואשות, לא בהצלחה מרובה, להתפרק מערכי המשפחה, הרי שיש כאן משום האמירה הדווקאית כי השמרנות היא החדשנות וזה מעניין.

    פן נוסף מעניין בסיפורים הם החיים האקדמיים הכוחניים והיצריים. אנו שומעים פרופסורים, אנשי אוניברסיטה, מומחים, מייד אנו פוסעים לאחור שלוש פסיעות וקדים במנוד ראש ומקטינים עצמנו; אבל מתוך הסיפורים עולָה תחושה כי גם הדוקטורים וגם הפרופסורים המעוטרים עלולים להיות אנשים קטנים מאוד. כזה הוא הסיפור הטוב “הופשטטר” המתאר מרצה כוחני וחנֵף האורב מאוחרי הקלעים הן לרקטור החדש והן לנשיא המכהן. זה מאוד מעניין כי האוניברסיטה נתפשת בעיני ההדיוט הנאיבי כהיכל החוכמה, אליו נבוא בבקשנו לרכוש השכלה, והנה האקדמאים בסיפור הזה עסוקים בנכלולים ותתי נכלים, בחשבונאות ובבוכהלטריה רגשית אינסופית, אפילו יותר מן המחקר שבו הם עוסקים. מדהים עד כמה האנשים הנעלים הללו, רובם גברים אשכנזים ופריוולגיים, האמונים על הידע האנושי ועל החוכמה, מונעים בעצם על ידי דחפים בסיסיים של חייתיוּת או אגו, גאווה ועושר, כאילו באקדמיה מסתובבים המרצים עם הכבוד בַּשׁרוולים. מצטיירת לקורא תמונה כוחנית של גוף ממסדי מיליטנטי ממש כמו הצבא.

    ואכן ההשוואה המתבקשת בין האקדמיה לצבא כגופים ממסדיים וגמלוניים אינה מאחרת לבוא גם בסיפורים של בהט עצמם. כזה הוא הסיפור הנושא את שם הקובץ כולו “במשעול הקונספציות”. זהו סיפור סאטירי האומר כביכול כי לא האנשים אשמים במחדלים המאפיינים מערכות שכאלה אלא “הקונספציה”, התפישה המקובעת של הגורמים. אבל מה זה באמת אומר שהרמטכ”ל הוא נגד הקונספציה. האם כל מחדל בִּטחוני כזה או אחר מיום כיפור דרך מלחמות לבנון, השתיים, ועד מנהרות עזה של צוק איתן הן כולן אחריות הקונספציה השגויה? המספר של בהט ודאי לועג לזה. ראוי לציין שבאשר לצה”ל כגוף ממסדי רחב זרועות, המספר של בהט הרבה יותר סרקסטי וציני מאשר כלפי האקדמיה, אולי כי כאן מדובר באופן ישיר בהחלטות הכרוכות בחיי אדם, אך כאמור המבנה הזכרי הזה, ההייררכי, דומה.

    “הוא המתין בידיים שלובות על החזה שהרחש בחדר ישתתק, ואז חזר לדבר בקול מצונן רגיל ואמר שהמסקנה המתבקשת היא להקים גוף חדש וסודי ביותר, שרק האנשים בחדר יהיו שותפי סוד לקיומו, ושנועד קודם כול להבטיח שלא יהיה טיפול לקוי ב’קונספציה’, כאשר תצוץ לקראת או במהלך המערכה הבאה, שללא ספק בוא תבוא… והוא הישיר אליו מבט כראוי למי שעומד בראש המטה ללחימה בקונספציה, והבטיח לו שאין קונספציה שצה”ל לא יוכל לה” (“במשעול הקונספציות”, עמ’ 73 ו-75).

    אחד הדברים היפים של בהט בסיפורים הוא הריחוק שלו המושג תוך שימוש במספר אירוני, פעמים רבות ציני ובעל הומור. לפעמים זה יוצא סטרילי מדי, בעיקר כשהוא מגייס מונחים אקדמיים מתוך העולם המאמרים והמחקרים כמו “סקאטולוגי” (הכרוך בחקר או בהתעסקות צואה או תועבה) למשל, אבל פעמים רבות זה גם מעלה על פני הקורא חיוך של הזדהות בדבר חוכמה מתפענח. כן, כנראה הדברים הם ממש ככה והעולם הוא אכן כזה, כלומר אין אידיאל יופי והחיים אפורים ונפלאים. הנה:

    “באותו רגע גילה שצווארה לא באמת כל כך ארוך כפי שנדמה לו קודם. זה היה אומנם ‘צוואר מודיליאני’, כן, אבל קצת יותר קצר ויותר אנושי. כיוון שהיו קרובים זה לזה יכול היה לבחון את עיניה הירוקות המלוכסנות, ולראות שהיא מעט פוזלת, ושמעבר לחיוך הקל שלא מש מפניה היפים יש לה שן שבורה מעט. ‘בסדר’, אמר מובס. ‘בואי מחר בתשע, נתחיל לעבוד על המודלים המתטיים'” (“אלווירה”, עמ’ 52).

    עם זאת, צריך לומר בגלוי שלא כל הסיפורים עשויים מִקשה אחת ושומרים על אותה רמה. ישנם גם סיפורים חלשים יותר, לא מפותחים מספיק וקצת מוחמצים. כזהו הסיפור “חוזרים” למשל, או הסיפור “ואלרי” שהוא שׂרטוטי, ג’וטינגזי מדי, רעיון טוב שלא כתוב מספיק טוב. ככלל, תחושת הבטן שלי כמבקר וגם מתוך עיון בספרים אחרים של בהט היא שהוא זקוק למרחב מִחיה ולמרחב נשימה סיפוריים כדי לייצר פרוזה טובה. הוא רץ למרחקים ארוכים. באמפּליטודה, המשְׂרַעַת, שבין הרומן המסורתי יותר “משפחת שטוֹרך”, משפחת חסידה, בתרגום חופשי לעברית, המבקשת לשאת בפיה בשורה של מצליחנות ישראלית, שהיא מעין סאגה משפחתית עדכנית עם נטיות ריאליסטיות חברתיות ופוליטיות; לבין הרומן המשחקי-ניסיוני יותר “יום השנה”, הנע בין נרטיביים אסוציאטיביים ופחות לכידים, תוך שימוש בעלילות מקוריות ארס-פואטיות וכל מיני אופציות טכנולוגיות, במשְׂרַעַת הזאת, חיה הפרוזה של בהט ופורחת ביתר שאת. אך תמיד משותפת לה ההערצה הכמעט עיוורת לאישה באשר היא אישה והניסיון הנואש לעִתים, אך פעמים רבות גם סֶמִי-הירואי, לשמור על ערך המשפחה.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית