ספר חדש של המשוררת אסתר קמרון "בצומת אור וצל: הליכה עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק והמשורר פאול צלאן" – ושעון הרוח שלנו אכן מצלצל. לאן פנינו, לאן תרבותנו, האם השירה תאיר בפנינו עולמות של קודש?

"בצומת אור וצל" | אסתר קמרון
הוצאת ספרי ביצרון והוצאת ראובן מס, 2023, 221 עמ'.

היכן האור, היכן הצל. ספרה החדש של היוצרת אסתר קמרון מרגש ומפתיע: האם הייתם מעלים על דעתכם לקשור בין משנתו של הרב קוק לבין תפיסתו הרוחנית של פאול  צלאן? האם יש קשר בין חיפוש האור ו'לחשי ההוויה' בכתביו של הרב לבין שורותיו של פאול צלאן, שכתב: "אנשי כרם חופרים/ הופכים בשעון שעות החושך?" ספרה של אסתר קמרון, משוררת, פובליציסטית, הוגה דעות – ספרה הולך בנתיבי הרוח של ענקי הדור כדי להבין מהו תפקידה של השירה.

לספר "בצומת אור וצל" קָדם – מלבד כמה ספרי שירה, ספר שיריה הנפלא "לקראת הארץ: שירי זרוּת והתערוּת" (2020). אחריו יצא לאור הספר "הרהורי תיקון: פרוזה מסביב לשירה" (2021), "הרהורי תיקון" הוא אוסף של מאמרים, שנכתוב לפי הנראה בהזדמנויות שונות והדרך שבה נערכו בספר מעיד על הכיוון: רובם שייכים לשאלה של תפקיד השירה בחיי היחיד ובחיי הכלל. 

הספר מחולק לשלושה חלקים. בחלק הראשון הנושאים מגוונים – החלק המרכזי נוגע להשוואה בין תורת הרב קוק להגות של פאול צלאן ושאר הפרקים עוסקים בנושאים אוטוביוגרפיים והרהורים בעקבות הקורה. החלק השני מכיל קטעי קורות חיים – בהם אסתר קמרון מנסה להסביר איך הגיעה למסקנות שהסיקה, במיוחד בקשר לפאול צלאן. החלק השלישי – 'אלגוריתם' – מציע, בגרסאות שונות, שברירי תוכנית לתיקון העולם, המבוססים על על התובנות שהמחברת פיתחה בשני החלקים הראשונים.

שירתה והגותה של אסתר קמרון אינן פוסעות רק במשעול היחיד. אתה קורא בספרה "הרהורי תיקון" ומנסה להבין כיצד יכולה שירת היחיד לפרוץ לאופק הרבים. הרהורי התיקון הנחשפים באורח כה מעמיק בספר זה מלמדים אותנו כמה עמוקה בכתיבתה תחושת השליחות. כמשוררת היא מבקשת להבין מה תפקיד השירה, ולא פלא שהיא מנסה למצוא הרחק מן המסורת הספרותית המערבית – משהו מֵעבר. אתה מבין, שהיא מחפשת 'תגובה מעומק הנשמה על מצב העולם, על מצב האנושות כולה' – ואין היד רועדת, כשהיא מחפשת בכתבים "אור ונבואה", כך בספר "הרהורי תיקון", עמוד 12.

ההגות וההרהורים, השובים את לבנו, נשזרים תוך כדי התכתבות עם דמויות מעולם האמת: קמרון כותבת מכתבים להראי"ה קוק, ומעלה פרקי התמודדות עם עולמו החידתי של פאול צלאן. 

קריאת הקטעים מעלה נושאים של קרבה רוחנית. ועדיין אתה תוהה: מה למשוררת ולעולמם של השניים. מתברר, שהדרך אל משנתם הבזיקה אור בקצה המנהרה, בקצה הטלטלה: התחבטויותיה של אסתר קמרון כיוצרת צעירה גרמו לה לבקש מוצא מעולם של מבוכה גדולה. העולם הספרותי של אמצע המאה העשרים נראה לה כחסר תשובות, בעוד לבה מבקש "תגובה מעומק הנשמה על מצב העולם" – שם.

האם השירה מבטאת את עולמנו – מה תפקידה?

אסתר קמרון ביקשה שירה היודעת לדבר אל מעמקי הלבבות, ושירת התקופה נראתה לה מנוכּרת ורחוקה, חסרת עומק: "הרי המשורר מגיב על העולם מתוך איזו תחושה כללית. יש שהתגובה הזאת עמוקה ונכונה ויש שהיא שטחית יותר. לפעמים התגובה מסולפת על ידי יצרים ואינה תמיד מספיק מוגנת מפניהם. ובזמננו, לדעתי, התגובה כבר אינה נובעת מאותו עומק, מאותה כלליות, כמו קודם. ויש לזה שתי סיבות: החלשת יראת ה׳ שחלה בעולם המערבי, ונטישת הצורות המסורתיות, שהיו עוזרות למשוררים להתעמק ולהשתחרר…" (שם, עמוד 12).

קריאה בשירי פאול צלאן טלטלה את המשוררת הצעירה: "הרגשתי בשיריו עוצמה מיוחדת, ונוכחתי לדעת, כי עוצמה זו נובעת מן המקורות היהודיים ,שאליהם נשאר צלאן קשור בעומק נשמתו". עמוד 11. המעטפת הרוחנית היהודית העניקה ממד מפעים לשירתו של פאול צלאן, וההתקרבות לשירה זו הובילה את אסתר קמרון לדרך של שינוי זהות: היא נמשכת ליהדות ועושה צעד משמעותי – היא מתגיירת.

החידה מרתקת אותנו: מה בשירת צלאן קֵרב אותה לעולם הרוחני המנוגד לספרות המערב, מה היה הפרופיל הרוחני שמצאה בכתיבתו, בהגותו, בדרכו: "תלמיד חכם חילוני, כאילו ניסה להחזיק את העולם יחד בכוחות עצמו – וכמובן נקרע לחלקים. התפקיד – לשחזר את אחדות הרוח – היה מעבר לכוחות של אדם יחיד במאה העשרים",  עמוד 13 .

הלבטים, הזרוּת, הפרפורים, הקרעים – כל אלה הולכים ומתפזרים: המשוררת הצעירה מוצאת, שיש נתיב-יצירה שמחבּר יחיד וכלל, מחבּר פרטים לאחדות. כקוראים אנו נסחפים אחר הביטויים במכתבה לעולם האמת, לרב קוק: באמצעות משנתו היא מחבּּרת בין העולמות: ההגות התורנית של הרב, חיפושיו הרוחניים של צלאן, ולקחי הכותבת: תהיותיה אחר הקשר בין השברים, בּקשתה לאיחוי של הרסיסים.

מדובר בתקופה אחרת, אך דרכה למצוא חיבורים רוחניים בין עולמות שונים – יש בּה מרפּא גם למצוקת הדור שלנו. אסתר קמרון, משמיעה קולה עשרות שנים. סיפורה מאיר את הסיפור של התרבות העברית, לבטיה, השינויים העוברים עליה. קמרון פורשת סיפור אישי, שמתחיל מגיל הנעורים, צעירה שגדלה כצעירה נוצרייה, נמשכת ליהדות, והנה שביל האור מעניקה לה משקפת פלאים, שמעניקה לה יכולת להציב בפנינו מבט כולל.

הטלטלה הזו מדהימה ומרגשת: היא פונה בספריה האחרונים לענקי רוח בעיניה, חושפת בספרה מכתבים שלה לרב קוק ומבקשת ממנו להשיב לה תשובה מעולם האמת – מה דעתו על שירת צלאן, על תפקיד התרבות בחיי העם. קמרון אינה חוששת לחשוף בפניו רמיזות בשירה זו ל"קומדיה האלוקית" של דנטה – מגלה גם בשוּרות של תרבּות אחרת ביטוי מובהק לרצון באחדוּת.

3 ספרים של אסתר קמרון (צילום: הרצל חקק)

קשה למצוא היום בשירה העברית כתיבה כה מעמיקה וראייה, שמצליחה לחבּר עולם תורני ועולם של חול. קמרון מוצאת במשנתו של הרב ביטויים, שיש בהם להוביל אותנו ל'אור האמיתי', לאחדוּת ההוויה, אהבת השלמוּת המוחלטת (עמוד 14).

הספר "הרהורי תיקון" לוקח אותנו בנתיבים מפותלים, לוידוי שמגלה תהליכים רוחניים וטלטולים גאוגרפיים. קמרון עולה לארץ בשנת 1979 ולומדת במדרשה, מבקשת להבין את החברה הישראלית המתחדשת. אחרי עשר שנים 'בשטח ההפקר בין העולם הדתי והעולם החילוני' היא שָבה לארצות הברית. אחרי 23 שנים שָבה הציפור אל הקן – ומספרים לה, שהחברה הישראלית השתנתה:  עתה יש יותר תשומת לב לשירה בעולם הדתי. היא מהרהרת: "עדיין אין זו שירת התשובה או התחדשות הנבואה, ומדאיג אותי, מה שנראה לי כמו אימוץ הפואטיקה המערבית גם בסביבה התורנית" (עמוד 17).

הרהורי התיקון של קמרון מצליחים להאיר תורה מול שירה, משנת הרב מול כתיבתו של פאול צלאן. לכאורה קודש מול חול – ולנו הקוראים מצפה חוויה של מפגש בין עולמות. אם סברנו לרגע, שיצירות השניים הם שטחים נפרדים, מחכּה לנו טלטלה. קמרון כמתווכת בין העולמות מציגה בפני הרב קוק, שנמצא בעולם האמת, את העומק הרוחני של היוצר צלאן, שבא מן החול וצולל למעמקים רוחניים. אנו נפעמים מן הדרך, שבּה היא מלמדת זכות על צלאן: "הוא חי בדור שראה את הגיהינום" (עמוד 18) – ולרגע מהבהב ביטוי כואב המתרוצץ בין אמונה לכפירה.

השורות מכות כפעמונים, קמרון מצטט את צלאן, והרב בעולם האמת שומע את דבריה הנכוחים של המשוררת: "למרות הכפירה שלו, היה צלאן מסוגל לומר גם דברים 'אמוניים', למשל, השיר הראשון שבקובץ הראשון שלו מסתיים במילים: 'אֲנִי עוֹד מְבַטֵּא אֶת הַשֵׁם וּמַרְגִישׁ בַּשְׂרֵפָה עַל לֶחְיַי'….".

קמרון באומץ לב משווה בין שירו של צלאן לשורות מכתבי הרב, מן הקובץ 'חדריו' – להעיד על החיבור הרוחני ביניהם: "גם כאן ישנה כפירה, הלוא אסור לבטא את השם! אבל גם כבודו ביטא את הרצון 'להגות את השם באותיותיו' (חדריו כז)!".

היכולת להתמודד עם התהום

המסע הכואב של המשוררת מפנֶה מבט אל העיקר: אל היכולת השירית להתמודד עם התהום. הציטוט שלה משירי צלאן מרגש: "הוא נלחם לצלול/ עמוק יותר/ אל החֵרות".

ככל שאנו צועדים עם קמרון בהבנת נפשו של צלאן, נחשפת בפנינו דרכה כמשוררת, כמגלה בפנינו אותם ניצוצות, שכּה חיפשה, 'אור ונבואה'. היחיד והכלל – החיבור ביניהם – המתח הזה נשמר בכל דף. זה עולה גם בנאום שנושא צלאן לפני אגודת הסופרים העברים: "באתי אליכם לישראל, משום שהייתי זקוק לכך. כפי שחשתי רק לעתים רחוקות, הפעם שולט בי – אחרי כל מה שראיתי ושמעתי – הרגש שעשיתי את הדבר הנכון, וכפי שאני מקווה – לא למעני בלבד. נדמה לי, שיש לי מושג כלשהו, מה עשויה להיות בדידות יהודית" ("הרהורי תיקון", עמוד 35).

הרהורי התיקון נוגעים בגורל היהודי, בחיפוש האחדות הרוחנית, ובמתח בין הבדידות היהודית לבין בקשת המכנֶה המשותף. מצמרר לקרוא על נתיבי הייסורים והלבטים של צלאן, והנה בו בזמן אנו נחשפים להתחבטויות האמנותיות של הכותבת. מה פלא, שהיא מבקשת לקבל על עצמה שליחות, להאיר דרך שמחבּרת קודש וחול. סיפור חייו של צלאן, הנשקף בספר 'הרהורי תיקון', מגלה בפנינו שליחות שקיבל האיש על עצמו, והליכה שאינה חוששת לגלות גם את המהמורות. קמרון מגלה את המסלול הטרגי, שבּו נלכד כיוצר, הניגוד בין המערב לבין הפתרון שביקשה נפשו, הדרך הצרופה לאותה קדוּשה חילונית. מסכמת הכותבת: "אבל את התסריט שהעולם המערבי הכתיב לו – הוא כתב – ואיזה אמן יעזוב את יציר כפיו" – הלא ב'מרידאן' רָמז שהאמנות יכולה להיות מין עבודה זרה, הדורשת קרבנות אדם" ("הרהורי תיקון", עמוד 38).

מפרק לפרק בספר זה אנו מגלים, מה גדול כוחה של השירה, ובעדינות מיוחדת מוליכים אותנו פרקי הספר אל סופו המר של היוצר המיוחד. קמרון מובילה אותנו אל הקובץ של צלאן 'תפנית נשימה', והלב רוטט לגלות שיר בשם החושף את המבוי הסתום, אליו הגיעו חייו, "של מי שמוצא עצמו מוקף בניכּור וזיוף" (שם, עמוד 100). קמרון רואה במסלולו  שיר מיוחד – "מסע חורף": היא מקשרת את השיר של צלאן עם מחזור השירים שהלחין פרנץ שוברט ומצטטת שורות מצמררות מאותו מחזור: "מוּל עֵינַי תַּמְרוּר / עוֹמֵד בְּלִי נוֹעַ:/ עָלַי לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ/ מִמְּנָה אִישׁ לֹא שָׁב." (שם, עמוד 97). 

מן הבדידות האבסולוטית הזאת, קמרון שואפת דווקא ל"אמת משותפת" כלשונו של צלאן באחרי משיריו האחרונים (עמוד 127).  שוב ושוב ב"הרהורי תיקון" היא מצטטת שיר אחד של עצמה, "הזמנה": "נֶאֱסָפִים אֲנַחְנוּ פֹּה לִרְאוֹת /  פָּנִים, מֵהֶם אֵין לָנוּ צֹרֶךְ לְהַסְתִּיר פָּנֵינוּ",  עמוד 188. השיר מדריך אותנו בשבילים של חסד אל החיבור המחשמל בין יחיד לבין כלל, בבקשה הנואשת לתיקון עולם. השיר מסתיים כך: "נוּכַל לִמְצֹא דִּבּוּר שֶׁבּוֹ נוּכַל לִפְנוֹת / לְכָל גִּזְרָה שֶׁל הָאֱמֶת הָעוֹלָמִית הַמְפֻצֶּלֶת / וּלְהָבִיא אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁל הַשָּׁלֵם לַחֵלֶק. / אֲנוּ אוֹמְרִים שֶׁשֵּׂכֶל הָאָדָם, אִם הוּא / שָׁלֵם,  יָבִיא אֶת הָעוֹלָם אֶל תִּקּוּנוֹ. / תִּקּוּן הַשֵּׂכֶל זֶהוּ הַתַּפְקִיד שֶׁלְּפָנֵינוּ. / כַּמָּה שָׁנִים? כַּמָּה חַיִּים? אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים: /רַק כָּל אֶחָד יַנִּיחַ חוּט."  (השיר שנכתב באנגלית זכה לתרגום של חמוטל בר יוסף.)

לקובץ "הרהורי תיקון" מתחבר ספר נוסף של אסתר קמרון – "בצומת אור וצל: הליכה עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק והמשורר פאול צלאן" – ואנו מגלים בו את הקשר הרוחני העמוק בין תורת הרב קוק לתפיסתו האמנותית של פאול צלאן.  ספר זה מהווה פירוש לשני טקסטים – נאום "המרידיאן" של צלאן, שנאם כשקיבל פרס על שם הסופר גארוג ביכנר, ו"אורות התחיה", הוא החלק המרכזי בספר "אורות" של של הרב קוק. קמרון מנתחת, לסירוגים, קטעים משני הטקסטים האלה ומצביעה על מקומות שבהם היא רואה את המשותף.

קמרון חושפת בפנינו את שאיפתו של המשורר לתיקון התרבות המערבית, ואכן זו חוויה מטלטלת לקרוא את פתיחת נאום ה'מרידיאן'– עמוד 15: 

גבירותי ורבותי!

האמנות, ודאי תזכרו, היא ישות מאריונטית, "יאמבית־מחומשת" רגליים, וכן – תכונה זו אף מוּכחת מיתולוגית ביחס לפיגמליון וליציר־כפיו – חשׂוּכת־ילדים.

בעקבות ביכנר, צלאן מאפיין את האמנות כמשהו כמו פסל, עבודה זרה מתה וממיתה.  קמרון עוקבת אחריו כשהוא נלחם, לאורך הספר, בתפיסה זו של האומנות, תוך שאיפה לחיבור רוחני וצורני.

ובמקביל, קמרון עוקבת, בכתיבתו של הרב קוק, אחרי מאבקו עם קיפאון המושגים הדתיים תוך  נהירה אחר "האור האלוקי" – אותה שאיפה של האדם להגיע לעיקר, למעמקים, לא למוסכמות החיצוניות, המלאכותיות. קמרון מצטט מדברי הרב, על המסע אל "אור הדעת בכלל…אל הנשגב" – ובה בעת יש חתירה של "האורגן הקיבוצי" לאותה ספירה פלאית – "על פי בחירתה…או על פי מורשת אבות שלה" – ויש מטרת-על שהדרך הפנימית תנצח. המושגים "הקשר האלוקי" ו"הטוב האצילי" – הם משאַת נפש לעולם רוחני ונשגב יותר.

מול הכמיהה לנבואה של הרב קוק מציגה קמרון מהלך רוחני יחיד במינו אצל צלאן: "היציאה מן המציאות וההסתכלות עליה מבחוץ נרשמת לא פעם בשירי צלאן". (עמוד 46) – והיא מביאה לנו שיר של צלאן, שאותו  תרגמה, "ליל-כנף": "לֵיל־כָּנָף, בָּא מֵרָחוֹק וְעַתָּה / פָּרוּשׂ לָעַד / עַל גִּיר וְאֶבֶן־סִיד. / צְרוֹר, מִתְגַּלְגֵּל אֶל תְּהוֹם. / שֶׁלֶג. וְעוֹד מִן הַלֹּבֶן […] אַתָּה, בְּעַצְמְךָ, / מְשֻׁבָּץ / בָּעַיִן הַזָּרָה שֶׁאֶת כָּל זֶה / סוֹקֶרֶת." (עמוד 47)  ראייה מרחיקה, מפחידה, הקשורה בנאום עם דמות המדוזה, אך דווקא בריחוק הזה מתגלות פרספקטיבות חדשות.

שני הספרים של אסתר קמרון – יודעים להביא פרקי הגות של הרב קוק ולעַמת אותם עם דרכו השירית של פאול צלאן. יש כאן ניסיון אמיץ לבחון מוטיבים משותפים. אכן זה אתגר לא קל, שכן "המרידיאן" הוא טקסט מורכב מאד – והפרשנות של אסתר קמרון היא התחלה של דיון שנוגע להבנת הקשר בין שתי הָגוּיות – ובעצם נוגעת לסיפור זהותנו.

אכן הצלילה בדפי שני הספרים מובילה אותנו לַקשר המרתק בין קודש לחול, לדרך להגיע אל מטרותינו הרוחניות, לכוחה של האמנות לחשוף בפנינו אמיתות עמוקות. נסיים בתובנות, שהותיר לנו המשורר הבלתי נשכח, פאול צלאן. קמרון מסכמת: "האמנות היא האמצעי להשגת מטרת השירה, שהיא […] עימות השומע עם המציאות האנושית של הדובר. על מנת להשיג את המטרה הזאת, המשורר צריך לעבור את השלב של אובדן ה'אני' שהמדוזה והאוטומטים מסמלים אותו. ודווקא בעימות עם ה'זר' הזה הוא (או השירה) חווה 'שיחרור'." ("בצומת אור וצל", עמוד 64)

וקמרון יודעת שזה המרפא, זו השליחות של השירה, זה ייעודנו לתהות על זהותנו. רק כך נוכל למלא את ייעודנו בעולם.  

אסתר קמרון עם הרצל ובלפור חקק (צילום: תפארת חקק)