close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הנשף הגדול ב”האמן ומרגריטה” - Post Image
    • הנשף הגדול ב”האמן ומרגריטה”
    • אורציון ברתנא
    • התפרסם ב - 24.02.21

    “האמן ומרגריטה” | מיכאיל בולגקוב
    תרגום: פטר קריקסונוב, הוצאת משכל, 1999 (1967), 615 עמ’.

     

    1. הקדמה: בין נשף פורים לבין הנשף הגדול ב”האמן ומרגריטה”

    המנהג היהודי של לבישת תחפושות ועטיית מסכות בפורים הוא מנהג שהחל, כנראה, בוונציה של המאה ה-12 בהשפעת קרנבל מקומי שהתקיים בחורף, במועד סמוך לזה של חודש אדר, ובו עטו מסכות. ביסודו המנהג הוא מנהג פגני, קודם לנצרות. הסברים שונים ניתנים להסבירו כקרנבל פגני לכבוד הפריון, לכבוד המעבר מהחורף לאביב, שבו מתחילים חיים חדשים. קרנבל זה אומץ על ידי הנצרות, ובלבושו הנוצרי  הוא בא לאפשר מידה של לעג לכנסיה. בהגות היהודית, מאז המאה ה-12, מובאים הסברים שונים למנהגי הנשף והתחפושות. ביסוד הסברים אלה מחשבות על ההבדלים בין תוכן פנימי לבין התנהגות חיצונית: האם היהודים בימי אחשוורוש נטו להתבוללות, או שמא זו היתה מן השפה ולחוץ. ההתחפשות תוארה כשינוי זמני של הזהות. כשנוספה להתחפשות שתיית האלכוהול, עד שאדם לא יבדיל בין זאב לבין כלב, התחזק שינוי הזהות והפך לאיבוד זמני של הזהות. במחשבה היהודית עולה השאלה מדוע נגזרה גזרת השמד המן, והתשובה היא כי אמנם היהודים חטאו בעבודה זרה, ועל כך בא עונשם הזמני, אך ההתבוללות היתה רק כלפי חוץ, בעוד שבמהותם נשארו נאמנים לזהותם, ממש כמו אסתר המלכה המתחפשת, השומרת בסוד על זהותה, אך נשארת נאמנה לה. בקיצור, פורים הוא חג יהודי של איבוד זהות זמני או הסתרת זהות.

    בנצרות חג הפסחא הוא חג האביב המהדהד את השיבה מן המוות והתחדשות החיים. זהו החג המציין את תחייתו של ישו, ביום השלישי לאחר שנצלב ונקבר בירושלים. הוא נחוג תמיד ביום ראשון של ירח מלא בתחילת האביב. בארבעה ימים, לפני חג הפסחא וחג הפסחא עצמו, מתרחשת במוסקבה עיקר העלילה של “האמן ומרגריטה”. במקביל מסופר ברומן של מיכאיל בולגקוב סיפורו של הרומן שכתב ה”אמן” על צליבתו של ישו. חג הפורים שלנו הוא הזדמנות לחזור אל “האמן ומרגריטה”, אחת מיצירות המופת של המאה העשרים, העוסקת בנצרות במישור אחד, באמנות וביצירה במישור אחר, ובהתחפשות בני אנוש למימוש יצריהם הקטנים – במישור שלישי. שיא ההתחפשות ב”האמן ומרגריטה” הוא הנשף הגדול שעורך השטן, ובו הוא מביא מן המתים ללילה אחד חוטאים גדולים מן ההיסטוריה בתחפושותיהם.

    2. פתיח

    “האמן ומרגריטה” הוא אחת מיצירות המופת בספרות המאה העשרים. הוא רומן שנכתב במשך כשתים עשרה שנים על ידי מיכאיל בולגקוב, כנראה מ-1928 ועד מותו ב-1940. הוא נכתב על ידי מחברו שוב ושוב, ויש לו גרסאות מוקדמות שונות. בולגקוב לא השלים את הספר, וזאת עשתה אשתו לאחר מותו. שנים רבות הוא חיכה בברית המועצות, בזמן משטרו הטוטליטרי של יוסיף סטלין, ובזה של חרושצ’וב, עד צאתו לאור ב-1967, בנוסח מצונזר ומקוצר. נוסח מקוצר זה תורגם לעברית על-ידי יוסף סערוני, והופיע בהוצאת עם עובד בשם “השטן במוסקבה” בשנת 1969. הנוסח המלא, בשמו הנכון, “האמן ומרגריטה” , בתרגומו של פטר קריקסנוב, הופיע בעברית ב-1999. “האמן ומרגריטה” הוא יצירת מופת, ולטעמי עולה על כל שנכתב בספרו הרוסית במאה העשרים, כולל יצירותיו האחרות של בולגקוב, שהמריא בו, לעניות דעתי, אל מעבר לכל מה שהוא עצמו יצר. מכיוון שזה גם רומן מיסטי ביסודו, אפשר לומר כי היתה למחברו הארה מיוחדת, התגלות מיוחדת. הוא כל כך מורכב ורב-רבדי בעיניי, עד שעלי לומר כבר בפתיחה, כי אין לי כל יומרה להתייחס אליו התייחסות ממצית, אלא לעסוק בו מסביב לנושא הנשף השנתי הגדול שעורך השטן, כפי שהוא מתואר באחד מארבעה הרבדים שברומן. ברומן כמה פרקי שיא, המופיעים בכל אחד מארבעה הרבדים, בהם מתרחשת עלילתו. שני רבדים, כפי שארחיב בהמשך, מתארים את סיפורם של ישו ושל פונטיוס פילטוס, ואפשר לראותם כשני רבדים קרובים מאוד זה לזה.

    מה שכותבים לא מעטים מחוקרי, ממבקרי וממעריצי בולגקוב הרבים על רומן ענק זה הוא כי יש בו אמונה מיסטית, מטפיסית, לצד היבטים רבים אחרים של הרומן, ריאליסטיים ורומנטיים גם יחד, תיאורי מציאות ריאליסטיים וגם רבדים משליים-אלגוריים ופנים סמויות רבות. את כל אלה יש להבין, לעניות דעתי, מזווית מבט אחת בסיסית – המציאות האנושית היא תחפושת כואבת מאוד למציאות מטאפיזית. יש תוך מטאפיזי שעטוף במעטפת התחפושת של המציאות. בתוך זה קיים השטן, כפי שקיים בו אלוהים – שני כוחות בתוכנית אחת. והעמידה בעוצמתו של תוך זה, דורשת מבני אדם אופי מיוחד שרק מעטים ניחנו בו אי פעם – וראה: ישו הנוצרי. משמע, השלמות של הכוח הטוב היא לראות את הרע ולדעת בו את הטוב. להיות שלם בטוב בתוך המערכת הקשה של התחפושות. לעמוד בטוב בלבד, גם בתנאים הקשים ביותר של הרע. לעניין זה הוא מביא מקור אחד גדול – כאמור: ראה ישו הנוצרי. אין ביכולת מאמר זה להיכנס כאן לדיון האם בולגקוב הוא “מאמין נוצרי נאמן”, באסכולה נוצרית זו או אחרת. ברור לי כי בתקופה בה נכתב הרומן, תקופה של מלחמה נחרצת בדת, בפרט ב”דת המדינה”, הנצרות הפרבוסלאבית, ובאיסור על פולחן דתי, ועל רקע תקופה זו, הרי רומן זה הוא אמונה צרופה.

    3. מהי התחפשות? מהן מסכות?

    כמיסטיקאי מתייחס בולגקוב אל המציאות כאל מערכת אחת גדולה של תחפושות, כקליפה המכסה כתחפושת חיצונית את התוכן הפנימי, שהוא דתי ומטאפיזי, כפי שהוא מבין אותו בדרך התפישה הנוצרית המיוחדת שלו. שאינה פרבוסלאבית כפשוטה, כפי שאיננה הולמת כל זרם נוצרי, לפחות, עד כמה שאני מכיר את אלה. התחפושת היא היכולת האנושית להבין ולפעול, על פי מגבלות אנוש. מאחוריה כוחות חזקים. בחלקן הקטן, ההתחפשות, התחפושות, נוצרות בשל צער העולם כפי שהמחבר מכיר אותו, והוא הכיר צער עולם רב. בחלקן הגדול הן צומחות מחולשת אנוש, מתוך מגוון התכונות השליליות של חמדנות ויצר למיניהם. התחפושת היא מוטיב מרכזי בפן הקומי של הרומן, והוא, לפחות מבחינה כמותית, הפן הגדול יותר. זהו הסיפור של השטן ופמלייתו שבאים למוסקבה, כדי להתעלל ביושבי מוסקבה כגמולם. שיאו של מישור זה בנשף המסכות האביבי, בו מופיעות דמויות מפלצתיות שונות מתוך ההיסטוריה, גם כדי לחזור ולקבל את גמולן. במישור זה מרגריטה היא מלכת הנשף, ומן הנשף חוזר בולגקוב אל סיפור האמן ומרגריטה ואל סיפור פונטיוס פילטוס וראשית הנצרות.

