close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הרבה יותר מעבר למה שנראה לעין - Post Image
    • הרבה יותר מעבר למה שנראה לעין
    • דורון בראונשטיין
    • התפרסם ב - 11.11.19

    "הקשה של הלחם" | הילה טימור אשור
    כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2019, 384 עמ'.

     

    בראשית היה הציור שעל הכריכה: "מראה מחלון הסטודיו", עבודה של מאיר אפלפלד (אכן, בנו של אחד "הגדולים" שלנו, אהרן אפלפלד). בציור נראה מראה הניבט מעבר לחלון (אם סטודיו, אם מגורים) של בתים, גג, ומעין אפרוריות יומיומית של חיים בחום-בז'-אפרפר.

    לא בכדי ציור זה נבחר לעטר את כריכתו של "הקשה של הלחם", ספר הביכורים היפה, הלא-קל לעיכול (במובן החיובי, המאתגר, של ההגדרה) של הילה טימור אשור אשר ראה אור ב"כנרת, זמורה-ביתן, דביר" ב-2019. הציור מדייק את הספר כולו – עד לתמצית קיום נושאיו וגיבוריו – ונכון להביע למן הפתיחה ועד לסיום את הלכי רוחה של טימור אשור, ועל כן הוא סימבולי ומתאים ככפפה לתוכן הספר.

    "הקשה של הלחם" הוא ספר נוגע עד מאוד. בעת הקריאה חשתי שאני כמו מהלך בין עולמות: מחד, בישראל בת ימינו (וליתר דיוק, של שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים). מאידך, בפולין וברוסיה של עת מלחמת העולם השנייה. שני הסיפורים קשורים בעבותות זה בזה ולעתים אף עולה התמיהה: איזה מן הסיפורים רלבנטי יותר לנו, בעת הזו, בשנת 2019?

    גיבורות הרומן הן הניה ונכדתה הילה. וגם כאן, בדיוק כמו בציור שעל גבי העטיפה, חשובה הסימבוליות. בין אם מודעת לכך טימור אשור, בין אם לאו, קיימת חשיבות – לדידי, קרדינלית – ב"פרטים הקטנים" של הספר כולו – אשר לאמיתו של דבר, אינם קטנים כלל וכלל. למשל, בחירת שמות הגיבורות. האות ה' אשר הינה ראשית השמות (הילה, הניה) איננה מקרית בעיניי, וזאת מפאת הנושא התיאולוגי השזור מתחת לפני השטח בספר, בשם אלוהים הקיים בשני השמות – הגלום באות ה' – ואף בשם הגיבורה "הילה" (אם תרצו, הילתו של אדם, נשמתו, המקבילה לדמיון שבין נשמתה של הניה לנשמתה של הילה). האם אלוהים שומע את קולה של הניה? האם הוא מודע לסבלה? האם הוא קיים בכלל? האם הילה רואה בסבתה מעין אלוהים? ואולי אלוהים-אישה?

    גם הקשיים של השתיים דומים – על אף שונותם הצורנית, החיצונית, כביכול. אכן, שתיהן מתמודדות בתקופות חיים שונות עם דברים שונים – למראית עין, לחלוטין – אך ישנו קשר עז בין השתיים – ובין קשייהן. לדידי, נשאלת שאלה – שוב, סימבולית – מי מהן היא בעצם הניה ומי היא הילה? והאם אולי בהילה קיים מהניה ולהיפך? מי מהן בורחת יותר? מתמודדת יותר? סובלת יותר במקומה, בתקופתה, מתקשה יותר ומנצחת יותר?

    מלחמתה – ובריחתה – של מי מהן מאתגרת ומשפילה יותר?

    טימור אשור מתגלה כסופרת בעלת מעוף ותעוזה בספר ביכורים יוצא דופן זה. גם ברגעים הכבדים – לשם הדיוק, המכבידים – אשר בספר, בונה טימור אשור כנמלה עמלה מעין תצרף, פאזל רב-שכבתי, המתגלה לקראת תום הקריאה כיותר ויותר קשה לעיכול.

    האיבוד שקיים בשורשי קיומן של השתיים הינו איבוד ממשי – של קיום פיזי, ואף יותר מכך – נפשי. שתיהן נשים אשר מאבדות משהו מזהותן, משהו משל עצמן – לטובת מנגנון ההישרדות.

    הספר איננו גדול רק בנושאו ובגיבורותיו כי אם גם באופן כתיבתה של הסופרת והוא ראוי להיקרא על ידי רבים ולהיות מובן בקונטקסט של סיפור הגלות שלנו כולו, הן כעם היהודי, הן כמדינה ישראלית, ולחולל בדק בית בשאלת ה"מדוע זה קרה לנו?" ולמה דווקא אנו היינו אלו אשר נאלצו לסבול את תלאות החיים במאה העשרים בתקופה החשוכה ללא הכר ההיא ומדוע קשיי הקיום היכו בנו שורש עד לעצם היום הזה – בשאלות כגון מיהו יהודי ומהי ישראליות לאשורה.

    "הקשה של הלחם" הינו קשה. וטוב. הוא מעצים. הוא מטעה ומתעתע. הוא מעורר מחשבה ורגש ומעל הכל הוא סימבולי באופן הקתרזיסי ביותר שניתן להגדירו ובתומו הזיכוך מלווה בשאלות למכביר לגבי זהותן האמיתית של הניה ושל הילה, לגבי המקום הזה, לגבי המלחמה ההיא.

    עם תומו נאנחתי והבטתי שוב בציור של אפלפלד אשר על כריכתו – לדידי, בראשיתו. כבר לא ראיתי רק נוף הניבט מתוך חלון עלום. כבר לא ראיתי רק בתים. רק גג. ולא עוד רק מעין אפרוריות יומיומית של חיים בחום-בז'-אפרפר.

    בזכותה של הילה טימור אשור ובזכותן של ברואותיה הניה והילה ראיתי עתה כל כך הרבה "עוד", הבנתי יותר, נשמתי לרווחה וחייכתי. "יש הרבה יותר מעבר לציור," אמרתי לעצמי. "ולחיים," סייגתי. "ולחיים עצמם."

    דילוג לתוכן