דב בהט

"הציפור והים", טוטם ספרים, 2015.

כמי שמיודע לכתיבתו של דב בהט וחובב את רומניו, הופתעתי עד מאוד מכתיבתו הלירית, הפואטית, ובעיקר – מסקרנותו ומגיוונו.

בספרו "הציפור והים" אשר ראה אור בהוצאת "טוטם" ב-2015, מפרק לגורמים בהט את דעותיו אודות העולם הזה ומקומו שלו בעולם הזה. דעותיו הברורות עולות מתוך שיריו (ראה "מיעוט באירופה", בעמוד 118, היפה והחד) וגם מחשבותיו האקזיסטנציאליסטיות אודות "מה חשוב באמת" ואף יותר מכך, "מה בעצם קיים" (ראה השיר הקוסמופוליטי המרהיב "רמזים להתאוששות", עמוד 15).

אין דרך אחת להתחבר לקולו של בהט, אלא דרכים רבות. גם כשהוא כועס, כשהוא מביע דבר-מה שאינך מסכים איתו, יש בקולו ניגונים ומנגינות המעבירות את הזעם אל עבר מקום אחר, מזרימות אותו הלאה, מקדמות אותך לקרוא את השיר הבא.

יופיו טמון בגיוונו: נושאיו ומושאיו מוצקים ורבים הם ועל כן – בחוכמה רבה – הספר מחולק לשערים.

הייתי רוצה ששיריו יילמדו בבתי הספר (התיכוניים, ליתר דיוק) ושמח הייתי לו משרד החינוך היה מכניס שיר כ"שמחות ואכזבות" (עמוד 38) אל תוכנית הלימודים, בין היתר, היות ודימוייו של בהט, לדידי, הינם הרבה מעבר-לדימויים. בעת הקריאה בשיר "שמחות ואכזבות" אתה תוהה: מה הציפור מסמלת? ומה העורב? האם ציפורו של בהט הינה באמת רק ציפור? או משל לדבר אחר? למקום אחר? לזמן אחר? האם הטבע שלו הינו אך ורק טבע או שמא הרבה – הרבה – מעבר לכך?

כך גם בשיר שלאחריו, "שעות גורליות". גם בו עולות בי שאלות לא פתורות בנוגע לסמליות הרבה שבשיריו: האם מדובר בשיר על בני אדם או על חיות? האם החיות הן בעצם משל חד-משמעי לחייתיותנו שלנו, בני האדם?

ובשירו "אנרכיה מדומה" (עמוד 132) מיהם האנשים שבשיר? ומיהם הצבועים? האם הצבועים אנושיים בעצם יותר מבני האדם? ומי מהם, לעניינו של דבר, אנושי יותר?

דברים רבים נותרים לא פתורים ב"הציפור והים" ובכך יופיו – וכבירותו – של ספר זה.

אינני רוצה – כקורא – לקרוא שיר ולדעת "הכל." אני רוצה לתהות, לחשוב אודות כוונותיו ומשמעויותיו של המשורר, ומעבר לכך – "לקחת איתי" את השיר, לעתים כמשא על גבי, לעתים כרפסודה שטה על פני הנהר ואני יושב עליה ומהרהר – גם אחרי קריאתי בשיר זה או אחר.

בהט נותן לי את כל זאת ועוד. שירתו – כמו סך כתיבתו הכוללת – מעשירה אותי, ועל כן אני צמא לעוד ממנו. סקרנותו הקיומית היא-היא הדבר שמושך אותי עוד ועוד, אל תוך עובי הקורה של מילותיו, של חוכמתו.

גיוונו, כאמור, יוצא דופן: מחד – נופים, מאידך – אנשים. מחד – חיות, מאידך – החיים – על כל כאביהם ונוקשותם הקיומית. בהט איננו "מברבר" את ענייניו כי אם מגישם לפתחו של הקורא בלשון ישירה, רעננה ומעוררת מחשבה. בלשון פילוסופית, ועם זאת – ברורה וללא צל של ספק: מעוררת מחשבה.

ראוי לציון גם צבי טולקובסקי, צייר-אמן אשר לא שמעתי אודותיו טרם קריאתי בספר זה: עבודותיו מרהיבות העוז, מתאימות ככפפה למילותיו של בהט ומוסיפות נדבך של כוח וקסם לשיריו ולסקרנותו-גיוונו של בהט.

ראויות לציון העבודות אשר בעמודים 47, 93, 121, 139 ו-154, אשר מעבר להיותן מדויקות למילים שעל ידן, הינן גלריסטיות-עד-כדי-מוזיאוניות במהותן.

לסיכומו של דבר, הגיוון של בהט, הסקרנות של בהט והרעננות של בהט הופכים יחד ל- אם תרצו – "התמהיל של בהט": זה היוצר את "הקול של בהט," החזק, האמיץ, הבלתי-פתיר, המושך את הקורא עוד ועוד, אל תוך עומקיו, של משורר גדול-מימדים זה.