    ההתחפשות מאפיינת את הפנים השונות שיש ברומן עצמו והן פנים רבות מאוד. להבנתי, הפנים השונות ברומן אינן פרשנויות שונות לו, שעשוי הקורא לפרש. הפנים השונות, הן פרשנויות פנימיות, חלק ממבנה הרומן עצמו. משמע, המחבר המשתמע שהוא חלק מתוך הרומן – מחבר משתמע הוא דמות ביניים ספרותית, זווית ראייה ספרותית, הקיימת בין דמות המספר, לבין דמות הסופר עצמו – המחבר המשתמע עצמו מבהיר לקורא שיש לראות ברומן פנים שונות. הוא עצמו יוצר את הרומן במספר מישורים בו זמניים.

    אחת הצורות היפות ביותר, בה מופיעה רב-רבדיות זו, היא הסיפור בתוך סיפור שיש בו – זהו הרומן שכותב אחד מגיבורי הרומן, הלא הוא האמן, שאין לו שם ברומן אלא כינוי זה – האמן, על פונטיוס פילטוס ועל צליבת ישו. זהו סיפור בתוך סיפור. הוא נשאר בכל הרומן סיפור בתוך סיפור, אבל בד בבד הוא מקבל תוקף של “יש”, תוקף של מציאות היסטורית ומטאפיזית. כך, למשל, בפרק ההתרה, פרק שלושים ושניים, “מחילה ומחסה נצחי”, שעוד אשוב אליו בהמשך, אומר השטן לאמן כך, “דע לך כי זה שאותו כל-כך משתוקק לפגוש, הגיבור שהמצאת ושאתה בעצמך שיחררת זה עתה, קרא את הרומן שלך.” (עמ’ 501). במשפט זה, בדברי השטן, מוזכרים גם “הגיבור שהמצאת”, הלא הוא פונטיוס פילטוס, הגיבור הספרותי, ברומן שכתב האמן, ויש כאן גם זה שפונטיוס פילטוס “כל-כך משתוקק לפגוש”, הלא הוא ישו. בעצם, במשפט זה מהדהדות מספר “מציאויות”, במירכאות או שלא במירכאות – המציאות של מוסקבה, המציאות של הרומן שכתב האמן במוסקבה, המציאות של השטן כמחולל שמות במוסקבה, המציאות של האלוהות שקראה את הרומן שנכתב על ידי האמן במוסקבה.

    אלה לא כל מציאויות הרומן. יש נוספות. צריך לחזור שוב ושוב ולכתוב כי אין ברומן זה קוהרנטיות (רציפות, חוסר סתירה פנימית) גם בגלל העושר העצום של ההסתכלויות הנמצאות בו, הסתכלות של פנים שיש בו על פנים אחרות שגם הן נמצאות בתוך הרומן – מה שאפשר גם לכנות ארס-פואטיקה – יצירת אמנות העוסקת בתוך עצמה בנושא, מהי אמנות. כאן ההיבטים הרבים לא מבטלים זה אל זה, אלא מעשירים זה את זה.

    על ריבוי הפנים ביצירה, אפשר ללמוד גם מן הניגוד שבין שתי הכותרות – “השטן במוסקבה”, כותרת הפרסום הראשון, המצונזר, של הרומן, ו”האמן ומרגריטה”, כותרת הפרסום השני, לאחר שרוסיה יצאה מן “התחפושת” הקומוניסטית. ואלה רק שתיים מתוך מספר כותרות עליהן חשב בולגקוב.

    ושוב אל המישורים השונים, בהם קיים הרומן בו זמנית. המישור האחד, שהוא בעצם שניים, מופיע בסמוך לפתיחת הרומן, ובו הרומן מסתיים – משפטו של ישו בירושלים, יחסיו עם פונטיוס פילטוס. מישור זה הוא שניים – בפתיחת הרומן הוא תיאור עירשלם, ירושלים. בסוף הרומן נפגשים פילטוס וכלבו, הדמות האחת האהובה עליו, בממד שמעל העולם, עם מתי הלוי, השליח הראשון של ישו, ומקבלים את סליחתו של הסולח הגדול, שם בעולם שכולו טוב. שני מישורים אלה הם על-זמניים. המישור השלישי הוא זה המשתקף בשם  שניתן לגרסה המצונזרת של הרומן, והוא מתאר את השטן במוסקבה בחברת הפמליה שלו, ובעיקר פאגוט, עזאזלו ובהמות, ואת התעללויותיהם בדמויות שונות במוסקבה, רובן קשורות בתרבות של ברית המועצות בתקופת יצירת הרומן. שיאו של מישור זה, ואחד משיאי הרומן כולו, הוא נושאו העיקרי של המאמר שלפניכם – הנשף שעורך השטן, הלא הוא וולנד, בדירתו לשעבר של מיכאיל אלכסנדרוביץ’ ברליוז, שראשו נערף, ובו פוגשת מלכת הנשף, מרגריטה, את הדמויות החוגגות. המישור הרביעי, זה שמרכזיותו בשמו של הרומן, הוא סיפור האהבה בין האמן לבין מרגריטה. סיפור רומנטי זה מגיע לשיאו בכך שאין לאלה מקום בעולם הגשמי, הוא עולם המסכות, והם שייכים לנצח. הם מורעלים, לבסוף, על ידי אחד מפמליית השטן,  כי אין להם ולאהבתם מקום בעולם הסטליניסטי, והם מועברים לממד הנצח.

    האמת המטאפיזית היא נצח. היא קיימת תמיד ובכל מקום. “כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה.” (תהילים צ’ 4) ויותר מזה – ” בְּעֵינֶיךָ” יום אתמול לא עבר כלל. יום האתמול תמיד כאן כמו היום וכמו מחר. כמובן שבולגקוב הוא בן אנוש, כפי שהקורא שלו הוא בן אנוש, והזמן חייב לזרום ברומן. אחת הצורות להבין זמן אנושי חולף זה היא לראות אותו ולתאר אותו כיוצר המסכות – המסכות הן קיומו של האנושי, בעיניו, בתוך הזמן, על רצף הזמן. המסכות בתרבות האנושית באות מן הזמן, גם אם נחשוב על הקרנבל, שהוא הטקס העיקרי של התחפשות במרבית התרבויות, ומשמעו, כמעט תמיד, היא פריון, חיים ומוות.

    4. נשף התחפושות הגדול אצל השטן

    נשף המסכות, קרנבל האביב של השטן, שלשמו הוא מגיע למוסקבה, הוא, כפי שכבר צוין והוסבר כאן,  אחד משיאיו של הרומן. השטן זקוק למקום לעריכת הנשף, ולשם כך חבורתו משתלטת על דירת מגורים מקוללת במוסקבה, שבה גר, כזכור, גם ברליוז שראשו נערף. דירה זו, דירה מוסקבאית בת חמישה חדרים, השטן ועוזריו הופכים דירת ענק – מרחב של זירת ענק – המכילה, בליל הנשף, את אלפי אורחיו, המגיעים מתקופות היסטוריות שונות, ומשקפים את חטאי האנושות, לאורך ההיסטוריה האירופית, לפחות. זהו פסטיבל שלם, ובו משתתפים אלפי חוטאים היסטוריים, שמרביתם מגיעים “במיטבם הרע”, חיוניים ויפים ברשע שלהם וביצריהם הקטנים. כל “האמן ומרגריטה” הוא רומן מרשים מאוד ביכולת ה”פלסטית” של בולגקוב, לפרט כל תיאור ותיאור בצבעוניות מרתקת. אין ספק כי בפרק זה הוא מגיע לעוצמה מקברית מדהימה. הוא מתאר איך יין הופך דם ואיך דם הופך יין. חלק מן הקירות של האולמות הענקיים הם קירות של צמחים צומחים ומשתנים. באולמות פזורות תזמורות, בהן מנגנים נגנים מן ההיסטוריה וגם בעלי חיים שונים ומשונים. בצבעוניות מרשימה מתוארים פושעים היסטוריים שונים, כשהם מגיעים בארונות המתים שלהם, שלדים שמגיחים מתוך אח אש ענקי, וקורמים דמות בשר ודם לנגד עיני המספר אותם. עוד אחד מנשפי ענק היסטוריים שקיימה האצולה, אלא שכאן המשתתפים הם מתים ששבו לחיות למשך לילה. ועוד.

    נשף זה מתקיים פעם בשנה. אלפי אורחים, נכנסים, כאמור, בארונות המתים שלהם אל תוך האח השחור, שהוא המבואה. בצאתם מן האח, עליהם לעלות, בטורי המדרגות העצומים, המתהווים בכישוף בתוך הדירה המוסקבאית הקטנה הזו, אל מלכת הערב ולנשק את ברכה. לשם כך צריך השטן בכל נשף שנתי זה, שהוא, כאמור, ניגודו והשלמתו של הפסחא, למלכה שהיא בשר ודם. לשם כך עליו לבחור באישה ששמה המקורי חייב מרגריטה. כאן, כמובן, עוד הדהוד אצל בולגקוב ל”פאוסט” של גיתה. הוא בוחר במרגריטה המוסקבאית, אהובתו של האמן. במשך הפרק המקברי עוברות על פניה, כאמור, דמויות החוטאים האנושיים, לא כשלדים מתים, אלא במיטבן ההיסטורי, כדמויות שהופיעו, כל אחת משיא הסיפור שלה, כל אחת משיא הדרמה שלה.

    מרגריטה “חוצה את הקווים”; היא חורגת מן המסכה של החיוך המקבל מן השפה ולחוץ, ומגלה במספר מקרים הזדהות, לא עם הכיעור של חטאי דמויות, כיעור שאיתו, על פי אופייה ומהותה, אינה יכולה להזדהות, אלא עם האומללות הנסתרת מאחורי הדמויות. מסתבר כי גם רוצחים יכולים לסבול, וגם פשע יכול להיעשות ממצוקה. בתום הטקס, כשעולה השחר וכל האורחים המתים-חיים נמוגים כנשיפה של עשן, מודיע וולנד למרגריטה כי מגיע לה שכר על תרומתה לנשף שלא היה אפשרי בלעדיה. מרגריטה מגלה כאן טוב לב, או “חסד נוצרי”, ובמקום לבקש על עצמה ועל אהבתה, היא מבקשת מהשטן להפסיק במקרה זה את הסבל הנצחי לו נדונה הדמות הפושעת. השטן, שאינו רוע לשמו, אלא, כאמור גם בנצרות הוא חלק מהתוכנית העליונה השלימה, נענה לה.

    ושוב, החסד שבשטן הנוצרי, משמע היותו חלק מתוכנית-על, חוזר ומתגלה, וזה מודיע לה כי למרות שנענה לה על הדמות הפושעת, עדיין מגיעה לה משאלה, שכן לא ביקשה קודם על עצמה. היא מבקשת מהשטן שייעשה הלא-ניתן -להיעשות – חילוץ האמן מבית המשוגעים, והחזרתו איתה אל מרתף הבית הפעוט, בו חיו לפני השבר. כאן מתוודע השטן אל כתב היד של הרומן על פונטיוס פילטוס, הלא היא יצירתו של האמן. כשמודיע לו האמן כי כתב היד נשרף ואיננו, עונה לו השטן מה שהפך להיות, אולי, המשפט הידוע ביותר מתוך “האמן ומרגריטה” – “כתבי-יד לא נשרפים” (עמ’ 378). משמע, האמנות היא נצחית. נצחיות האמנות מקבלת משמעות רבה, מתוך מודעות בולגקוב בשנת חייו האחרונה, תוך כדי עיסוקו בכתיבת “האמן ומרגריטה”, לכך שימיו ספורים.

    על היות השטן חלק מתוכנית-על אלוהית, אפשר ללמוד כאן גם בפרק “גורלם של האמן ומרגריטה נקבע”, בו נשלח מתי הלוי על ידי האל לומר לשטן כי הוא מתבקש לקחת את האמן מעולם החיים ולהעניק לו בכך שלווה. הנה מספר קטעים משיחה מאלפת ומהותית זו ברומן בין מתי הלוי ובין וולנד, “‘הוא שלח אותי’ ‘ומה ציוה עליך למסור לי, עבד?’ [—] ‘הוא קרא את חיבורו של האמן, [—] והוא מבקש שתיקח את האמן אתך ותעניק לו שלווה.’ [—] ‘אבל מדוע לא תיקחו אותו אליכם, אל האור?’ [—] ‘אין הוא ראוי לאור, הוא ראוי לשלווה,’ [—] ‘מסור לו כי הדבר ייעשה’ ענה וולנד [—] ‘והוא מבקש כי תיקחו איתכם גם את זו שאהבה אותו וסבלה בגללו’ [—] ‘בלעדיך לא היינו מנחשים את זה. לך.'” (עמ’ 474-473). השטן נענה גם לגבי האמן וגם לגבי מרגריטה. כאן חלה התפנית מן המישור הקומי-סטירי של נשף המסכות אל המישור המטאפיזי והטראגי גם יחד של האמן ומרגריטה יחד.

    5. השלת המסכות

    חלק מהותי של ההתחפשות הוא השלת ההתחפשות, זריקת ההתחפשות לכל הרוחות. השלת ההתחפשות נעשית ביציאה מן הדעת. הטירוף, במירכאות כפולות או שלא במירכאות כפולות, הוא ציר מרכזי ברומן כולו. יש כאן שני סוגי טירוף, לפחות. הטירוף שהוא חלק מהציר הקומי עובר כמעט לכל אורך הרומן. זהו “הטירוף הרע”, שאליו נשברות דמויות שליליות, שהשיגעון הוא עונש על יצריהן הרעים. זהו הטירוף הסטירי. לצידו יש טירוף טראגי ולא קומי. טירוף השייך לציר הפיוטי, המטאפיזי, של איבוד הזהות ושל מציאת הזהות האחרת. טירוף של איבוד הזהות הסובלת ומציאת הזהות של היצירה. במישור אחד, האומן נמצא לכל אורך הרומן בבית המשוגעים ובו הוא מת. במישור טירוף טראגי זה, שהוא גם טירוף היצירה וגם טירוף שהוא פתח אל המטאפיזי, נפגשת הדמות הראשית של האומן עם דמות, שלצד האמן ולצד מרגריטה גם היא דמות ראשית – דמותו של  איוואן ניקולאייביץ’, שהיה פעם משורר, השתגע מכיוון שלא מאמינים לו כי פגש בשטן ובחבורתו. ובבית המשוגעים הוא פוגש את האמן, ומחלים מטירופו אל הפן הטרגי של העולם, וממנו – אל הפן המטאפיזי של העולם. הוא מבין כי ראה את השטן, ראה את המטאפיזי, אבל לא התחבר אליו נכון ולכן השתגע.

    השחרור מן המסכות מתרחש ברומן גם אצל השטן וחבורתו. השטן וחבורתו מחליפים את המסכות שלהם מספר פעמים. הם חוזרים ומתגלים לבני האדם מספר פעמים, לפעמים משנים דמותם, לא רק מפגישה לפגישה, אלא לפעמים גם תוך כדי פגישה, לקראת ההתרה בסוף הרומן. ברומן שלושים ושלושה פרקים. אולי לא במקרה שלושים ושלושה פרקים כאן, כי שלושים ושלוש הן שנותיו של ישו העולה על הצלב. בפרק שלושים ושניים, “מחילה ומחסה נצחי”,  שהוא פרק ההתרה, הפמליה של השטן מאבדת את תחפושותיה הקומיות, בהן הופיעה לכל אורך הרומן. אופייה הקומי של החבורה מתחלף באופי שהוא רציני, עצוב, אלגי, נורא בחוסר אנושיותו, בחלקו קרוב להיות מופשט, בחלקו מופשט לחלוטין.

    ראשית, התפאורה עצמה לילית ועצובה, משורת הפתיחה של הפרק, “אלים, אלים שלי! מה עצובה אדמת הערב!”, זוהי פרידה עצובה מגיא החיזיון. מצב המסכה, מסתבר כאן, לא רק שהוא מצב לא יציב, אלא שבסוף ההליך, שבו מסכה מוחלפת במסכה, כשמתקרבים אל הפתרון, נושרות המסכות, כפי שכותב המחבר, “וכאשר מרגריטה, לטופה בידי הרוח הקרירה, היתה פוקחת עיניים, היא ראתה איך משתנה דמותם של כל הטסים אל יעדם. ואילו כאשר מאחורי קצה הלילה החל עולה זוהר הארגמן של הירח המלא, נעלמו התרמיות, נפלו לתוך ביצה, לבוש הכשפים הלא עמיד טבע בערפילים.” (עמ’ 497). הירח המלא, בפרק ההתרה, הוא אותו ירח מלא של חג הפסחא, המציין, כאמור, את ראשית האביב, כמו גם את תחייתו של ישו. זהו אותו ירח סביבו סובבת עלילת ארבעה הימים של עיקר הרומן, להוציא הפרולוג. זהו הירח המלא של חג הפסחא, שלאורו, ברומן שכותב האמן, יושב בירושלים פונטיוס פילטוס ומתאבל על טעותו הנצחית, ועליה ניתנת לו מחילה כבר בכותרת הפרק, “מחילה ומחסה נצחי”.

    כאמור, לאור הירח הזה מתגלות הדמויות של פמליית השטן שונות מאוד מתחפושותיהן לאורך הרומן כולו, ובעיקר, כאמור – רציניות, נוראות בחוסר אנושיותן, קרובות אל המופשט לגמרי. קורובייב-פגוט איננו יותר מתורגמן קומי, אלא, “אביר סגול-כהה אשר פניו קודרים מאוד ואינם מחייכים לעולם. [—] הוא לא הביט בירח. הוא לא התעניין באדמה.” (שם). בהמות, החתול הבדרן שבידר את נסיך החושך, מתגלה, באמת, אחר לגמרי. הוא “עלם צנום. דמון נושא כלים” (שם). מעזאזלו נשרו הניב המכוער שהיה בפיו וגם העין העקומה. עכשיו,” שתי עיניו של עזאזלו היו זהות, ריקות ושחורות, ופניו – לבנים וקרים. עכשיו טס עזאזלו בדמותו האמיתית: דמון היובש של מדברי השממה, דמון-רוצח.” (עמ’ 498). השטן עצמו מתגלה ככוח עליון חסר צורה, דמות חסרת דמות, וסוסו הוא מצבור שאין להגדיר: “ולבסוף, גם וולנד טס בדמותו האמיתית. מרגריטה לא היתה מסוגלת לומר ממה עשוי רסן סוסו, והיא סברה שאולי זוהי שרשרת מאור הירח, ואף הסוס עצמו אינו אלא גוש עלטה, ורעמת הסוס היא עננה, ודורבנות הפרש הם נצנוצי הלובן של כוכבים.” (שם). השטן עצמו הוא כוח עליון בפני עצמו, כוח הנוגד לכוח הטוב, אבל בסך הכול הוא, כאמור, חלק מתוכנית עליונה עלומה, שבה יש לכול יש גמול. לכן, השטן עצמו אינו יכול להיות מתואר תיאור אנושי, כשם שהאל אינו מתואר תיאור מוגדר. ברומן שכותב האמן, ישו הוא ישו אנושי, בשר ודם, אבל ברומן שבתוכו כותב האמן את הרומן שלו, גם ישו בהיבט הגדול של יצירת הענק של בולגקוב אינו יכול להיות מתואר. גם ישו נשאר עלום, ובוודאי הוא מעבר לכל תחפושת. כאמור, בפרק המחילה הנצחית יוצאות הדמויות מתחפושותיהן, משום שהן יוצאות מן הבשר ודם שלהן. אפילו פונטיוס פילטוס, בדרכו אל המחילה הנצחית, הולך ומתרחק מן הממשיות בדרך הכסופה העולה אל הירח.

    6. נצח אנושי

    מספר דמויות מעניינות באפילוג, המתרחש כשמונה שנים לאחר ארבעת ימי עלילת “האמן ומרגריטה”, נשארות דמויות בעלות מרקם אנושי, אם כי הן כבר שייכות לנצח. ראשית, זו דמות הבשר והדם של מי שהיה פעם משורר, איוואן ניקולאייביץ’, וכשיצא מבית המשוגעים נעשה פרופסור להיסטוריה. כשהוא מקבל את זריקת ההרגעה ונרדם, הוא רואה את הנצח בחלומו, ובנצח הוא רואה שתי דמויות, שהן כמוהו. כלומר, הן גם חלוף וגם נצח שלובים זה בזה: “אחרי הזריקה הכול משתנה בעיני הישן. מן המטה אל החלון נפרשת דרך-ירח רחבה, ובדרך הזאת עולה אדם עם שכמייה לבנה עם בטנה אדומה כדם, ומתחיל ללכת בה לעבר הלבנה. לצדו פוסע איש צעיר בכתונת קרועה, שפניו נפגעו מפגיעת שוט.” וכך הולכים לנצח פונטיוס פילטוס עם מתי הלוי בדרך אל ישו. הן אנושיות ונצחיות בו זמנית. כלומר, גם המשורר לשעבר, גם הנציב לשעבר, גם החלפן לשעבר, השליח הראשון משנים עשר השליחים,  הן גם בשר ודם וגם חרגו ממנו לנצח.

    כך, נצח אנושי, הן אלה שהן שתי הדמויות הראשיות של היצירה, דמותו של האמן ודמותה של מרגריטה. בפרק “מחילה ומחסה נצחי”, מעניק להן השטן, כמצווה עליו לעשות, מחסה נצחי בתוך בית רומנטי שאינו חולף לנצח. כך פונה וולנד, השטן, ומנחם את מרגריטה והאמן, ממש לקראת סיום הרומן, “הו, האמן הרומנטי שבעתיים, הייתכן כי לא תרצה לטייל עם בת-זוגך בשעות היום תחת עצי הדובדבן בראשית פריחתם ולעת ערב לשמוע מוזיקה של שוברט? הייתכן כי לא ינעם לך לכתוב בנוצת אווז לאור נרות? [—] לשם, לשם, כבר מחכים לך המשרת הזקן…” (עמ’ 502). כך מסיים השטן את תפקידו, והוא נפרד מן האמן, תחת השגחתה וטיפולה של מרגריטה, שהיא בת דמותה של ילנה סרגייבנה בולגקובה, הלא היא אשתו השלישית והאחרונה של בולגקוב, שעשתה כל כך הרבה למענו בחייו, ולמען “האמן ומרגריטה” עשתה גם לאחר מותו. שם, בבית שאינו כלה לעולם, קיימים האמן ומרגריטה או אולי מיכאיל בולגקוב ואשתו האהובה.

    במערכת של המציאות, הכול חייב לחלוף, אלא שבמקביל הכול נצחי. בחלקו זהו נצח שגרוע יותר מתחפושת הקיום החולפת, שכן זהו נצח של גהינום, נצח של להיות לנצח בשליטת השטן, אחד משני הכוחות הנצחיים. בחלקו, אצל האמן, אצל מרגריטה וגם אצל פונטיוס פילטוס, זהו נצח של להיות, לאחר שימותו וייחלצו מנשף המסכות של המציאות, בחזקת הטוב הנצחי. עד כאן מגיע הכוח האנושי. כל זה מופיע ברומן ממש לקראת סיום, בפרק שכותרתו היא כל כך נוצרית וגם רומנטית, ואין שתי אלה חופפות לחלוטין זו לזו; הפרק שכותרתו מעידה עליו, “מחילה ומחסה נצחי”.

    גם המשורר הצעיר, המסכן, שמצד אחד, למרות שהוא מפסיק לכתוב ונעשה פרופסור להיסטוריה, הרי הוא יוצר אמיתי, בניגוד למרבית חבריו, ומצד שני לא הכיר בזמן במטאפיזי ועל כך ייענש. פונטיוס פילטוס, שעל פי תפישת מחבר הרומן, לא הציל את ישו הנוצרי מצליבה, למרות שהכיר בגדולתו ובכך שהיה חף מן הפשע שטפלו בו, נענש, אבל, כפי שכבר תואר קודם, מחכה לו איזו שהיא חנינה לקראת סיום הרומן.

    הבשר והדם, ברוח הדתית השורה על כל הרומן, הוא רק תחפושות שונות. כדי לזכות בנצח זה יש לצאת מן המסכות, מן התחפושות השונות. או, במילים אחרות – למות מן המציאות המוכרת אל הנצח. זוהי אווירה של רומנטיקה טרגית, השורה על הרומן כולו, ומתחזקת לקראת סיומו. אני, לפחות בעניין זה, מצטרף אל הכותרת, “אחרון הרומנטיקנים”, שנתן המתרגם פטר קריקסונוב, ל”אחרית דבר מאת המתרגם”, לסוף הדבר שכתב לתרגום שלו לנוסח המלא של “האמן ומרגריטה”.

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית