close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • המשל על הר השירה - Post Image
    • המשל על הר השירה
    • בלפור חקק
    • התפרסם ב - 29.05.17

    המשל על הר השירה | בלפור חקק

    שבועות הוא חג מַתן תורה. עבורנו המשוררים זהו גם חג מַתן שירה. לאחר שהמשורר נָחל את השירה והוא חי אותה, נדמה לו שהוא נמצא שם מאז ומתמיד.  במשך ימיו הוא עסוק במַתן שירה. וכשהוא נותן שירה, הוא חש שנולד בנתינה הזאת, שהוא שָם מאז הֱיותו. זה הזמן לספר את הדרך שלי במסע אל הר השירה.

    אפתח בסיפור הבא:

    חסידי “חסידות גוּר” מספרים על ר’ אברהם מרדכי אלתר (“אמרי אמת”), שבשנות העשׂרה שלו נפטר אביו האדמו”ר ועליו היה לרשת את כיסאו ולהיות האדמו”ר. הוא הודיע לקהילה שהוא נכנס מיד לתפקיד האדמו”ר. האם אתה בשֵל לזה? שאלו אותו.

    ועל כך ענה להם: אספר לכם סיפור. באחד המקומות בעולם שָכנה עיירה קטנה למרגלות הר נישׂא ורם. ההר היה תלול מאוד, ולפעמים חלקלק, לכן קשה היה לטפס עליו ולהגיע אל פסגתו. מדי פעם ניסה אחד הצעירים מבין מחפשׂי העלילות את כוחו בטיפוס על ההר, אך לאחר ניסיונות כּושלים היה חוזר לעיירה. היו גם שכּשלו בניסיון לטפס וסיימו חייהם בנפילה ממדרון חלקלק אל מותם. אך היה צעיר נועז אחד שלא הסכים לוותר על האתגר הזה. הוא ניסה שוב ושוב, אפילו נתלה בזיזים נסתרים במָצוֹק, וכך במאמץ רב הגיע עד הפסגה. בהגיעו למעלה היה ממש מופתע: הוא ראה שם עיירה שבה חיים אנשים בנעימות רבה. “חשבתי שאני הראשון שהגיע לכאן,” אמר הצעיר. “אז חשבתָ כך,” השיבו לו. “אנו כבר הגענו לכאן בעָבר, התאהבנו במקום והקמנו כאן יישוב.” הצעיר היה המום, ולגודל תדהמתו ראה מולו ילד כבן חמש. “גם אתה טיפסת לכאן?” שאל הצעיר. “לא,” ענה הילד, “אני נולדתי כאן.”

    האדמו”ר הצעיר  סיפר סיפור זה לקהילתו ואמר להם: “אני גדלתי כל ימיי על כתפיהם של ענקים, לא הייתי צריך לטפס על ההר, נולדתי להיות פה. גדלתי בתוך שושלת של תורה.” ואכן התברר שהיה אדמו”ר טוב ונשא מנהיגותו ברמה על צאן מרעיתו.

     

    המסע האישי שלי אל הר השירה

    כאן אני מגיע למשל עלֵינו, המשוררים: אנו, שעמֵלים בתוך שׂדה השירה, מטפסים על הר השירה מאז כניסתנו לרפובליקת הספרות. אנו חפצים תמיד לתת את השירה שלנו לאחרים. אנו מטפסים על הר השירה כדי להגיע לפסגתו, וכשאנו בפסגה אנו חשים שהתקבלנו בקהילת המשוררים, שאנו על פסגת ההר,  שנולדנו שָם. גם בכתיבה אנו כותבים כשאנו עומדים על כתפי הדורות שקדמו לנו.  כשאני יוצר שיר הרי זה מדרש חדש על מדרש הדורות שקדמו לי. אני יודע אז, שאני יונק מן האילנות הקודמים ויוצר את האילן שלי. מעבר לכתיבת השירה, אני חש  געגועים להמשכיות, לרצון להתפַּקֵד על רצף הנדבכים של העבר. יש לכך ביטוי גם ביחסי לשירה.

     במרוץ השליחים של התרבות העברית אני יודע שאסור לי להתעייף ועליי להיות תמיד מחובר לשיירה של הדורות שקדמו לי. גם אם אני כותב את שירת היחיד, אני רואה עצמי מחובר לכלל, ליחד, ואל לנו לכפור בעיקר. זה לא קל להיות משורר עברי. אך משפט אחד מנחה אותי: והעיקר, לא לפחד כלל… וגם בעלייה אל הר השירה אין לפחד. ואני מודה שהדרך אל הפסגה לא היתה קלה.

    אכן אני מודֶה, שדרכי בעולם השירה היתה רצופה מהמורות. בכל תחנה בדרך תמיד היו מי שריפּו את ידיי וניסו לשבור את רוחי שלא אכתוב עוד. בנחלת הספרות היו לאורך הדרך בעלי דעה שניסו למַפּות השכֵּם והערֵב את המשוררים ב”רפובליקת הספרות הקאנונית”, ולדחוק רגליהם של אלו שאינם לטעמם. היו גם מי שניסו לכוון אותי סגנונית איך לכתוב. אני זוכר שלא פעם אמרו לי (ולאחי התאום הרצל חקק): “למה אינכם כותבים כמו כולם? תכתבו כמו נתן זך, כך כותבים כולם,” או: “תכתבו כמו עמיחי”. ותמיד זו היתה עבורי אמירה תמוהה. כבוגר החוג לספרות העברית, בצקלון השירה שלי היו כולם:  למדתי והכרתי את כל המשוררים שקדמו לי ואני חש הערכה לרובם. אך לא הבנתי מעולם מדוע אדם צריך לכתוב כמו אחרים. השירה שלי נתפסה בעיניי מלכתחילה כשירה ייחודית לי, וגם העברית שבה אני כותב היא עברית ייחודית, שניזונה מן הביוגרפיה שלי ומקִרבתי העמוקה לארון הספרים היהודי.

    אך שירתי וגם העברית שלי לא התקבלו בקלוּת: האנשים שנגלו לי במעלה הדרך בהר השירה נתפסו בעיניי כלובשי תכריכים המנסים לכרות לי בור בדרכי אל הפסגה של ההר. בכל תחנה היה לובש תכריכים שעמד לי למכשול ואמר: “אין טעם לעלות בהר הזה, רֵד מן הדרך.” המפגשים עם לובשי התכריכים לאורך הדרך נרשמו היטב אצלי. כתבתי על כך בעבר בספר שיריי “משורר של חצות” (קטע מן השיר  “בדרך אל השיר האמיתי”):

    הִמְשַׁכְתִּי בְּמַעֲלֶה הַדְּרָכִים

    וּבָאוּ שׁוּב לוֹבְשֵׁי הַתַּכְרִיכִים:

    “אַל תַּעֲלֶה בְּמַעֲלֶה הַדֶּרֶךְ אֶל פִּסְגַּת הָהָר

    אַל תִּשְׁאַף גָּבוֹהַּ

    אֶל הָאֹפֶק הָרָם וְהַנְּשָׁרִים

    שֶׁבַּדֶּרֶךְ לְשָׁם פְּזוּרִים בּוֹרוֹת שְׁחוֹרִים

    לָעוֹלִים אֶל הַפִּסְגָּה

    שֶׁבְּמַעֲלֶה הַדֶּרֶךְ יָבוֹא לְךָ

    גֵּיא הַהֲרֵיגָה.”

    הִמְשַׁכְתִּי לַעֲלוֹת

    נֶאֱחָז בַּמִּלִּים וּבַשִּׁירָה

    וְהֵם הִמְשִׁיכוּ לוֹבְשֵׁי הַתַּכְרִיכִים

    לְהַלֵּךְ עָלַי בַּלָּהָה.

    חֲרוּשֵׁי קְמָטִים שָׁבוּ לִקְרֹא בְּקוֹל

    מְאַיֵּם, צוֹעֲקִים מְקוֹנְנִים נְהִיָּה:

    “אַל תַּעֲלֶה אַל תַּעֲלֶה אַל תַּעֲלֶה

    אֶל הָהָר פֶּן תִּפֹּל לַמֵּצַר.”

     

    יוהרת המשוררים

     בעולם השירה, כמו בעולם התורה, איש לא מתחיל מעצמו. גם כאן אנו נשענים על הישׂגי הדורות של המשוררים שקדמו לנו. עלינו לעמוד על כתפיהם, כדי לכתוב את שירתנו. כאמור, לפעמים בטיפוס על ההר, יש מדרונות חלקלקים ואפשר למעוד או ליפול לאחור. הסכנה הגדולה למשוררים היא היוהרה. יש לא פעם תחושה שיש בתוך נחלתנו יוהרת משוררים, ומי שנופל אל מידה רעה זו, יש סכנה שיגיע למדרון החלקלק וייפול מטה. השירה לא אוהבת את היהירים וגסי הלב.

    אני חש צורך לומר לכולכם המטפסים על הר השירה: טַפּסו, טַפּסו תמיד הלאה, טַפּסו אל פסגת הר השירה. וכשתגיעו לשם תגלו שאתם שם, כאילו נולדתם שם. זיכרו שתפקידכם לעסוק במתן שירה. אך אל תתייהרו שזכיתם בחסד הזה של השירה. היהירות מבטלת את החסד ונוטלת מן המשורר את סגולת השיר והיצירה.

    המשורר הוא צינור להתגלוּת של שירתו במציאות, וזהו חסד אלוהי שזכה לו, כי נמצא ראוי לכך. עליו להודות תמיד על החסד הזה. השירה היא מִקדש מְעָט שזכה  בה המשורר, וכל מי שכותב שירה יודע עד כמה זו חוויה רוחנית משמעותית. בשירתו הוא בונה את המשכָּן שלו כנחלה לרבים.

    כפי שהכוהן לובש בגדי כהונה בעת היותו בקודֶש, גם המשורר חי בזמן אחר בעת כתיבת השירים. הוא עוטה עליו את כתונת המשורר בעת היותו בקודֶש, אך בהיותו מחוץ לשירה, כאַחד האדם הוא. כותב הנביא יחזקאל: “ובצאתם (של הכוהנים) אל החצר החיצונה… אל העם, יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם והניחו אותם בלשכת הקודש, ולבשו בגדים אחרים, ולא יקַדשו את העם בבגדיהם” ( יחזקאל, מד: 19 ). הנצי”ב (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין) פֵּרש פסוק זה על הכוהנים, ופירושו ראוי להיאמר גם על המשוררים. וכך הוא כותב: “לא יקדשו את העם בבגדיהם, פירוש הדבר שלא ייראו בעיני העם כקדושים.”

    משמע, הוא מדגיש שהכוהנים לא יזכו ליחס מיוחד עקב בגדי  כהונתם שהם מיוחדים. בבגדי כהונה הם משרתים בקודש. מחוץ לקודש הם כאחד האדם,  וגם לבושים כאחד האדם, ואם ינסו להיבדל ולהגבּיהַ עצמם, “אין בזה קידוש שֵם שמים אלא יהירות והתרברבות.” המשורר צריך להכיר בכך שהוא חי בשני מִפלסים של קיום: הוא חי בין המישור הארצי היומיומי ובין המישור של כתיבת השירה, שהוא נעלֶה מן המפלס של  החיים כאַחד האדם.

    כאשר המשורר זוכה לחסד השירה, הוא זוכה להיות באוהל מועד. אז שומע הוא את קולה של השירה. על משה נאמר: “ויקרא אל משה, וידבר ה’ אליו מאוהל מועד לאמור” ( ויקרא, א: 1). משה שומע את הקריאה רק בהיותו באוהל מועד, הקול נשמע רק למי שנמצא באוהל מועד. גם המשוררים נועדים עם הקול הזה בהיותם באוהל.

    הכתוב אומר: “ועשׂו לי מִקדש ושכנתי בתוכם” ( שמות, כה: 8). המשורר שבא אל מִקדש השירה, שוכנת אז השירה בתוכו. בהיותו בהר השירה, במקדשו, באוהל המועד שהקים לעצמו, יזכור תמיד לקרוא לכולם לבוא אל הר השירה. בתורה, כל מי שעוסק בבניין המשכן  צריך הוא שתהיה בו מידה של “חָכמת לב” (שמות לא: 6).  גם המשוררים צריכים להיות חכמי-לב.

    שלֹמה המלך , משורר היה, ועליו נאמר שעשׂה לו אפריון: “אפריון עשׂה לו המלך שלֹמה… עמודיו עשה כסף רפידתו זהב… תוכו רצוף אהבה” (שיר השירים, ג: 10 ). המשורר שיכתוב את שירו, יכתוב אותו כש”תוכו רצוף אהבה”. מתוך אהבה יכתוב, ולא מתוך שנאה.

    על משה נאמר במתן תורה, “וַיֵרד משה מן ההר אל העם” (שמות, יט: 14 ). המשורר חי בשני המפלסים האלה: פעמים הוא על ההר של השירה, ופעמים הוא כאחד מן העם. קורא הוא לכולם לבוא עמו אל הר השירה. על בני ישראל במתן תורה נאמר “ויתייצבו בתחתית ההר” (שמות, יט: 17 ). גם בעולם הרוח כך הדבר: המשורר קורא למי שעומדים בתחתית ההר לעלות בהר השירה.

    היום סמוך לחג השבועות, אני חש צורך לומר לכם המשוררים: תפקידכם לעסוק במתן שירה מתוך ענווה. ולכולם אומר לבוא עמי אל הר השירה.

    אסיים בשיר שלי:

    שִׁירָה מַלְכְּתָא

    אֲנִי יוֹצֵא הַשָּׂדֶה וְאוֹמֵר לָכֶם: בּוֹאוֹ נֵצֵא

    לִקְרַאת שִׁירָה מַלְכְּתָא

    לַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין בִּשְׁעַת הַנְּהָרָה.

    נֵצֵא אֶל חַג מַתַּן שִׁירָה.

    נַעֲמֹד יַחַד בְּרוּחַ מַעֲרָב מִשְּׁקִיעַת הַחַמָּה

    עַד חֲצוֹת

    הַשִּׁירִים יֵרְדוּ אֲלֵיכֶם נִיצוֹצוֹת נִיצוֹצוֹת

    עַד עֲלָטָה.

    יַחַד נֹאמַר: בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה

    בּוֹאִי כַּלָּה, שִׁירָה מַלְכְּתָא.

    בגדי כהנים

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית