close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • על השיר “חלומי” מאת בלפור חקק - Post Image
    • על השיר “חלומי” מאת בלפור חקק
    • חגי קמרט
    • התפרסם ב - 21.10.18

    התייחסות לשירו של בלפור חקק” חלומי “עם קישור הסבריי לדברי המשוררת הדגולה לאה גולדברג ז”ל.

     

    חלומי / בלפור חקק

    ּכָל הַלַּיְלָה הִשְׁתַּדַּלְתִּי לִשְמֹר

    עַל כֹּחַ השִּׁירָה שֶׁלֹּא יֹאבַד

    שֶׁלֹּא יִסָּחֵף אֶל עוֹלַם הַתֹּהוּ

    כָּל הַלַּיְלָה עַל מַעֲבָר צַר

    שָׂרִיתִי עִם מַלְאָכִים בָּדָד

     

    שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת הָיָה הַשַּׁחַר קָם

    וְנִרְדָּם עַל מַעֲבַר הַיַבּוק

    שׁוֹקֵעַ בָּאֲפֵלָה לְלֹא אוֹתוֹת

    כָּל הַלַּיְלָה צָעַד חֲלוֹמִי

    אֶל מוֹתוֹ

     

    הִתְאַמַּצְתִּי לִזְכֹּר מֵעַל הַנָּהָר

    אוֹת אַחַר אוֹת

    שֶׁנִּמְחַק בְּזִכְרוֹנִי כָּל הַכְּתָב.

    אָמַרְתִּי כָּל הָאוֹתִיּוֹת

    מֵאָלֶף וְעַד תָּ”ו,

    וְרַק בְּכֹחַ הָאוֹתִיּוֹת

    הִצְלַחְתִּי לְעוֹרֵר הַשַּחַר

    מִתַּרְדֵמוֹתָיו.

     

    קַמְתִּי נֶאֱלָם

    שַׁבְתִּי אֶל חַיַּי לוֹחֵשׁ

    רְשׁוּת לְתִקּוּן עוֹלָם.

    מתוך: רשות לתיקון עולם, 2016

    כללי:

    השיר משך אותי לפרש אותו, מאחר והוא נוגע באחד העקרונות או הדגשים של השירה, שבשפה היומיומית נקרא “השראה”, היינו: הכוח המניע את המשורר לכתיבה.

    בלפור מדבר בשיר על כח הכתיבה, מעין כח שיש להתמודד עמו להחזיק בו כדי שיישאר ולא יפרח מתאי המוח, מהזיכרון. הוא עוטף את הדברים במעטפת ותחושה מיסטית, כאשר הוא משווה את הדברים למאבק יעקב (קרי המשורר) עם המלאך (קרי כח השירה) במעבר הצר של היבוק (נהר החוויות והכלים לכתיבה) מחד גיסא, ועם כוחן המיסטי של אותיות האלף בית – שהוא נעזר בהן כמטה קסמים – מאידך גיסא.

    בטרם אגע בשיר היפה של בלפור חקק הרשו לי להביא בפניכם ציטוט חשוב מדבריה של המשוררת לאה גולדברג ז”ל, והיא מדברת בדיוק על אותו” כח “שאנו דנים בו כאן, במאמר שלה” חמישה פרקים על השירה”.

    משורר יודע, שלכתוב שירה ממש יכול הוא רק לעתים רחוקות ביותר, בתקופות חיים מסוימות או ברגעים מסוימים, כאשר מתגלה בו, שלא מדעת, אותו דבר מיוחד במינו, אותו מצב נפש שהוא לבדו יאה לכתיבה, היכול לשמש לו נקודת מוצא לכתיבת שיר של ממש. מצב נפש זה, הקרוי בדרך כלל באותו שם שהשתמשו בו לרעה יתר על המידה “השראה”, הריהו מין עובדה של חיי יצירה, המתחמקת מכל הגדרה מדויקת, אבל בלעדיו אין שירה של אמת.

    וכאן מביאה לאה גולדברג שורה של הגדרות או התייחסויות של משוררים לכח זה. הנה לדוגמה:

    אלבראנש הצרפתי מנסה לבטא אותו בנוסחה תמציתית, זוהי תפילת האינטלקט. חוששת אני, שלא כל משורר יסכים לכך. הרגשת תפילה – ודאי, דבר זה ישנו בכל תהליך של יצירה. אבל המלה “אינטלקט” הולמת רק סוג מסוים של משוררים. רבים מאוד, דווקא באותו שלב ראשון של הולדת השיר, מסלקים את פעולת המוח, עובדים עבודה אינטנסיבית באינסטינקט בלבד, בחושים בלבד.

    עם זאת, הרגשה זו בלבד, שהיא היסוד הראשון, הצעד הראשון והמניע הראשון ביצירה, אינה מספיקה. השיר פועל עלינו, על פי הרוב,שלא מדעת שעה ארוכה, ימים, חדשים, לפרקים שנים, עד שהחומר של הרשמים והרגש שנצטבר בנו, בנפשנו פנימה, מבקש לו דרך לביטוי של ממש.

    המשורר הגרמני רילקה אמר: “אדם צריך לראות הרבה ערים, הרבה מראות ודמויות ואחר-כך לשכוח אותם, את כולם, ורק אחרי זה הוא יוכל אולי לכתוב שירים.”

    “ההתלהבות איננה מצב-נפש היאה לאמן”, אומר המשורר הצרפתי פול ולארי. “פירושו של דבר שבשעת העבודה, על המשורר לכבוש את ההתלהבות הראשונית שלו, שהייתה המניע הראשון לכתיבה.” “העמל האיטי והקפדני”, כך מכנה פושקין את עבודתו הפיוטית, אף כי הוא עצמו יודע של”עמל האיטי והסבלני הזה “יש מניע הכופה עליו את הכרח העמל.

    ברגע שלא העניין בלבד שליט בו, אלא גם הוא שולט בעניין, נדרשת ממנו לא התלהבות בלבד, אלא אותו ריכוז פנימי, אותה אבחנה דקה, שיש בה גם מן ההזדהות עם האובייקט, גם איזו מידה של ביקורת לגבי אותו אובייקט. האדם כאילו יצא מגבולות אישיותו, כאילו נתפלג, והוא בעת ובעונה אחת – אומר את הדברים ושומע אותם, מסכם סיכומים ובוחן אותם: הוא הינו הוא, הוא הפרט בכל הדריכות של אישיותו, והוא גם העומד מעל לפרט הזה כשופט עליון של מעשיו. אולי זה הפירוש השני של הפסוק אשר פסק רמבו:
    Je est un autre”- אני הנני אחר”.

    עד כאן דברי המשוררת הדגולה שלנו ועתה מה בלפור חקק אומר, איך הוא רואה את הכח המניע.

    מעבר לההשוואה התנ”כית, המשורר רואה בהשראה או בכח המניע את המשורר לכתוב את שירו ככח שאין לדעת את מהותו. הוא מעין כח מיסטי הנמצא בלב המשורר ויכול בכל רגע לפרוח לו ולצאת ממנו לאבדון. ולכן המאבק הוא תמידי לשמור עליו. השמירה על אותו הכח היא באמצעות השפה. השפה השגורה בפי המשורר ובאופן ויזואלי דימוי הוא מביא את אותיות האלף בית מאלף עד ת”ו אשר מסייעים לו במאבק לשמירת מה שהייתי קורא “הכח היוצר”.

    עד כאן על הרקע ועל התזה של המשורר שלנו בלפור חקק.

    השיר “חלומי”, בית ראשון

    ּכָל הַלַּיְלָה הִשְׁתַּדַּלְתִּי לִשְמֹר

    עַל כֹּחַ השִּׁירָה שֶׁלֹּא יֹאבַד

    שֶׁלֹּא יִסָּחֵף אֶל עוֹלַם הַתֹּהוּ

    כָּל הַלַּיְלָה עַל מַעֲבָר צַר

    שָׂרִיתִי עִם מַלְאָכִים בָּדָד

    לפי המסופר בתורה, יעקב קם בלילה לקח את שתי נשיו, שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו והעביר אותם את היבוק וכן העביר את כל אשר לו – כל רכושו, ומשפט אחרי זה כתוב שהוא נשאר לבדו. איך זה יתכן?

    רש”י מסתמך על מדרש חז”ל (חולין צא ע”א “שנשתיר על פכין קטנים”) “מפרש “שכח פכים קטנים וחזר אליהם.”

    פכים אחרים ששכח משהו וחזר לקחת ולכן נשאר לבד.

    אני מפרש שנפל עליו חיזיון. לרגע הוא כאילו נותר לבד כי לא ראה דבר אלא מעין חלום בהקיץ. ייתכן וכל האנשים והכבודה הרבה הייתה סביבו אך הוא היה בעולמו שלו, בעולם החיזיון והדמיון ושם נאבק עם המלאך.

    בדרך פירושי זה, אם זה נכון, כל הכבודה שלו: נשיו, שפחותיו, רכושו, הם בהשאלה ל”כח היוצר” שעליו מדבר המשורר בשירו, כח היצירה שטמון בחובו; החוויות או התמונות או כל מה שהמשורר רצה לכתוב עליו שהנה נעלם לו כמו פרח הזיכרון של הדברים, ועליו להחזירו אליו. (מאוחר יותר נראה שהוא מחזיר אותו בעזרת אותיות האלף בית.)

    שימו לב למילה “שָׂרִיתִי”.

    מן הראוי לציין שכמו שיעקב נאבק לבדו עם המלאך, כך גם המשורר נאבק ב”כח היוצר”  לבד.

    מבחינה צורנית: יעקב שׂרה עם המלאך מלשון ריב.

    בלפור חקק או הדובר בשיר, שׂרה עם כח היצירה מלשון שיר (שריתי שיר – תי שירי שלי) מעבר צר / עולם התוהו, האסוציאציה “כל העולם גשר צר מאוד “– רבי נחמן מברסלב. מעבר צר = גשר עולם התוהו = כל העולם.

    בית שני:

    שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת הָיָה הַשַּׁחַר קָם

    וְנִרְדָּם עַל מַעֲבַר הַיַבּוק

    שׁוֹקֵעַ בָּאֲפֵלָה לְלֹא אוֹתוֹת

    כָּל הַלַּיְלָה צָעַד חֲלוֹמִי

    אֶל מוֹתוֹ

    בית זה מתאר מצב של מה שמתרחש חוּצָה למשורר. היינו, בסביבתו הקרובה הלילה נמשך כקץ = שעות ארוכות.

    בכל רגע דומה היה שהשחר בא ואילו מציאותית לא בא! מין תעתוע מרגיז למשורר. מעין דימוי של מאבק של המשורר לשמור את זיכרונו.

    (שוו בנפשכם הליכה לאורך חוף הים בלילה כאשר היעד הוא אורות המלון שממול. נדמה לכם שאתם קרובים אליו, אך לא! הוא עדיין רחוק ממכם. כך נדמה שהשחר מגיע והוא לא מגיע).

    אין שום אות מבשר שהשחר או האור יפציע.

    המשורר פסימי הוא אומר שכל הלילה הייתה לו תחושה שחלומו צועד על מותו.

    בית שלישי:

    הִתְאַמַּצְתִּי לִזְכֹּר מֵעַל הַנָּהָר

    אוֹת אַחַר אוֹת

    שֶׁנִּמְחַק בְּזִכְרוֹנִי כָּל הַכְּתָב.

    אָמַרְתִּי כָּל הָאוֹתִיּוֹת

    מֵאָלֶף וְעַד תָּיו,

    וְרַק בְּכֹחַ הָאוֹתִיּוֹת

    הִצְלַחְתִּי לְעוֹרֵר הַשַּחַר

    מִתַּרְדֵמוֹתָיו.

    הבית מתאר דינמיקה של המשורר: התחושה שחלומו עומד לרדת לתוהו לטמיון. עם זאת, המאבק ממשיך ולא מפסיק לרגע. הוא מנסה להתאמץ ולזכור את האותיות היינו הבסיס לכתיבה, הכלים הראשוניים להעברת המחשבות והחוויות אל הנייר. הנהר זורם שוטף כמו המחשבה שזורמת ומביאה אִתה זיכרונות. חשוב היה לו להגיע לשלמות הזיכרון, היינו, כל האותיות של האלף בית (לא חלקן), כי רק בשלמות הזאת שכל הכלים יהיו בידו יוכל לעורר את השחר מתרדמתו, היינו, להחיות את הזיכרון ולהביא את האור על החושך.

    והדבר המשמח הוא שהוא אומר שהצליח!

    הוא הצליח בכח האותיות לעורר את” כח היוצר שבו”, להחזיר את הזיכרון ולאפשר ליצירה לזרום.

    בית רביעי:

    קַמְתִּי נֶאֱלָם

    שַׁבְתִּי אֶל חַיַּי לוֹחֵשׁ

    רְשׁוּת לְתִקּוּן עוֹלָם.

    מהחלום הוא התעורר בקול דממה דקה, היינו, נאלם דום. אפשר כי הופתע בעצמו מההצלחה. הוא חזר למציאות היומיומית הרגילה ושפתיו לוחשות רשות לתיקון עולם, היינו, היכולת חזרה אליו והוא יכול בשיריו בהגיגיו בכל אשר בלבו לתרום את חלקו לאנושות. לא מקרה שהוא גם קרא לספר שיריו “רשות לתיקון עולם” רק לאחר שחזר אליו כוח ההשראה, הוא יכול היה לחבר את הספר “רשות לתיקון עולם”. זה שיר ארס-פואטי שמסביר איך נוצר הספר “רשות לתיקון עולם (2016).

    עוד דגשים צורניים תוכניים לתשומת לב:

    בבית ראשון מוזכרים שני פעלים: שלא יאבד, שלא יסחף.

    בשביל מה יש צורך לומר ייסחף אם הוא יאבד? הרי זו מעין כפילות ואמרנו שהשיר משתדל במינימום מילים לומר מקסימום רעיונות. אך לא היא!

    ישנו איבוד וישנו איבוד: איבוד של חפץ שאינך יודע היכן להתחיל אפילו לחפש אותו וישנו איבוד שאתה יודע היכן הוא היכן המקום שלו, אך אינך יודע את המיקום שלו. כאן הוא יודע לאן הכח יכול להיעלם – הוא יֹאבד – אך האיבוד יהיה בסחף אל התוהו! היינו כל מילה משמעותית וכל מלה במקומה! איבוד שם כללי סחף לתוהו מראה מקום לאיבוד. עולם התוהו הוא העולם הקדמוני – עולם בראשית. ואם “כח היוצר” יגיע לשם גם ההחזרה שלו מהתוהו תהיה לקבל אותו במצב הראשוני שלו, ולא במצב הקיים!

    ההבדל הוא משמעותי בין הידע של המאה עשרים ואחת לעומת ימי בראשית. לכן יש משמעות בשיר לסחף אל התוהו.

    קרצוץ:

    בסופי שורות האותיות הסופיות נותנות טור של שתי מילים שהם “רד ורד”

    היינו ירידה כמו ירידה לתהום. האם זה מקרי? כנראה שכן.

    ּכָל הַלַּיְלָה הִשְׁתַּדַּלְתִּי לִשְמֹר

    עַל כֹּחַ השִּׁירָה שֶׁלֹּא יֹאבַד

    שֶׁלֹּא יִסָּחֵף אֶל עוֹלַם הַתֹּהוּ

    כָּל הַלַּיְלָה עַל מַעֲבָר צַר

    שָׂרִיתִי עִם מַלְאָכִים בָּדָד

    בתנ”ך מדובר על שחר שעולה:” וכמו השחר עלה” “וישכימו כעלות השחר”  ועוד בשיר השחר קם. כאילו קם על רגליו התעורר משנה. דימוי יפה.

    תמונה ציורית צבעונית היא בשיר כאשר הוא מתאר את השחר השוקע באפלה: אפלה זו חשכה מוחלטת ושחר זה כבר תחילתו של אור והשמים מקבלים את הגוון של הזריחה הממשמשת ובאה, היינו, שקיעת הבהיר בתוך האפלה זה דימוי צבעוני יפה.

    יפה היא גם האנשת החלום הצועד אל מותו.

    השיר יפה מאוד הוא שיר ארס – פואטי. המדבר על מאבק המשורר בשמירה על הזיכרון שהוא חלק חשוב ממהות כח היצירה של המשורר.

    לסיום: המאבק על כוח ההשראה מתואר כמאבק על היבוק, מאבק שיש בו סכנת חיים, אך יש בו ניצחון ושמירת כוח השירה.

     

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית