close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הסופר שרצה להיות וגם לא להיות בעת ובעונה אחת - Post Image
    • הסופר שרצה להיות וגם לא להיות בעת ובעונה אחת
    • ירון אביטוב
    • התפרסם ב - 19.11.19

    “אורפז – ספר לאדם אחד, מונוגרפיה חופשית” | רן יגיל
    הוצאת עמדה, 2019, 212 עמ’.

    רגע לפני שארזתי את הפקלאות ונסעתי לחו”ל, צילצל אליי הסופר יצחק אורפז, שאליו הייתי מקורב לא מעט שנים, והזמין אותי להיפגש איתו במסעדה הקטנה שמתחת לביתו בכיכר מלכי ישראל שהפכה לאחר הרצח המתועב לכיכר רבין. במסעדה זו נפגשנו פעמים רבות כדי לשוחח, להתנצח ולהתבדח (בניגוד לדימוי שיצא לו, עם מי שאיתו חש בנוח, אורפז התגלה כבדחן משכמו ומעלה, אם כי בדיחותיו היו מתוחכמות ועטופות בלשון הרז של הסגי נהור) על דברים שברומו של עולם ובתחתית של ספרות, אבל פגישה זו היתה שונה במעט מן האחרות. אורפז הפתיע אותי כשהציע לי לכתוב ביוגרפיה או מונוגרפיה עליו מטעם הוצאת הספרים הקיבוץ המאוחד.

    הודיתי לו בחום על ההצעה, אבל כיוון שהייתי כבר עם רגל אחת בחוץ, אמרתי לו שכדאי שיפנה לרני יגיל, שיעשה את המלאכה טוב ממני. “הוא כתב רומנים מצוינים על ז’ק ברל ונח שטרן,” אמרתי לו, “אז זו סוגה שמאוד מתאימה לו.”

    לשמחתי, אורפז קיבל בהמשך את הצעתי.

    החיים המרתקים אך המורכבים של יצחק אורפז ראויים בהחלט לרומן, אבל רני יגיל בחר לכתוב מונוגרפיה ולא רומן או ביוגרפיה, וכך סוכם גם עם אורפז עצמו.

    חלפו שנים מאז. התוצאה מונחת עתה לפניי. אורפז לא זכה לקרוא אותה במלואה כי נפטר בקיץ 2015, אבל ירבו זכויותיו של רני יגיל כרימון על כך שכתב מונוגרפיה על אחד מגדולי הספרות הישראלית לדורותיה (ולא רק בזכות פרס ישראל לספרות שבו זכה בדין), האיש שהמציא את האקזיסטנציאליזם בכמה מהרומנים שלו והנכיח אותו בספרות הישראלית ב”הצליין החילוני”, סופר חדשן שהביא רוח מיוחדת לספרות העברית.

    בעיניי, אורפז היה אדם מחפש משמעות, מושג שטבע הפסיכיאטר היהודי ניצול השואה ויקטור פראנקל בספרו הידוע, או נכון יותר לגביו: סופר מחפש משמעות. חיפוש המשמעות היה תמיד נר לרגליו של אורפז, ובדור שאיבד כמדומה לא מעט את המשמעות ביצירה, טוב שבא יגיל ומזכיר לנו את מה שאיבדנו כשנפטר.

    יגיל מתרכז באורפז הסופר ובספריו, אך עוסק, אם כי לא בהרחבה יתרה, גם באורפז האדם. בעיניי זה נכון בהקשר הזה, כי מדובר במונוגרפיה. מונוגרפיה היא סוגה שבה המונוגרף משלב בין חומרי המחקר שעומדים לפניו – חומרי הספרות, ראיונות וחומרי החיים, אבל זו כאמור לא ביוגרפיה שבה הוא חייב להיצמד לסיפור חייו של סופר. לאחר לא מעט ביוגרפיות מציצניות וצהבהבות על סופרים בארץ ובעולם, שחיפשו לחולל שערוריות, הגיע הזמן שיעסקו יותר ביצירה מאשר באדם. יגיל עושה את זה, ובנוסף מוצא זיקות בין תחנות בחייו של אורפז לבין היצירה שלו. הוא לא מתעלם מצדדים פחות מובנים או פחות נעימים של הסופר, אך הוא מטפל בהם בצורה שמכבדת לא רק את הכותב אלא גם את מושא הכתיבה, וכמובן גם את הקורא.

    עם זאת, ניכר, לטעמי, מבין השורות שיגיל אוהב את אורפז הסופר קצת יותר מאשר הוא אהב את אורפז האדם, אם כי גם כאדם הוא בהחלט די חיבב אותו, הגם שאורפז היה אדם קצת קשה וחידתי בעיניו (ולא רק בעיניו). יגיל מצהיר בספר פעמים אחדות, שאורפז הוא אחד מגדולי הספרות העברית, והוא הושפע ממנו בכתיבתו, וכמה מהציטוטים כמו “אורפז בתודעתי ובדמי”, וגם “אורפז השפיע עליי כל כך ולא ידעתי” וכדומה, מעידים על הערכתו העצומה אליו. עם זאת, יגיל גם נעלב מאורפז יותר מפעם אחת, ובפעם אחרת הוא אף טרק לו את הטלפון מרוב עצבים.

    אבל אם נעזוב לרגע את הזוטות הללו בצד, הרי שייאמר לזכותו של יגיל שספרו המשובח בדרך כלל האיר אפילו את עיניי לכמה תובנות, הגם שלכאורה הייתי אמור להכיר היטב הן את האיש והן את יצירתו. ובזאת חשיבות הספר, שאולי נזקק לכמה קיצורים בשוליים, אבל בגרעין המרכזי שלו כמדומני שזוהי המונוגרפיה שאורפז חלם שיכתבו עליו. מונוגרפיה שלא מעגלת פינות, יודעת להחמיא כשצריך ולבקר כשצריך. כך היה גם אורפז עצמו, איש שלא חושך שבטו, וכך להערכתי הוא רצה שיכתבו גם עליו. ללא משוא פנים.

    יש שיטענו שכוחה של המונוגרפיה הוא בסיפורים שאורפז בן השמונים ושבע באותה העת מספר ליגיל על עצמו ועל חייו – סיפורים שברובם לא היו חדשים עבורי, אם כי מקצתם כן, או שאולי שכחתי במרחק השנים – ובסיפורים שיגיל מספר עליו בתוספת פרשנות רש”י משלו (למשל, הפתיחה היפה לספר ועוד), אבל אהבתי מאוד גם את הניתוחים המושכלים, הידעניים והדעתניים של יגיל על הסופר, שמציבים מחדש, וכפי שראוי לעשות, את ספריו של הסופר המת בקדמת הבמה של הספרות ישראלית במקום את ארון המתים שלו.

    אתרכז בכמה מהפרשנויות היפות של יגיל באשר לכתיבתו ולחייו של האיש, שמקצין תותחנים הפך לסופר ואיש רוח מהמעלה הראשונה, שלעיתים שכח לרגע בפן האישי הקשוח קמעא שלו שהוא כבר לא איש צבא. יגיל כותב על המעבר המיוחד הזה בכתיבתו הראשונית מסופר ‘כפרי’ לסופר ‘עירוני’, מסופר המתאר את חיי הכפר והצבא לסופר המתאר את חיי העיר בספריו המאוחרים יותר, העוסקים בגגות תל אביב וגם ברחובותיה. יגיל עוסק במעבר שעשה אורפז מכתיבה פוסט-פלמ”חניקית על חיי הצבא, שהניבה יצירות מופת כמו “ציד הצביה” ו”נמרוד גיבור ציד”, לכתיבה סמלנית ב”נמלים” המשובח וכתיבה אקזיסטנציאליסטית ברומן הידוע ביותר שלו “מסע דניאל”, שהוא הרומן הראשון בספרות העברית שעוסק בפוסט-טראומה, וגם בספרים אחרים. יגיל מסביר זאת, ובמידה רבה של צדק, בהשפעות של סארטר וקאמי, הסופרים האקזיסטנציאליסטיים המפורסמים בעולם, ומציג את אורפז במידה מסוימת כתלמיד מובהק שלהם (“למד מן המאסטרים הגדולים של המאה העשרים מודרניזם: קפקא, סארטר, קאמי”), אבל בעניין זה, כמדומני, שאפשר להתפלפל במקצת עם יגיל. אורפז הוא ממשיכם הישראלי של שני ענקי הספרות הצרפתיים האלה יותר מאשר תלמידם, מן הטעם הפשוט שהוא היה אינדיבידואליסט ועצמאי מכדי שיהיה מושפע מיוצר כלשהו לאורך זמן. אורפז מצא את נוסחת האקזיסטנציאליזם הפרטית שלו, שהיתה בהחלט אוריגינלית, וכל זאת מבלי לפגוע חלילה בכבודו של קאמי.

    אבחנות חשובות נוספות של יגיל הן הניסיון של אורפז כאדם, בדומה לדן בן-אמוץ בשעתו, להפוך לכמעט צבר, ואחר כך השיבה שלו ל’אוורבוכיות’ של שם משפחתו הקודם מן הגולה בספרו המשובח “רחוב הטומוז’נה”, וכן החלוקה הדיכוטומית שעושה יגיל בין גדולי הספרות הקודמים בישראל. עוז ויהושע מחד, עם הריאליזם הפסיכולוגיסטי שלהם (אם כי יצירתו המוקדמת של יהושע היתה בהחלט סימבולית) מוצגים כאנטי-תזה ליורם קניוק ואורפז, שבהם יגיל רואה את המודרניסטים הראשונים של דורם ומוצא בהם הקבלות. לטעמי, אורפז, כסופר ניסיוני שאף פעם לא הפסיק בניסיונות שלו, היה ללא ספק מודרניסט ואוונגרדי גדול יותר מקניוק, שבשלהי חייו ניסה יתר על המידה להתנחמד עם הקוראים, מה שאורפז מעולם לא עשה.

    פן אחר במונוגרפיה, הן השיחות עם גבריאל מוקד ואורציון ברתנא, שתורמות אף הן מאוד לספר, אבל אולי מוטב היה לצרף שיחה גם עם בולי יהושע, שהעריך את אורפז אולי יותר מכפי שנדמה, וההערכה הזו היתה לגמרי הדדית. בביתו של אורפז נכחתי פעם, כשיהושע התקשר אליו, ויכולתי להקשיב בחצי אוזן לשיחתם.

    המונוגרפיה החופשית הופכת לרגע לחופשית מדי, כשהיא כוללת ניתוח של הסיפור של ג’ון צ’יבר, “השחיין”, ברוח הצליינות של אורפז, ובנוסף סיפור של רני יגיל עצמו, המושפע מיצירתו הסמלנית של אורפז. מוטב היה לטעמי להסתפק בתמציות הסיפורים האלה ולא להביא במונוגרפיה את הסיפור כולו, ולקנח בדבריו המינימליסטיים של אורפז עצמו לאחר שקרא את סיפורו של יגיל, שפורסם אגב בספרו “סוף הקומדיה” (“יפה דגמת אותי, מרגישים את ‘נמלים’… אבל למה שלא תכתוב את עצמך. סיפור משלך”).

    בסך הכול, המונוגרפיה של יגיל היתה מאוד פאמיליארית עבורי ונהניתי מקריאתה. בעודי קורא, יכולתי לשמוע את קולו הספרותי והאישי של הסופר שנהגתי להתקשר ולדרוש בשלומו גם מחו”ל, עד שבפעם האחרונה שהתקשרתי אליו, זמן לא רב לפני מותו, התקשיתי כבר להבינו. וכך, עד שהסופרת נגה טרבס, שהיתה אף היא מקורבת אליו מאוד, היתה הראשונה שבישרה לי שהוא נפטר.

    אורפז אולי נפטר וקצת נשכח, גם משום שהוא דאג להשכיח את עצמו והפסיק לכתוב, או לפחות הפסיק לפרסם, אך יצירתו צריכה להמשיך ולהתקיים, וטוב שדורות חדשים של קוראים יגיעו אליו גם בזכות המונוגרפיה המאלפת ברובה של יגיל. “בחשבון הדורות האינסופי… שמור לאורפז מקום זוהר באור יקרות על תרומתו האוונגרדית הספרותית”, כותב יגיל ופוסק, ובצדק גמור: “הוא מעל התקופה ויחזרו אליו.”

    בסוף הסרט שביים עליו עמרי ליאור, בשלהי חייו, מביט אורפז למצלמה ואומר: “אתה יודע מה אני רוצה להיות? אני רוצה לא להיות.” משפט קיומי-אנטי-קיומי אופייני מאוד לטו-בי-אור-נוט-טו-בי של אורפז, שרצה תמיד להיות וגם לא להיות בעת ובעונה אחת.

    בספר הזה, שרואה אור אחרי מותו, הוא בהחלט מצליח בכך.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית