עיון בכתב העת דחק, כרך י"ג

---

לקריאת המאמר כ-PDF לחצו כאן.

---

"דְּחָק, כתב־עת לספרות טובה", כרך י"ג | עורך: יהודה ויזן
הוצאת דחק, אפריל 2021, 590 ע"מ.

 

עבר שבוע הספר, גז לו חודש הקריאה, אבל אצלנו כל השנה שבוע הספר וכל העשור חודש הקריאה. כיוון שכּך, החלטתי לעשות מעין מסע שיחל עתה במסגרת סקירה וביקורת של כתבי-עת היוצאים בישראל וראשון המבוקרים והנסקרים יהא "דְּחָק" (כתב-עת לספרות טובה) בעריכת המשורר והמתרגם יהודה ויזן, בגיליונו החדש, מס' י"ג, כיוון שהשנה כתב-העת העבה הזה, המכיל תמיד מאות רבות של עמודים, חוגג עשור. ויזן כעורך מאוד אוהב להתהדר בשמות עבר מרשימים הן מן העולם היהודי והן מספרות העולם וכאן הוא מגייס שתי ציטטות נאות; האחת של זאב ז'בוטינסקי האומרת: "עשר שנים הן תקופה קצרה מדי בשביל שנוכל להסיק על סמך זה מסקנות סופיות", ואילו האחרת של דוד בן-גוריון האומרת: "ועשר שנים – הן עשר שנים, ולא יותר מעשר שנים". ייתכן שצדקו המנהיגים הדגולים, אך אנחנו נבדוק את המאזן של כתב-העת "דחק", מאזן שאינו בהכרח לטובת ויזן.

נתחיל מתפיסת העריכה של ויזן שבעיניי יש בה מן השגוי היסודי. בדף הראשון נכתב כי המערכת אינה מקבלת כתבי-יד. תפיסה זאת נראית לי נפסדת ביותר כאשר מדובר בכתב-עת. כל מהותו של כתב-עת סבּה סביב דיאלוג חי ופורה עם יוצרים חדשים וּותיקים. ממה חושש ויזן בכָתבו מעין מבע מהסוג הזה? אם אין לך סבלנות לקרוא משוררים וסופרים צעירים ששולחים לך חומרים, הרי שאינך עורך כִּדבעֵי כתב-עת אלא מעין אנתולוגיה למדנית בלבד. כתב-עת חי חושף יוצרים עכשוויים ומתגבש לחבורה ספרותית, שאם לא כן הוא קבר אחים לטקסטים באשר הם. אני מניח שוִיזן היה שמח לקבל את הטקסטים אליו אפילו בלי הנידנוד של הכותבים עצמם אשר מופיעים בכתב-העת, אבל זו לא דרכו של ביטאון ספרות בעיניי. היכן החבורה? היכן הדינמיקה והוויכוחים הפואטיים בתוכה, פנים וָחוץ. כתב-העת של ויזן מצטייר למעיין בו כמעין סדנת קריאה של איש מִתְלַמֵּד ומלומד שבחר עבורנו טקסטים מן הגורן ומן היקב, אבל דְּבַר-סֵפֶר-חַי אין כאן.

יתרה מזוֹ, כל תכליתו של כתב-עת היא הגילוי. במה נתייחדו כתבי-עת שהם מודל למופת כמו "עכשיו" של פרופ' גבריאל מוקד, "קשת" של המשורר, הסופר והמתרגם אהרן אמיר ו"סימן קריאה" של פרופ' מנחם פרי? הם נתאפיינו ויוחדו בגילוי שלהם ובסקרנות שלהם כלפי כתיבה עכשווית בתקופתם. המדור המפורסם והחשוב ב"עכשיו" בעיניי היה מאז ומִתמיד "פנים חדשות", ואני כאוהב ספרות שראה בכתב-העת הזה מעין בית ספר לספרות, תמיד הייתי פותח את הקריאה בגיליון החדש של "עכשיו" במדור הזה. עניין זה מתחבר לשמרנות של ויזן כעורך. לא אני אומר את זה, אומר את זה ויזן עצמו בקָבעו בראש וראשונה בגיליונות "דחק" סיסמה שגויה ביותר בעיניי: "הרדיקאליזם האמיתי הוא השמרנות". קדחת! שמרנות היא שמרנות היא שמרנות. כשמה כן היא. שמירה על הקיים והטפה דידקטית ומעיקה, פעמים רבות, מה לקרוא או לא לקרוא, כאילו אנשים אינטליגנטים בכלל מקשיבים לך. דומה ויזן במקרה זה לאותו אוטודידקט דליטנט ב"הבחילה" של סארטר המבקש לקרוא את הספרייה כולה מאל"ף עד תי"ו. מה הטעם בזה? לא כך יוצרים, קוראים, חוֹוים ואפילו לומדים ספרות.

וחדשנות? חדשנות היא הרצון התמידי לחפש את הטרי ואת זה הבא מקרוב. סקרנות שכזו נדרשת אצל העורך הספרותי תמיד, וָלא – הוא מתעייף ומאבד את זה. אני תמיד גרסתי כי להבדיל מן המבקר, עורך הספרות לא יכול להרשות לעצמו להיות תוצאתן בלבד ולבחון אסתטית בין לטוב ובין למוטב את המצוי לפניו. הוא צריך להתחשב בדרך של היוצר וביוצר עצמו, ואצלי כעורך יש חשיבות רבה לדרך שהאמן עושה ולא רק לתוצאה. הקיצור, תמיד אמרתי לוִיזן שאצלי מקבלים נקודות אסתטיות גם על המאמץ ולא רק על התוצאה הסופית, ובכלל, עורך צריך להיות נדיב ואכזר, ובעיקר לא לחשוש מאנשים מוכשרים סביבו, והדגש כאן הוא בִּיכולות ההכלה. עורך, להבדיל מן המבקר, צריך להיות לדידי גם אדם ביקורתי, אבל גם אדם מֵכיל. עורך שהגילוי אינו מעניין אותו וזועק אך ורק בשם השמרנות לוקֶה בחסר. דומה ויזן אפוא לאלה שהוא מבקר שזכו להצלחה גדולה יותר בדמות העורך והמשורר דורי מנור. מה כאן אפוא ההבדל, זה פרנקופיל וזה אנגלופיל שיפרסם כל דבר נידח בתרגום עברי של וירג'יניה וּולף רק כי קוראים לה וירג'יניה וּולף?

ואכן בכתב-העת ניכרים ההבדלים בין מדור השירה העברית הדל במשתתפים ובין מדור השירה המתורגמת הרב משתתפים ופריטים, פי שניים ואף יותר. לדידי, כתב-עת טוב צריך לתת את הכאן והעכשיו בראש וראשונה והתרגומים הם רק תוספת תרבותית נאה. אלא מאי, אצל ויזן התהפכו היוצרות, ומכיוון שאת יוקרתו הספרותית הוא מושך לא אחת ממלאכת התרגום, הרי שהתרגומים והמתרגמים שולטים בכתב-העת שלו. עוד פער כללי לא ברור הוא הבדל החשיבות בין שירה לפרוזה. מדור השירה זוכה לשתי סקציות: שירה עברית ושירה מתורגמת, ואילו הפרוזה – סיפורת, בלשונו העברית של ויזן – זוכה רק למדור אחד שכלולים בו תרגומים ומקור.

כל הדברים הללו נובעים מתפיסת עריכה שגויה ומגלוֹמנית שחושבת כי הארכי-עורך יכול בעצם להכיל הכול מבחינת לימודי הרוח ההומניסטיים, זוכרים? האוטודידקט אצל סארטר ב"הבחילה", כשבפועל הוא אינו יכול להכיל הכול, או למִצער אינו קומפּטנטי לעסוק בנושאים שגדולים עליו, ואודה על האמת, גם עליי. ואכן ככל שנעמיק בדפי כתב-העת רָאֹה נראה כי כתב-העת הופך יותר ויותר לבּיזארי וחובבני ברְבוֹת המדורים. אחרי שעברנו את השירה העברית, את המדור הקרוי "התוודעוּת" שעוד אחזור לעסוק בו, את השירה המתורגמת הנרחבת מן הגורן ומן היקב, לכו נסו למצוא כאן סדר, זה פשוט חומרים שמעניינים את ויזן ותו לא, ואחרי הסיפורת, אנו מידרדרים בהדרגה למחוזות שבהם לוִיזן יש פחות ופחות מושג בטקסטים שבהם הוא עוסק. למשל, מְדור הדרמה ומכאן ההידרדרות מלאה: הגות, יהדות, מחשבה מדינית (לא פחות ולא יותר, ויזן סבור שהוא מעין מפעל למילים בנוסח עזרא פאונד ואף אימץ מעין גישה ימנית פאשיסטית די דוחה בעיניי באשר לפוליטיקה הישראלית), מדור דל של אמנות, במקום "פנים חדשות" נקבל במִצוות השמרנים הבלעדיים של כתב-העת הזה, באמפליטודה שבין ויזן לצור ארליך, מדור קריאה חוזרת, ולבסוף מדור ביקורת שעליו אדון בנפרד בסוף המסה הזאת.

וכעת למדורי כתב-העת:

במדור השירה העברית המתפרסמת המאזן, צר לי, אינו לטובת ויזן. את המדור פותח שירון מן העיזבון של אצ"ג (אורי צבי גרינברג) לזכר חיים נחמן ביאליק. השיר הוא חסר חשיבות לחלוטין מבחינה ספרותית-אסתטית וכמוהו כתב, ואף יפה ממנו, שמעון שמואל פְרוּג על ביאליק. אצטט את שני השירים, של אצ"ג ושל פְרוּג, העוסקים בגיחתו הנסיקתית של ביאליק לחיי התרבות היהודית-עברית ונראה את ההבדל. הנה אצ"ג: "הוא בא לְפתאום, מבלי שלבואו קראנו, / והוא אחז בציצית ראשי כולנו / והביאָנו לשפת נהר דינור והשקָנו – / בּוֹעֲרוֹת וּמְרוֹרוֹת, טעם זעם שלנו. // עכשיו, כי איננו, יודעים אנו / כי טוב מכל יין הוא השיר שהשקנו". טוב מכל יין הוא השיר שהשקנו? היש בנאלי מזה? קשה להאמין שזה אצ"ג. והנה פְרוּג: "וַתַּעַל מִרְכֶּבֶת הַתִּשְׁבִּי בִּסְעָרָה / לְרוּם הָרָקִיעַ – / וַתָּשָׁב מִמַּעַל וְאַרְצָה אֵלֵינוּ / אֶת בְּיַאלִיק הֵבִיאָה. // בְּסוּפָה וָרַעַם / הַ"צַּעַר וָזַעַם" / יָסֹלּוּ, יְפַנּוּ דְרָכֶיהָ, / וּ"מְגִלַּת הָאֵשׁ" / בְּתַלְתַּלֵּי לַהַט / תִּשְׁתַּזֵּר, תִּסְתַּלְסֵל אַחֲרֶיהָ…". אתם מבינים, אליהו הנביא במרכבתו, הוא בכבודו ובעצמו, הביא את ביאליק אלינו, והשירון שזור באופני השיר של ביאליק והֶרְמֵז ליצירתו הארוכה "מגילת האש". אגב, פרוג, שכּתב ברוסית ויידיש, את השיר על ביאליק כתב בעברית לכבוד ביאליק, וידוע עד כמה השפיעה שירתו של פרוג דווקא על ביאליק עצמו. בעיניי זהו קוריוז מעניין הרבה יותר. כיצד משורר שהשפיע על משורר אחר גדול ממנו, מרכין ראש ומודה בכִשרונו של זה הצעיר ממנו בשנים.

אבל נראה לי שוִיזן בחר לפתוח במכתם הזה של אצ"ג מסיבות אחרות, מתוך כמיהה לאיזה מרכז ספרותי שיגיד סופסוף מה נכון או לא נכון, איזה מרכז כובד בדמות ביאליק, ובמילים אחרות: הוא היה חולם להיות ביאליק ולהפוך את הדף בשירה העברית כשם שזה עשה מתקופת ההשכלה לתקופת התחייה. אבל כדי לעשות זאת צריך להביא קבלות בתחום השירה, ולצערי בגיליון הזה ויזן מפרסם שירים בעייתיים מאוד שלו, שעוד אחזור ואעסוק בהם. יוצא אפוא שהמכתם הזה בלוויית תמונת המשוררים הוא בבחינת קוריוז שבו אפשר, איך לא, זה מה שוִיזן הכי אוהב, להתהדר בשניים מהמשוררים הגדולים ביותר שהיו לנו לדידי, השלישי הוא נתן אלתרמן, אבל אותו ויזן פחות אוהב ולכן הוא חסר.

אחר כך בא רצף שירים של מי שאני מכנה "משורר הטווסים", יונתן לוי, כי בספרו ההדור הזכור לי לא כל כך לטובה "מַלְכִּיטַוָּס" (2015) שגם הוא ראה אור בהוצאת "דחק" הקיימת לצד כתב-העת, היו שירי עופות, שרצים וחרקים ויצורי ים מוזרים. וגם כאן השירים זרים ומוזרים, כלומר מקוריים במידה, אבל לא טובים ובעיקר לא מרגשים ומעניינים. הקורא ימצא כאן שיר על "חיות הלשון", "קיפודרווין", "הפלמינגואים", "בשר לכלבים", "נרימה לרימה", "עש לילה" ו"עטלפים". לכאורה נראה כי משורר זה מתאמץ להשתמש באופן מקורי ומזיע במִשלי חיות כדי לתאר את המצב אנושי. רוצים כבר חיות ובונוס של צמחים, הרי שמשוררת הטבע האֶקוֹפּואטית המופלאה מאיה ויינברג תרגש אֶתכם הרבה יותר מן השירים הפסבדו-למדניים והקרירים הללו. אולי כדאי לוִיזן לפנות אליה שתשלח לו שירים. ברוב המקרים לא אצטט כאן מן השירים בשל אורך הרשימה. הרוצה לעיין, לאשֵּׁש או להפריך את דבריי, מוזמן לקרוא כמוני בכתב-העת העבה.

אבל אז אז באים שני שירים של המשוררת הקסומה והוותיקה רבקה מרים, שהייתי מגדיר אותם ביידיש "נאחעס פון די קינדער", ומאזנים מעט את המצב. אלו שירים יפים באמת, "שני שירים מתוך 'הגדת הציפורים'". האחד נקרא "הייתה גם ציפור שנכנסה לתיבתו של נוח לבד" ו"והסיפור שאין לו לו סוף שסיפר לי סבא מרדכ'לה" – שני שירים מעולים הנוגעים בנושא שמי כבר חשב שאפשר לחדש בו מביאליק "אל הציפור", עבור אל נתן זך עם "ציפור שנייה" הידוע יותר כ"ראיתי ציפור רבת יופי" ועד ל"מה אכפת לציפור" של חנוך לוין. לא אגזים אם אומַר כי שני שירים אלה מצילים בהחלט את כבוד מדור השירה בכרך זה.

מיד אחריהם מופיע מאיר ויזלטיר, הנודע במשוררים המפרסמים בכתב-העת "דחק", בחמישה שירים תפלים והייתי מסתכן ואומר אפילו גרועים בניסיונם למחזר תחושות קיומיות באופן אירוני. אחד על גנן מדומיין במוחו הנקרא "ישֵׁן או מהלֵך" ומייד  לאחריו "התחיֶינה", שוב שיר גופני של עצמות קיומיות המתכתב עם "הבּובּמה-של-נביא-יחזקאל" אשר בעצם אומר שהחיים מתחילים ונגמרים פה. לא נמאס לוִיזלטיר מעצמו ומשירתו? כנראה בממד הנרקיסי ממש לא. ועוד שיר חברתי-פוליטי על מצב המלחמה על אדם זקן בן מאה וארבע בשם "מחַיִל אל חַיִל" ושיר גרוע ביותר בשם "הֶעבר" שבּוֹ מדומה העבר – לא תאמינו לקלישאה – לנווה מדבר במצב של פָטָה מורגנה. מה יהיה? ושיר חילון עם מוטיבים נוצריים בשם "הנמשל" שגם את הטריק הזה רָאֹה ראיתי אצל ויזלטיר ואפילו לאחרונה במבחר הסונטות שמִחזר.

פניתי לאחד ממקורבי כתב-העת, מקור בכיר, ושאלתי שאלת תם, מדוע לפרסם שירים תפלים כאלה. התשובה היתה משהו מעין זה: את ויזלטיר תמיד חייבים לפרסם. ממש לא, עניתי. רק אם השירים טובים בעיני העורך. חזר הלה ואמר לי, מה פתאום! עדיף לפרסם שיר בינוני או גרוע של ויזלטיר ולא שיר טוב של משוררת בינונית (בעיניו) כמו חוה פנחס-כהן. עניתי לו: לא! אינני חושב כלל כי חוה פנחס-כהן היא משוררת בינונית. אני מבין שבכוונה לקחת שם די מוכּר של משוררת מעוטרת בפרסים שאינה מפרסמת ב"דחק". יוצא אפוא לשיטת כתב-העת שלא מפרסמים שירים או משוררים אלא שמות, שמות שיאדירו את שמו של כתב- העת, וגם כאן העסק צולע. נאמר זאת אפוא: בכל עולם אפשרי על פני הכדור הזה ואף ביקומים ובמישורים אחרים. שיר טוב של חוה פנחס-כהן עולה על שיר תפל של מאיר ויזלטיר. זאת מדיניות עריכה הגיונית וברורה. מה כאן לא ברור?

יוסף עוזר, שהוא משורר ותיק בעל תשובה המרבה לחזור לנופי ארץ ישראל ולטראומת מלחמת יום כיפור המלווה אותו, שאולי בעקבותיה מצא את דרכו אל הדת – אם אתם מאמינים כי יש רק טריגֶר אחד, אני ממש לא – מפרסם כאן מעין טקסט אוטוביוגרפי ארוך ביותר שמתחיל כְּשִׁיר והופך לפרגמנט פרוזה פרוזודי. הטקסט נקרא "מתוך: 'קול משבריך וגליך'". תודו שזה שם קצת בנָלי. הוא מתחיל טוב, אך נופל מהר אל השיעמום הדחוס העלול לאפיין טקסט צפוף אסוציאטיבי, ויש לו גם מעין מניירה מעצבנת למדי להשתמש בסימן הזה של חץ גדול מ… קטן מ… לא ברור בדיוק מה הוא רוצה, אבל האינפלציה של השימוש בסימן הופכת אותו לפתטית. זהו טקסט אקספרימנטָלי רליגיוזי לכל הדעות שלא מחזיק בסופו של דבר בשל אורכו. במרכז עולָה ירושלים, עולֶה עמק יזרעאל האהוב על המשורר, עולָה שאלת האמונה, אך הטקסט שהופך בהדרגה מִממוּקד ללא ממוּקד בסופו של דבר מעייף את קורא השירה ואוהב השירה בצֶפֶף הדחוס שלא לצורך שלו. נכנסת לפתע הדנובה הרחוקה באמצעות המוזיקה בלב נסיעה בירושלים. עוזר, בדומה למשוררים ישראל נטע ויקיר בן-משה, נוסע במכוניתו, שומע מוסיקה קלָסית, מתחבר לנופים אחרים ואומר שירה ורצפים וידוייים. הסוף מעניין ומנגיד את לימוד התורה עם מעשה האמנות, אבל השלם מַלְאֶה.

ואם בווידוי עסקינן, הרי שסופר הווידוי הגדול והנהדר יותם ראובני מפרסם כאן שלושה שירים טובים מאוד בעיניי: על יופי ורוע, "רוע"; על אניים שונים במצבים אינטימיים מגוּונים, "אניים", שיר שבסופו דימוי מלא חן; ושיר בשם הומו-ארוטי מרגש על מנאז' אַ-טרואה, מעין אורגיה קטנה של איברים בשם "שלישייה". טינו מושקוביץ, לעומתו, מפרסם כאן שני שירים. אחד חזק על אישה בשם "מלא מים". זה שיר דקדנטי ומורבידי ביותר א-לה חזי לסקלי והצוללן הנרקב שלו אשר מתנאה בסופו בצורה הלא תקנית "שבע שקל". אבל על אף ההתחכמות הזאת בסוף השיר, שכביכול בועטת במוסכמות הלשוניות (מושקוביץ עובד בלשון לא מעט ומתרגם מן הלשון הרוסית מדוסטויבסקי ועד למשוררים פוטוריסטים ושירה רוסית עכשווית), הרי זה שיר דיוקן טוב שעורר בי כקורא הירהור ודחייה מבּני אדם באשר הם. לעומת השיר השני בעל השם המוזר ביותר "עוף 401" (ספרו האחרון של מושקוביץ נקרא "400 עוף", מקום לשירה, עמדה, 2019). השיר המתפרסם כאן הוא חדש לדעתי. הוא ארס-פואטי ומשתמש, להבדיל משירי רבקה מרים, בדימויים שחוקים של ציפור. הוא דו-טורי ובנוי למעין מקצב קריאה מוזיקָלי, שם אמורה להיות טמונה מידת מקוריותו, אך הוא עבר לידי "פַּחַז כמים" ולא נגע בי.

אהרן שבתאי מפרסם כאן שלושה שירים אובייקטיים בנוסחו המוכּר מתוך הרצף "מה אעשה היום". אני הייתי מציע לו לא לכתוב שיר באותו היום אם אלה התוצאות. שבתאי חזק ברצפים וכאן בחר העורך את השירים 1, 9, ו-10 מתוך הרצף, לא ברור למה, ומתקבל קיטועַ לא מעניין ולא הגיוני. אבל למה נכביר בדברים. דין שבתאי במקרה זה כדין ויזלטיר, דהיינו שֵׂיבתו הובישה את חמדת נעוריו. לכו לפסקאות ויזלטיר במאמר זה, הַחליפו את השם מוִיזלטיר לשבתאי ותקבלו את מה שאני כקורא שירה חושב על שלושת השירים שלו שבמרכזם באופן חפצי מצויים חיֵינו הקטנים.

במדור השירה ויזן לא יכול להסתפק במאזן של משוררים עכשוויים והוא חייב להוציא מהבוידעם איזה משורר עלום מן העבר היהודי הרחוק גם אם הוא ממש לא מעניין ולהביאו בפני קורא השירה העכשווי, בעיקר כדי להשוויץ ולומר, אתה הקורא אינך מבין דבר. אז נלחמתי בשמורות עיניי ובנחירות הקלות שתקפו אותי וקראתי את "משירתו של משֻׁלם בן שמואל", כלומר זרמתי לי עם ויזן שמתקשֶׁה להשלים עם העובדה שאפשר להיות קורא שירה ואוהב שירה ולקרוא בכתב-עת שירֵי עבר נֶטו, ללא אַפָּרָט מדעי משמים ביותר לצִדם. מדובר כאמור במשורר מסוף המאה הי"ב או אולי מתחילת המאה הי"ג שאיש לא שָׁזַף בעיניו את שיריו עד כה, כל כך מתאים לוִיזן, כי הוא מצוי רק בכתבי-יד עתיקים בספריות גנוזות ביותר המיועדות לחוקרי שירה עתיקה בלבד. האיש חי בצרפת והושפע רעיונית וספרותית מתורתם של המדקדקים ר' אברהם אבן עזרא ור' יוסף קמחי. אתם מבינים ילדים חמודים? מדובר בשירת ימי הביניים מתור הזהב צפונה בצרפת ולא בספרד.

עד כאן ניחא אילו היה צץ כאן איזה גילוי מרעיש של אבן גבירול, רבי יהודה הלוי או שמואל הנגיד חדש. קדחת! האיש לא היה בכלל משורר. הוא היה בכלל מדקדק וחוקר לשון ועיטר את ספרו "שום שכל" במיני שירונים, כך היה מקובל אז בימי הביניים, הכוללים את חוקי הדקדוק בלוויית שגיאות ניקוד קלָסיות. זה משורר זה? אפילו החוקר שמביא אותו, יונתן האורד, מסתייג מהיות משֻׁלם בן שמואל משורר. הנה: "משולם אינו מצטיין בדרכי שיר מיוחדות – וכמו שאר בני צרפת בימיו הוא מיומן פחות מאחיו הספרדים במלאכה זו – עם זאת הוא מכיר את דרכי השיר המקובלות והוא מנסה לכתוב לאורן". זאת התגלית ההיסטורית של ויזן שנפרשׂת על פני שישה עמודים. לא חבל? אפשר היה לפרסם מחזור חזק של חגית גרוסמן בִּמקום ובא לציון גואל ושלום לבן שמואל, הרי כולנו זוכרים את ספרה המקסים "תשעה שירים לשמואל" (פלונית, 2007).

אך גרועים מכולם הם שירֵי ויזן עצמו. הוא מפרסם כאן ארבעה שירים, שניים גרועים במיוחד, חסרי שם ומתחילים בשורות "כולם כל כך טיפשים" ו"נשים שמנות סובלות" ובהם אתמקד, ואילו האחד הנוסף חסר השם והתפל מתחיל בשורות "יותר מדי רַכּוּת". השיר היחיד הראוי כאן כבר כונס במבחר שפרסם ויזן לא מזמן בהוצאת "כרמל" והוא נקרא "אלץ אוֹבּ" שפירושו בגרמנית "כאילו", וזה כמעט שיר טוב ולא כאילו שיר טוב, כי כל מהותו של השיר מעין משחק במילים חד-הברתיות אובּ ועוג. כן, אלה אותם ענקים המופיעים בסיפורי הפנטסיה ומתחברים בדרך זו או אחרת למלך הענק מהתנ"ך עוג. אבל על העוג ההוא כבר כתב נתן אלתרמן שיר מופתי לילדים שאי אפשר לצטט את כולו ולכן נצטט רק את חלקו הזכור מן הביצוע הנפלא של חוה אלברשטיין ועודד תאומי, שיר ילדים מופתי: "עוגי, עוגי, עוג, / מלך הבשן. / אפשר להתקלס בעוֹג, / לצחוק לעוֹג, ללעוג לעוג, / ובכל זאת מגָלְיַת ועד גוג / ומגוג ועד מגוג לא היה (ולא יהיה) / ענק עדין, ענק ענוֹג / ענק צנוע וביישן, / והעיקר – ענק גבוה, / כעוג / מלך הבשן". כמה קלות יש בכתיבה של אלתרמן וכמה מגושמות יש בשורותיו של ויזן, זה ההבדל בין משורר מוּלד למי שמתאמץ מאוד, אבל אצלי מקבלים נקודות גם על המאמץ. ובכל זאת, איפה אלתרמן משורר הזֶמֶר הגאון ועונֶג העוג שלו ואיפה ויזן המתחכם. ויאמַר מי שיאמַר בצדק, שאין זה הוגן כי אני יורה כאן בתותח על מנת לפוצץ חצ'קון – ואכן יצדק. וזה עוד השיר הטוב של ויזן.

אבל למה נאמין למשל לשוּרת שקר המבטאת שנאת עולם שכזו בשיר הבא? "יותר מדי רכּוּת – / סימן שזה רקוב. // כמו אקדמאי צעיר עם קסקט / שמדבר בשקט – / לא חשוב מה יאמר, / זה בטוח שקר". עיזבו את המשחק המצלולי הבנָלי. מה השיר הזה בא להגיד. שיהודה ויזן שונא סטודנטים? שהוא בז לאקדמיה? שכּל מי שמדבר בשקט ויש לו קסקט דובר דברי שקר. זו בעיניי הבלוּתא גוזמאית שאין כדוגמתה, אבל גרועים מאלה שני השירים האחרונים. באחד ויזן ממשיך את המיזנתרופיוּת שלו ומתחפש למעין פזמונאי שבז לחברה כי כולם טיפשים והוא חכם. אני מצטט: "כולם כל כך טיפשים / טרי-לי-לה-לי-לה-לה / גברים וגם נשים / טרי-לי-לה-לי-לה-לי // ורק אני חכם / ורק אני נבון // ויש לי הוכחה / לכך שזה נכון // בין כל אנשי עירי / בין עדר עכבּריה / זקנים וצעירים / אין לי אח וָרֵעַ // וכל הטרי-לי-לי / וכל הטרי-לה-לה / אינם עוזרים לי כלל / כי על ראשי קללה // להיות כל כך חכם / להיות כזה נבון / לשאת בתוכך / שפע תוכָחות // הכל כל כך מֵביך / אתה תמיד נבון / אתה מעין נביא / שלא רוצה לבוא". איזו חריזה עלובה וצולעת אחרי שציטטתי כאן את אלתרמן, ואל תאמרו שזה במתכוון, אבל התוכן, מה יהא עליו? עוד שיר אגו טיפוסי עם מסר שדוף ביותר. ויזן היקר, אם זה יבולך, הנח לשירה, מה היא כבר עשתה לך? ואני בדומה לוִיזן מדבר כאן בשם הספרות בלבד, רק הספרות! אני דוחק אותך ודוחק בך לספרות טובה.

נורא יותר הוא שירו האחרון של ויזן. משנאת בני האדם הוא מידרדר אל המיזוגיניה, שנאת הנשים. זה שיר ללא שֵׁם, אבל נושא מוטו של שמות גדויילים, שייקספיר ואלתרמן, הנה המוטו: "הא… אישה בעלת בשר? היא עשויה להשאירו שדוד!" (שייקספיר, אלתרמן, "נשי ווינדזור"). וואו, גויסו השמות הגדולים והמוכּרים, אבל מה קורה עם השיר. הנה תחילתו: "נשים שמנות סובלות מביישנות זמנית / בלבד אך / כשדוחפים להן אצבע מתגלה הכמיהה / ומיד התיאבון נפתח / והגוף הרעב מתרפק ושואב את היד / עד המרפק ולפעמים / גם למעלה מכך…" וזה נמשך וזה רע. שיר מיזוגיני ושמנופוֹבִּי על כך שכּל שאיפתה של אישה היא להימלא על ידי גבר. אם זאת המרכּולת העומדת בפתח ספרו הבא של ויזן, אולי כדאי לו לשקול שלא לפרסמו, ולא יעזרו כלל מיני משחקים טיפוגרפיים ופתטיים המופיעים בשני השירים. אם ויזן רוצה להמשיך ולהיות משורר, הוא צריך להתאמץ יותר, כי זה הולך ומידרדר. שירי "פְּכוּרִים" שלו בנוסח הסתום לא היו טובים, אך הרי הם קלָסיקה למול הפזמונאות האגואית-מיזנתרופית-מיזוגינית-שמנופובִּית התפלה הזאת. יש תחושה שוִיזן מצליח לכתוב את ויזלטיר המאוחר הרבה יותר גרוע מוִיזלטיר המאוחר עצמו וזה קצת מדאיג אותי.

נעזוב את השירה העברית-ישראלית ונעבור למדורים אחרים, אולי מהם יבואו המזור והישועה. המדור הבא הוא "התוודעות". כל מהותו של המדור הזה להכיר לקוראי הספרות הישראלים יוצר מן העולם שהם אינם מכירים. את הרעיון למדור לקח ויזן מפרופ' מנחם פרי וכתב-העת שלו "סימן קריאה", שבו מצוי מדור שנקרא "התוודעות" ועשה בדיוק את מה שוִיזן עושה כאן. למשל ב"סימן קריאה 1", שערכו פרי וויזלטיר, תרם אוֹרי ברנשטיין תרגומי פרוזה של יוצר דור הביט הסעור, ריצ'רד בראוטיגן. אך אויה, גיבורו של המדור של ויזן הוא המשורר הנודע, יש שיאמרו המשורר המודרני הלאומי הסקוטי, יו מקדרמיד, וזה מה לעשות, מוכּר גם מוכּר לקורא השירה הישראלית כיוון שתרגומיו כבר הופיעו ברוב יופי והדר הן בכתב-העת "סימן קריאה" והן בספר שנקרא "הברקן והגביע" (הקיבוץ המאוחד, 1983) שתירגם בשעתו המשורר המעולה יאיר הורביץ, שהתאהב במקדרמיד ובשירת סקוטלנד ואף יצאה באנתולוגיה של שירת סקוטלנד בתרגומו ששמה לקוח מתוך שיר קצרצר ויפה של יו מקדרמיד, "השושן הקטן לבן" (עם עובד, 1988), סמלהּ של סקוטלנד, ווִיזן מתרגמו בסוף המדור כאן תחת השם: "הוורד הלבן הקטן". הנה לפניכם תרגומו של ויזן: "לא בא לי / על הוֶרד הגלובָּלי. / רק הוֶרד הלבן הקטן של סקוטלנד / שריחו עז ומתוק – ושובר את הלב". נראה שמקדרמיד מכוון לא רק אל הפרח אלא לדגל סקוטלנד, אותו צלב אלכסוני לבן על רקע כחול שעליו נצלב שליחו של ישו, אנדראס הקדוש, הפטרון של סקוטלנד. ויזן לא עושה מעשה ישר מבּחינה אינטלקטואלית. הוא היה צריך לספּר לקוראיו שהוא אינו חורש כאן בקרקע בתולה. אגב, בספריית הורביץ היו כל הספרים של מקדרמיד ואלה נדדו עם מותו לפרי ושוכנים אצלו אחר כבוד עד היום. אני קורא שירה כמה וכמה שנים ואותי אי אפשר לסדר בהתהדרות בשמות, והורביץ ופרי בשעתו נהגו לנסוע הרבה לסקוטלנד ולמשורריה, אבל למה שוִיזן יקדיש לזה זמן.

מה יש כאן בכל זאת במדור? ריאיון ארוך מדי לטעמי עם משורר ופרופ' לספרות, ויזן אוהב מאוד פרופסורים, בשם אלן ריאך. אלה השניים שוקעים בשיחה טרחנית ודי משעממת את הקורא העברי על השירה הסקוטית על כלל גלגוליה. לוִיזן, הימני מאוד, יש עניין פחות בשירה היפה של מקדרמיד ובעיקר בתזוזה התזזיתית שלו מימין לשמאל, כי מקדרמיד, זאת יש לדעת, נהג בתחילה כלאומן ימני ואז גילה את הקומוניזם, ובקיצור כמשורר סעור רגש ואינטלקט, בדומה לאצ"ג אצלנו, נע בין קטבים חברתיים-פוליטיים, אבל הדיון עצמו שוקע לרזולוציות פשוט בלתי מעניינות בעליל. מה שמעניין את ויזן הוא לא מקדרמיד המשורר, אלא מקדרמיד כסמכות תרבותית והמעבר שלו מפאשיזם לסוציאליזם. חבל שהפרופסור המכובד מחרה ומחזיק אחריו תחת הכותרת "מקדרמיד הוא מופת של קושי". עוד במדור, למשל, שיר ארוך מִני שאת המובא בחלקו של מקדרמיד עצמו הנקרא "סוג השירה שאני רוצה". לא קראתי את הרצף הארוך הזה במקור, אך בלבושו העברי מתקבל לטעמי משהו דידקטי ומאוד משעמם שוִיזן תירגם, מלוּוה בהמון הערות שוליים ומתחיל בשורה הזאת: "אני חולם על שירים שיהיו כמו סכין-לחם / שחותכת שלוש פרוסות במכה…". שוין, וזה נמשך ונמשך. את כבוד שירי מקדרמיד מציל המתרגם הוותיק משה (מוקי) רון – זוכרים אותו מימי ריימונד קארבר העליזים בשנות התשעים? – ובכלל משפע של תרגומים מעולים. הוא מביא כאן שלושה שירים קצרים ויפים של מקדרמיד: "שני ההורים", "תצוגת מקנה" ו"המלחמה הספרדית". עוד נראה כי המתרגמים הוותיקים, מַצילים, לא אחת, את כבודו של כתב-העת הזה באמצעות איכות החומרים שהם תורמים לו.

כעת מגיע חלק הארי של כתב-עת זה – מדור השירה המתורגמת. מדובר במפלצת ענק שיכולה בשקט לעמוד כספר או ככתב-עת בפני עצמו. המדור אקלקטי ביותר, מן הגורן ומן היקב, ומתפרש על פני 157 עמודים, ויש לזכור כי עמודי "דחק" גדולים. הבטחתי לכם קוראים יקרים שהמתרגמים הוותיקים יצילו אותנו, ובכן אכן כך. המדור נפתח בטקסט שירי ביוגרפי ומקסים, אי אפשר להגדיר זאת אחרת, של משורר פולני קדום שלא הכרתי בשם קלמנט יניצקי אשר תורגם על ידי פרופ' עמינדב דיקמן. אח, אין כדיקמן להפיח חיים בשירים העתיקים. זה נפלא. הוא עשה את זה בעבר עם משוררי הפליאד הצרפתיים בני המאה ה-16 וכעת כאן עם יניצקי. שפתיים יישק. השיר הארוך, אלגיה שביעית מתוך "שירי העצבת", הוא בסך הכול קורות חייו המעניינים של יניצקי כאמן ומחלתו, שהיה אחרון המשוררים ההומניסטים הפולנים שכתבו בלטינית. עם זאת, הוא כתוב בקצב ובחן רב כמו שדיקמן ידע ויודע לתירגם. אני זוכר שנשביתי בתרגומיו עוד כשפרסם את תרגומי ולדימיר מאיאקובסקי שלו, המשורר הפוטוריסט המודרינסט הקומוניסט. הקיצור – ניכר כי לפניך, גם מבלי שתדע את שפת המקור, בעל מלאכה מעולה, שגם הקדים הערה על גורלו וגלגוליו של המשורר.

המתרגמים הוותיקים תורמים ממרצם וכוחם דברים מקסימים גם בתחום השירה המודרנית המוקדמת והמאוחרת. ויזלטיר, פרופ' שמעון זנדבנק וכמובן פרופ' דיקמן שכבר הוזכר כאן. ויזלטיר מתרגם שיר קסום של המשורר האירי האהוב עליי, חתן פרס נובל, שיימוס היני, מי שמסה משלו על איך הגיע לשירה "מרגש למילים" פורסמה בשעתהּ בכתב-העת המיתולוגי של הלית ישורון "חדרים" והשפיעה מאוד עליי. השיר נקרא "אור שמש" והוא מתאר בחפציוּת קסומה וחסכנית ביותר את המשק של דודתו האהובה של המשורר, מרי, שאצלה התארח רבות בעבר הרחוק, ובעת כתיבת השיר היא כבר אינה בין החיים והשיר מוקדש לה. הלוקָליוּת של היני לא תסולא בפז. לא אצטט כאן כדי שתישאר הפתעה. חפשו את השיר. הוא מזכיר תקופות קסומות שבהן למדתי שירה דרך ספר התרגומים של ויזלטיר "פגימות", שם תירגם את אשר אהב בשירה ואת מה שהצליח לתרגם לפני שנים. פרופ' זנדבנק תורם כאן שלושה שירים יפים-יפים עדינים-עדינים של המשוררת האמריקנית אמילי דיקינסון: אחד על מישהו המגשש בנפש, אחד נוסף על מוות וזבוב ועוד אחד אחרון היפה ביותר על המוח שלנו. שווה בהחלט קריאה ושינון.

עם זאת, לא הכול "מור וקינמון כל מינֵי בשמים" כמאמר הפזמונאית נעמי שמר. חגיגת הסקוטיוּת הכפייתית נמשכת גם ממדור ה"התוועדות" למדור התרגום הרחב. מתפרסם כאן טקסט מַלְאֶה לטעמי עם אַפָּרָט הנקרא, קחו אוויר: "משירי אוסיאן: תרגום עברי מאת פנחס אשכנזי מן המזמור הראשון של 'פינגאל'". עכשיו בעברית: קיים אפוס גיבורים של המשורר הסקוטי ג'יימס מקְפֶרסוֹן שכתב במאה ה-18 שנקרא "פינגאל". הוא בעצם יצר את האפוס והציג אותו כתרגום מן השפה הגאלית העתיקה, כביכול ליקט את הקטעים ממחבר קדום ולא ידוע. עם השנים התרמית נחשפה על ידי חוקרי הספרות אחרי שעשרות רבות של שנים הלכו שבי אוהבי הספרות, לא כל כך ברור למה, אחר הטקסט הארוך והפסבדו קדום הזה.

האמת שמעולם לא היתה לי הרבה סבלנות לאפּוֹסֵי אבירים ימי ביניימים או רנסנסיים. אני זוכר עוד את פרופ' זיוה בן-פורת מאלצת אותנו לקרוא את "אורלנדו המטורף" של לודוביקו אריוסטו, המשורר האיטלקי בן המאה ה-16, באנגלית, יהודה היקר, לטיפולך המסור ב"דחק", שביני לביני כיניתיו לא אחת "אורלנדו המשעמם"; או את "ירושלים המשוחררת" של המשורר האיטלקי טורקוואטו טאסו, בן אותה מאה, טקסט נסבל הרבה יותר, אבל גם דבר שצריך אליו הרבה סבלנות.

ניחא אם אנשי "דחק" היו מביאים תרגום של מזמור כזה או אחר של "פינגאל", אבל להוותנו, הם מביאים תרגום-בן-תרגום של יהודי חביב שחי לו במאה ה-18, שתירגם לעברית נמלצת ודי מעייפת מהשפה האיטלקית בכלל ולא מן המקור. מילא, אני להבדיל מעבדי החוג לתורת התרגום מוצא קסם רב בתרגום מתוך תרגום, אבל מדובר באיזה זנב של היצירה, חצי שיר פתיחה, פשוט לא מעניין בעליל בליווּי המון הערות של שני למדנים שכנראה הטקסט הזה ריתק אותם: קדם גולדן ויהושבע סמט שינברג. אין הצדקה לכל ההוא-הא הזה וזו נראית מראית עין של ספרות רצינית. מנסים לייצר אשד ויוצא זרזיף.

גם המתרגם והמשורר צור ארליך מרבה בתרגומים במדור זה. ייתכן שהשירים יפים במקור, אבל בלבושם העברי, שוד ושבר, הם הילכו עליי שיעמום רב. למשל התרגום של המשורר הוויקטוריאני מן המאה ה-19 אלפרד טניסון לשיר ידוע שלו "אוכלי הלוטוס" גרם לי לנמנם קלות אחר כמה שורות ובהמשך להירדם היטב, להתעורר ולבהות בדפּים משל אכלתי לוטוס. כמה עוד נלעס את השירים על אוכלי הלוטוס בתרבות המערב?

הלאה אל מדור הפרוזה. כאן ויזן מקפיד לפרסם קבוצה נבחרת של פרוזאיקנים שאין ספק כי יש להם איכות כתיבה. אלא מאי, נדמה כאילו אלה זורקים מיני פירורים מתוך יצירות רחבות שלהם, והפרסומים נראים צדיים, אזוטריים ולא מספיק מעניינים. הפרק של סופרת אהובה עליי מאוד, לאה איני, הקרוי "מתוך 'הילד של לגיון הזרים' – רומן בכתובים" הוא בדיוק כזה. ויש לו כותרת משנה: "אלמלא הילד, שני אלה לא היו נשארים יחד רגע אחד!". הפרק הצִדי הזה מתאר שתי תיירות יהודיות מארצות הברית ומתרכז בתודעה של אחת מהן. שתיהן למול ילד, בן לזוג בעלי חנות תכשיטים במלון שבו השתיים שוהות. ילד שיש בו משום הייחוד והוא דבק לזוג, אך בעצם זנוח. יש לאיני כהרגלה קצב מעולה בכתיבה. אך זה פרק נגזרתי מתוך רומן ולא ברור כל כך לאן הוא הולך. מתקבלת התחושה כי ויזן מפרסם שֵׁמות ולא יצירות.

את אותם הדברים אפשר להכיל גם על הפרק "מעבר לקרקעית השקופה – פתיחה", שתורם כאן הפרוזאיקן הבכיר יובל שמעוני אשר בעבר זכה לשבחים מקיר לקיר על ספריו, או מאמנון נבות ועד נסים קלדרון. שוב מדובר בפרק אזוטרי ביותר. להבדיל מאיני, שמעוני יכול להיות סופר ארכני וטרחני ביותר, אבל זה לא קורה כאן. ועם זאת, לא מתרחש הרבה גם בפרק המובא כאן. מדובר באדם כלוא בשם טוביאס שתודעתו רצה לנגד עינינו המתעקש משום-מה, לא ברור למה עד סוף הקטע, לא לשתף פעולה עם שוביו. אנו כאמור חוֹוים בעיקר את תודעתו בהבזקים שכאלה ומקבלים פיסות אינפורמציה על חייו. הוא כנראה ממוצא יהודי ספרדי ומצוי באיזשהו מקום באמריקה על אי או סמוך לאי ויש לו בת זוג שהוא עורג אליה, בשם פילאר. אין לדעת אם גם היא כלואה. כאמור לא הרבה קורה, אך הצלחתי להסיק אגבית כי יש כאן מעשה בזוגיות נפש על פני כמה דפים. יש לו גם דיאלוג בינו לבין עצמו עם איזה אלטר אגו שלו הקרוי האדמירל. הפרק הזה הוא חסר חשיבות במנותק מהעלילה הגדולה. הוא עוסק בחירות וכמו ברומן הארוך מאוד-מאוד-מאוד של שמעוני "קו המלח" גם כאן יש ריחוק ואפשר לומר בריחה מחומרים ישראליים. ניכר כִּשרון הכתיבה, אבל אין הצדקה לפרסום. ושוב התחושה כאן היא שוִיזן מפרסם שֵׁמות ולא יצירות.

אולי הסיפור הקצר יושיענו? לא ולא, גם כאן נחלתי אכזבה מרה. סיפורו של אודי טאוב "תחיית המתים", לא לבלבלו בבקשה עם גדי טאוב שהיה בתחילת דרכו מספר קארבריסטי לא מוצלח במיוחד והתפתח למעין אינטלקטואל שעוסק במחשבה מדינית ובהיסטוריה וידוע בעיקר כמעין ביביסט עכשווי, זה לא הוא! אודי הוא כנראה בבסיסו סופר טוב יותר. ויזן קיבּלוֹ בירושה מהמבקר אמנון נבות שהאריך מאוד את הפרוזה של אודי טאוב, אך הסיפור היווה מבחינתי אכזבה גדולה. מדובר בטקסט ראשוני ומתחכם ביותר על תחיית המתים. סיפור שהוא מעין ויץ לא מוצלח על אבא מת ובן המזגזג חיווריינית בין דמיון למציאות בדיאלוגים קצרים אצורי רגש.

נחמה פורתא מצאתי בפרקים שנתן ד"ר גיל וייסבלאי, מנהל יד למורשת חיים הזז, לוִיזן. אח, אילו פרקים קסומים ונפלאים של הסופר השוצף והקוצף הזה בן תקופתו של עגנון ומי שעמד אִתו תקופה מסוימת ממש בתחרות כפרוזאיקן מרכזי עד שעגנון האפיל על הזז. בפרקים המובאים כאן מתוך רומן בלתי גמור ניכּרת איכות הכתיבה הבלתי מתפשרת של הסופר העברי הזה. מדובר ב"כרם נצור – פרקים מתןך רומן ירושלמי גנוז". זה טקסט פמיניסטי ופמיניני מעניין ביותר שבמרכזו גיבורה ובכלל דמויות נשים בעלות נטייה עצמאית ומשוחררת. וכך כותב לנו ד"ר וייסבלאי בדבר המהדיר: "גיבורת הסיפור, ד"ר דבורה מילר, היא רופאת נשים שעלתה שנים אחדות קודם לכן מרוסיה הסובייטית עם בעלה אליהו, רופא גם הוא. אחרי זמן קצר נסע בעלה לווינה והקשר ביניהם נותק. באופן נועז, מתאר הזז את לבטי האישה בתהליך התפרקותה של המשפחה המודרנית, מתוך נקודת מבטה. ד"ר דבורה מילר היא גיבורה העומדת בין הישן והחדש: אישה משכילה, עצמאית, בעלת מקצוע חופשי, שנישאה מאהבה ונדדה עם בעלה בעולם. ואולם, עם עזיבתו, היא מגלה שלמעשה היא מזדהה עם האידיאל המשפחתי המסורתי הישן, אף שהיא מכירה את מגבלותיו. מצוקתה אף גוברת והולכת בעקבות ההינזרות שגזרה על עצמה מחיי מין חופשיים, מזה, ומקשייה לעמוד בפני חיזוריהם הנמרצים של ידידיה הגברים, מזה. הרומן הירושלמי שלפנינו הוא, אפוא, חלק ממהלך שהתחיל ב"חתן דמים" הידוע שפורסם ב-1929 והמשכו בשלושה סיפורים נוספים שבמרכזן עומדות נשים, ואשר טרם ראו אור ('במחנים', 'ספינה בנמל' ו'חרסים בחמה')". מה אומַר ומה אגיד, נראה כי ד"ר וייסבלאי יושב על תיבת אוצרות של כתבי פרוזה בלתי גמורים של הזז ונקווה מאוד שימשיכו כתבי-היד הללו להתפרסם.

מסקנה אחרונה באשר למדור הפרוזה ב"דחק": הייתי ממליץ לוִיזן להרחיב את שורת כותבי הפרוזה שלו ולא לחזור תמיד על אותם שמות בטוחים כביכול שיספקו את הסחורה ואין בכוונתי לעוד תרגום של "החינוך הסנטימנטלי" של גוסטב פלובר, או עוד דבר פרוזה של ת"ס אליוט. כוונתי ליוצרי פרוזה ישראלים עכשוויים. אני רחב לב ונדיב מטבעי וערכתי בעבור ויזן רשימה נאה מעין זו של פרוזאיקנים ופרוזאיקניות שיש לפנות אליהם בדחיפות לשם ריענוּן. מי שמשתעמם מן הרשימה רשאי לקפוץ באחת, עם או בלי המוֹט של ויזן מן השיר הטוב שלו "קופץ המוֹט בלא המוֹט…", לפִּסקה הבאה, אבל אני יודע שלא תקפצו כי יעניין אתכם מאוד מי כלול ברשימה. הנה: אשכול נבו, יעל ישראל, יוסי סוכרי, ניר ברעם,  סמי ברדוגו, נועה ידלין, ענת עינהר, יובל יבנה, יזהר הר-לב, אסף גברון, משה פינטו, יוסי גרנובסקי, יובל ליבליך, אילת שמיר, עינת יקיר, עלית קרפ, בלה שייר, אלאונורה לב, יחזקאל רחמים, נגה אלבלך, גלית דהן קרליבך, שמעון צימר, ראובן (רובי) נמדר, דרור משעני, עוזי גדור, סמדר שטינברג, מתן חרמוני, תמר מרין, יניב איצקוביץ', לילך נתנאל, לבנה מושון, א. דורית (דורית אבוש), אסתי ג. חיים, עדנה שמש, גבריאלה אביגור-רותם, חנה טואג, וכמובן לילי פרי שעוד אחזור לעסוק בה במסה זו.

במדור הדרמה מתפרסמים שני מחזות: האחד של ויליאם באטלר ייטס, המשורר האירי הנודע חתן פרס נובל "על יד באר הבז" בתרגום אריה זקס המנוח, ואילו האחר של עדנה סנט וינסנט מיליי "הניגון חוזר" בתרגומו העתיק קמעה, בלשון המעטה, של המשורר הכנעני יונתן רטוש. האמת היא שחבל לבזבז זמן קריאה על מדור הדרמה. מדובר בשני מחזות אזוטריים בעיניי, חסרי כל חשיבות זולת העובדה שמדובר בשמות ידועים שכתבו אותם ובשמות ידועים מהעבר שתירגמו אותם. זאת התנאוּת לשמה. המחזה של ייטס שהושפע כנראה מסוגת תיאטרון הנוֹ היפני, פיוטי ומלאכותי להחריד. קשה להעלות על הדעת שמישהו יכול להעלות על הבמה משהו טוב מהדבר הזה, והמחזה של סנט וינסנט מיליי שבמרכזו הדמויות הקלָסיות של פיירו הליצן העצוב וקולומבינה אהובתו כל כך מיוּשן שבקריאת שני המחזות לעִתים פשוט פרצתי בצחוק. חוץ מערך ארכיוני אין להם כל ערך. מדור דרמה חי אין פה. שני המחזות מזכירים את חולשותיו של העורך לכל בדל או שֶׁבֶר טקסט של גדולי המודרניזם העִלי בספרות המערבית, בעיקר בלשון האנגלית. זה הזכיר לי שפּעם הוצאנו ויזן ואני ספרון ובו מחזה שכוח למדי של וירג'יניה ווּלף בשם "פרשווטר". המחזה דמה ביותר לדברים המתפרסמים כאן. הוא אולי היה קצת טוב יותר, אבל הרוח דומה. שמות גדולים וטקסטים צִדיים וקטנים.

מכאן ולהלן באים מדורים, שאודה על האמת, יש לי פחות עניין בהם, ואני רק תמה במקצת על העורך עד כמה הוא קומפטנטי בעריכת מדורים בנושא הגות, יהדות, מחשבה מדינית, אמנות. נראה כי ויזן רואה עצמו כמין איזה ארכי-אוצֵר של המילה הכתובה, בדומה לעזרא פאונד העורך האגדי, אלא שהדברים לכאורה נראים ויקיפּדיים למדי ואקלקטיים להחריד. תמצאו כאן את פרידריך ניטשה ו"המדינה היוונית" מחד גיסא ואת ארתור שופנהאואר "על השירה הלירית" מאידך גיסא, ובמדור היהדות רצף של פרסומי רבנים מדורות קודמים, ר' יחיא קפח, למשל, או שמואל דוד לוצאטו. אם הבנתי נכון, ויזן חיפש טקסטים שיאמרו דבר-מה בגנות הקבלה בכלל וספר הזוהר בפרט. זה די מגוחך בעיניי. זה כל כך טיפּיקָלי לעורך. הקבלה נראית לו משהו אופנתי ומכיוון שהיא אופנתית היא שטחית והוא תמיד חייב להבליט עצמו כנגד הבון-טון ולטעון שספר הזוהר זה לא משהו. מה השָׁלב הבא? ויזן יחפש טקסטים שיוצאים נגד התנ"ך? או ביקורות קטלניות מדורות קודמים על האיליאדה והאודיסאה של הומרוס? מדוע לא. הרי כפי שכבר כתבתי הוא טרח לפרסם פעם את כל "שירת האזינו" תחת הכותרת משה רבנו. כאילו אין לי תנ"ך בבית. דעו לכם, משה רבנו שלח ל"דחק" את דְּבַר השיר הזה אף על פי שהמערכת אינה מקבלת כתבי-יד, אבל הוא עבר את הרף. גם בתחום המחשבה המדינית העסק די צולע. יש כאן ריאיון ארכני וטרחני עם אלכסנדר דוגין, שבו שוב מנסה ויזן למצוא חברים מעבר לים בעלי נטיות ימניות רדיקליות שיאמרו דבר-מה, משהו, א ווֹרט, בגנות הליברליזם והדמוקרטיה. כל העניין נראה אדולסצנטי ביותר. גם אל מחשבותיו של פול סזאן שתירגמה מצרפתית שירן בק במדור האמנות הדל לא נכבשתי. ראו זה פלא, אני מעדיף את סזאן כצייר ולא כמהגֵג.

מה שמוביל אותנו למדור שבאמת יש לי בו עניין: מדור הביקורת. אז ככה – אין באמת ב"דחק" כרך י"ג מדור ביקורת של ממש. הוא אינו מצוי כאן. מדור ביקורת אמִתי, לדידי, סוקר ספרים כמו "חדר קריאה" בכתב-העת "עכשיו" של פרופ' גבריאל מוקד; או "בסימן קריאה" בכתב-העת "סימן קריאה" של פרופ' מנחם פרי, או "ניכוש עשבים" בכתב-העת "עמדה" של המשוררים והיוצרים: עמוס אדלהייט, אריק אלף, חן יסודות וכן החתום על מאמר זה. אבל כאן, ב"דחק", יש שתי מסות עקרוניות ולא ביקורות פריודיות כדבעי: האחת די מעניינת, ואילו האחרת מעין טקסט סוציו-ספרותי מבולבל עם כמה הנחות נכונות והרבה מאוד שטויות על הדרך. גילוי נאות: בטקסט השני, הכתוב על ידי ויזן, איני מוזכר לטובה וכמובן אתייחס לכך ברשימה זו.

המסה הראשונה היא של יוחאי ג'רפי שהוא מעין שיבוט פחות שנון של אמנון נבות. שם המסה הוא מאוד נבותי: "מעגל חיבוקים של מזהי תהליכים: על הגל השני של הדיסטופיה העברית". כחבר מערכת בכתב-העת "נכון", שאף אותו אסקור כאן בקרוב, ביטאון שכותרת המשנה שלו היא "כתב עת לאוטופיה ולדיסטופיה" בעריכת פרופ' אורציון ברתנא, מובן שגיליתי עניין רב בטקסט של המבקר והמסאי ג'רפי, איש שכבר שמתי עליו עין בכָתבו ב"דחק" בעבר מאמר מקיף על הפרוזה של ניר ברעם וכן בביקורותיו בעיתון "הארץ", ולא כל כך אהבתי את גישתו הנבותית-משהו בחלק מן המאמרים, לנצל את ספרו של מבוקר כדי לשטוח תיאוריה שלמה משלו על מצב הספרות. בעיניי אין זה הוגן לכתוב כעשרים אחוז על הספר, בדרך כלל דברי נאצה ובוז, ואז לשטוח בשחצנות את התיאוריה שלך על קריסת הספרות ששאלתָ מנבות בשאר פסקאות המאמר. יש כאן המון פוזה. אך כאן, במסה הזאת, אגב בדומה לנבות בטקסטים הארוכים שלו, ג'רפי הרבה פחות גורֵפִי והרבה יותר מתון ומסבירני, כלומר פחות מנייריסטי.

הוא סוקר את תולדות הדיסטופיה בספרות הישראלית משנות השמונים. הוא מתחיל בסופרים ובספרים דיסטופיים אהובים מאוד עליי כמו עמוס קינן ("הדרך לעין חרוד", אולי הדיסטופיה הטובה ביותר שנכתבה כאן משנות השמונים), בנימין תמוז ("פונדקו של ירמיהו") ויצחק בן-נר ("מלאכים באים"). לטעמי, הוא מקל ראש יתר על המידה באיכויות של הסופרים ושל היצירות הללו. עם זאת, עיקר מאמרו מתייחס לדיסטופיות קרובות יותר אלינו בזמן ומתמקד בבעייתיות של הרומנים הדיסטופייים של אסף גברון ("הידרומניה"), יהונתן גפן ("כתר זמני"), שמעון אדף ("כפור" ו"אהבתי לאהוב"), קובי ניב ("אהבה קטלנית 977"), יגאל סרנה ("2023"), אילנה ברנשטיין ("העיר המזרחית"), יהלי סובול ("אצבעות של פסנתרן"), ישי שריד ("השלישי"). לא מעט יצירות שהוא מוצא בהן פגמים רבים. עיקר התזה שלו היא שהמצב הפוליטי החברתי הכאוטי עורר בשנית, כלומר גל שני, של כתיבת דיסטופיות ישראליות, אבל הן נכשלות פעם אחר פעם כי היוצרים האלה כותבים, אם כותבים למישהו, אל בעלי דעתם, כלומר דומה אל דומה יחבור. זאת פרוזה במעין מעגל סגור של מחאה כמו בקבוצות פייסבוק ולכן אין לה שום סיכוי להביא לאיזשהו שינוי תודעתי וכמובן לא לפרוץ אל קהלים רחבים.

נראה כי לג'רפי אובססיית סלידה מהרשתות החברתיות שהוא רואה בהן, כמו כל שמרן מתבדל ומתבצר, מעין מקור של רעה חולה שפושׂה בכול. זה קצת פתטי, הגישה הדון קישוטית הזאת. עם זאת התזה שלו האומרת כי "הלוא כל אחד מהם בילה את מרבית חייו מוקף בדומיו" היא כנראה מדויקת. יש כאן ממגבלת השבט או המעגל הסגור, ויוצא פעמים רבות שהספרים הם מעין כתבה או טור עיתונאי שהתרחב שלא לצורך. חיבה מגלה ג'רפי ליצירתו של קובי ניב ("אהבה קטלנית 977") אולי כי היא נתפסת בעיניו אוניברסָלית מן האחרות ואקזיסטנציאליסטית אישית וכן סלחנות מה ליהלי סובול ("אצבעות של פסנתרן") אולי בשל הרוח הלירית שנתפסת בעיניו כדבר אמין, אבל ישי שריד, למשל, ("השלישי") זוכה לאש וגָפרית מצד המבקר, על כך שהעלילה הופכת מופרכת מרגע לרגע. נקודות רבות צבר אצלי ג'רפי בנָגעו ביצירות מספרות העולם באנגלית: בהזכירו את הסיפור הקצר הנפלא של אורסולה לגווין "ההופכים את עורפם לאומֶלאס" שפורסם שוב רק לאחרונה בכתב-העת "נכון" בתרגומו של עמנואל לוטם וכן הזכרת יצירות ויוצרים שאני מאוד מעריך שנגעו ואף התמחו בתת-סוגה הזאת כמו סטיבן קינג וכמובן קורמאק מקארתי ו"הדרך" שלו, בעיניי רומן לירי דיסטופי נדיר ביופיו.

מאמרו של ויזן, לעומת זאת, מבולבל, אסוציאטיבי, מספק חצאי אמירות וחצאי אמיתוֹת, מבלבל מונחים ספרותיים והוא עצמו מודה בזה בתחילת המסה. הנה: "הדברים הבאים יהיו מפוזרים ובלתי-סדורים בעליל, אקראיים כמעט…לא זאת בלבד שדבריי יתאפיינו באי-סדר, בעומס רב ובלשון בוטה… יש בכוונתי לעסוק בזוטות. לא אכתוב מתוך שאר רוח גדול ולא אעמוד כנביא מוכיח בשער – לא אילו צריכה השעה. לא תוכחת מגולה ולא כלפי תשעה ותשעה, כי אם פנקסנות קטנונית, פרטנית ועלובה של שמות פרטיים, עלבונות נמוכים, גידופים מכל הלב והתבוססות במי האפסיים הדלוחים". נהדר! ויזן, למה לא תגיד בפשטות שבא לך ללכלך ולרכל בכיף. מה כל הפרפרָזות האלה על אורי צבי גרינברג, הציטטה מברנר, הציטטה מפרישמן. כל מה שאתה רוצה לעשות ברשימה הסוציו-ספרותית הזאת היא להמתיק תה בטיפת רכיל, אז קדימה. אם רכילות, אז עד הסוף ורק האמת, כי אני והאמת חברים ואני מדבר כאן בשם האמת הספרותית כפי שאני רואה אותה. מדהים שמכל הכרך העבה הזה המכיל, לטענת ויזן, פנינים ספרותיות שלא יסולאו בפז, בחר ויזן לפרסם במרשתת השנואה עליו רק את הרשימה הדלוחה הזאת כלשונו תחת הכותרת "בעמק הבכא – תצלום אווירי". "בעמק הבכא" מרפרר כמובן ליצירתו של מנדלי מוכר ספרים הנושאת את השם הזה והכוונה היא למקום צרה וייסורים, שם ויזן המסכן נמצא כי הוא חֵלֶק מן המילייה הספרותי הישראלי שאותו הוא מנאץ שֵׁם אחר שֵׁם, אבל הוא עדיין חֵלֶק. גילוי נאות, גם אני זוכה כאן למנת הגידופים הראויה, אבל צריך להעמיד דברים על דיוקם.

אני מעולם לא אמרתי לוִיזן, אף על פי שהוא טוען זאת ברשימה, שאני מוציא את ספרי "עמדה" בהוצאתי כי אני רוצה להרוויח כסף. לא היה ולא נברא. אותם עשרים ספרים פלוס מינוס שאני מוציא בשנה, אני מרוויח מהם סכום זעום ביותר באופן יחסי ועיקר פרנסתי היא מעריכת לשון של פרסומות בטלוויזיה, עבודה בעיתון "הארץ" ועריכת מועדוני קריאה. אני מוציא את הספרים האלה כי אני מאמין בהם וכי אני מוצא אותם ראויים ואף טובים מאוד. אולי לוִיזן קשה להשלים עם זה כיוון שפעם הוא עבד אִתי כעורך שותף, הבטחתי לכם רכילות וכעת תקבלו אותה, וכעת הוא מנסה במידת מה למחוק את עברוֹ או לתרץ לעצמו אותו באופנים שונים, אבל אלה העובדות. יושב אדם בתוך ביתו, בית הספרות, שונא ומתעב אותו. למה? מדוע? במה הוא טוב מאחרים? האם ויזן קרא לג'יימס ג'ויס את שיריו בבית קפה בטריאסטה בשנות העשרֵה של המאה העשרים? לא ולא, הוא ישב מולי וקרא לי את שירֵי "פְּכוּרִים", קצת סבלתי אני מודֶה, בקפה אקס ריי בבוגרשוב ובנסיך הקטן בסמטה פלונית, ובקוזינה בנצי סמוך לרחוב בוגרשוב הוא בא וסיפר לי בגאווה שהוא עומד להקים את כתב-העת "דחק", שיהיה כתב-עת עב כרס ובעל חשיבות. בעצם, צריך להודות על האמת, "דחק" התחיל כמפעל משותף של "עמדה" ו"דחק".

התחלנו מספרים צנועים וקטנים, ויזן ואני, שיצאו תחת הכותרת הזאת. יצאה מסה של נתן זך על פאונד למשל, או ספר שירים יפה של ציפי שטשוִילי בשם "הרים מרותקים אל התקרה", מעניין לאן היא נעלמה? ויזן פרסם אותה מעט בכתב-העת "דחק" ולא יסף; אבל עם הזמן הבנתי כי ויזן הוא פרויֶקטור סוליסט ואין הוא רוצה באמת לעבוד בצוותא אלא למוֹץ את כישוריך, זה קרה לו גם בשיתוף פעולה עם אחרים, ואז ללכת הלאה כדי להתקדם ולהאדיר את שמו בספרות. זה בסדר גמור. אבל ככה אי אפשר לעבוד יחד. לכן נפגשנו הוא ואני, אני זוכר זאת ממש כמו היום, בקפה סוס עץ בשינקין, לא בלה קופול עם סארטר, וסיכמנו מתוך כבוד הדדי שהוא יפליג לדרך עצמאית ואני אמשיך בשלי. ויזן כינה אותי העובדת הסוציאלית של הספרות, כמי שמרחם על יוצרים יתר על המידה, זה מצחיק ונחמד, ואחר הוסיף שאני בעצם מין זאב רווח של הספרות, מעין נוכל קטן שמסדר את כולם כמו בסרטיו של רווח, זה טיפה פחות מצחיק ונחמד, אבל כל זה אינו נכון כי אני עושה מה שאני עושה מפני שאני מאמין באמונה שלמה שזה הדבר הנכון לעשותו בספרות, פּלוּרליזם איכותי רחב והרחבת הגבולות לעֵבר קולות רבים שאינם נשמעים.

אתחיל מהסופרת לילי פרי, שהיא בעיניי אחת מיוצרות הפרוזה הטובות ביותר החיות כיום בינינו ובדומה ליוצרי פרוזה ניסיוניים היא אינה מספיק מוכּרת לציבור וכמובן אינה מספיק מוכּרת לוִיזן שהופך אותה למין בעלת הוצאה מרושעת שעושקת זקנים הכותבים ספרים. להד"ם! אני לא מכיר הרבה אנשים עם טעם טוב כמו לילי פרי. קודם כול הפרוזה שלה שהיא כותבת. הלוואי, ויזן היקר, שאתה ואני היינו מגיעים לשיאי פרוזה שהיא טרחה ועמלה והגיעה אליהם בקריירה המוקפדת שלה שהתחילה בעצם עם הרומן "גולם במעגל" והגיעה עד כה לרומן "ברבורים בג'רוזלם ביץ'". פרי היא יוצרת מחוננת, אוונגרדית, שבורה במילותיה, שמתחדשת והופכת במידת מה מאתגרת ומוקשה מרומן קאמרי אחד אל האחר. היא מזכירה מאוד ביכולת העבודה שלה בפרטים ובהסתכלות הדאדאיסטית שלה במציאות את יצחק אוורבוך אורפז, הסופר האהוב עליי. אל נא תקל בה ראש. ולא רק מפני שהבוסים הגדולים כמו פרופ' דן מירון, פרופ' יוסף דן, או פרופ' יגאל שוורץ, וכמובן מורנו ורבנו פרופ' גבריאל מוקד כתבו עליה שבחים, לא ולא, ניתי ספר ונחזי – אני ממליץ לך באופן אישי לקרוא בספריה. אבל היא לא רק סופרת.

שני עשורים ערכה חומר לימודי אקדמי ועוד שנים רבות ערכה ספרים במכונים יוקרתיים, בבית ספר לעיתונאות, בהוצאת ידיעות אחרונות שנקראת היום ידיעות ספרים, ב"על המשמר", בעריכת חדשות ב"ידיעות אחרונות" ובספריית מעריב. סופרים וגם חוקרים רבים באקדמיה, ביניהם חוקרי ספרות אמיתיים, הודו לה על עריכתה ובתוכם פרופ' דן מירון ופרופ' יוסף דן. וגם מבּחינת מיזמים ספרותיים אינה קטלא קניא באגמא: היא הקימה, למשל, את הוצאת אפיק בשעתה עם דן מירון ויפתח אלוני, היא יזמה את הוצאת הספרים המעניינת שלה טוטם שגם בה התפרסמו ספרי פרוזה מרתקים ביותר ולבסוף היא זאת שאחראית למגזין המקוון, המרתק והאסתטי ביותר לספרות "סלונט", מיזם מופלא, שהדברים שאני כותב פה מתפרסמים בו וזהו גילוי נאות. להציג אותה כעושקת זקנים ומוציאה ספרים במימון המחבר תוך גזל סופרים זאת טעות ועוול כבד מנשוא.

אביא תמיכה לדבריי ממייל ששלח לי פרופ' גבריאל מוקד ואני מפרסם אותו כאן כמובן באישורו המלא: "הרומנים של לילי פרי, שנתחברו לאורך עשרות שנים, מהווים חטיבה חשובה וייחודית ביותר בסיפורת של דור המדינה – בעיקר בעשורים שבאו אחרי תחילת יצירתם של עמוס עוז ואברהם ב. יהושע, יצחק אוורבוך אורפז ויעקב שבתאי, וכן עמליה כהנא כרמון הבלתי נשכחת. ההיבט המיוחד מאוד ברומנים של פרי: "גולם במעגל", "ריקוד על המים", "ביקור התליין", "סונטה", "ברבורים בג'רוזלם ביץ'", מקנה להם אותנטיות מיידית של חיים פרטים [לכאורה] של הגיבורות שלה. זוהי סיפורת פמינינית מאוד מבלי להיות פמיניסטית מקצועית. הסיפורת של לילי פרי גם מוסרת צד כלכלי-חברתי חזק בארץ – מבלי להשתעבד לנארטיבים אופנתיים מסוגים שונים. בעניין זה אציין עוד כי אהבתי סצינות רבות ברומנים הללו – למשל את התיאור הבלתי נשכח של סונטה ואלכסנדרה במסען הלילי של השתיים הנמלטות מבריוני העולם התחתון לאורך רצועת החוף של חולות בת ים – ראשון לציון. הוא הדין גם בסימביוזות של הנשיוּת העצמאית הצעירה לבין מבנים משפחתיים שיסודם עוד בגולה. מכל הבחינות הללו ועוד, נראה לי שהסיפורת החשובה הזו לא הוערכה בצורה מספקת בארץ, ובוודאי לא מצאה התייחסות במסת הכתיבה הארוכה של יהודה ויזן".

ויזן מרבה להכפיש את אנשי המילייה ברשימה זו: סופרים, משוררים, מסאים, עורכי ספרות, מבקרים, אנשי אקדמיה, עד שאתה שואל את עצמך אם כל כך רע לך במקום מסוים למה בעצם אתה נמצא בו? אם מעוּות לא יוכל לתקון, מה המלחמה הפתטית הזאת בטחנות הרוח? אבל הרי אין זו האמת. האמת מצויה בדיספרופורציה בין הכִּשרון והיכולות של ויזן שאכן קיימים ומוכחים לבין איך שהוא רואה את עצמו. כאן קיים פער שאיש אינו מסוגל לגשר עליו אלא ויזן עצמו. גם אם קיימות ברשימה כמה הנחות נכונות הרי אלה נבלעות בשלל ההכפשות וחצאי האמיתות. ידאגו אחרים באשר אליהם ואני אדאג באשר אליי. שלושה יוצרים שאני מלווה מזכיר ויזן לרעה במאמרו מתוך תמיהה כיצד אני תומך בספריהם. האחד דוד ברבי: הרי מדובר בעיניי במשורר, כותב שירים טוב וטבעי ביותר, מעין סינגֶר סוֹנג רייטר בְּרוּךְ כִּשרונות, היודע תמיד לשים את התו הנכון מעל המילה הנכונה. רבים משיריו ומִלְּחניו אני אוהב, למשל בספר הסונטות האחרון שלו הוא מצליח לטעמי לשלֵב יפה בין רבעי הטונים של המוזיקה המזרחית ובין המבנה המערבי המוכּר של הסונטה השייקספרית או הפטררקית, כי הוא מאוד מוזיקָלי. המשורר השני הוא אביחי קמחי: מידתיוּת של דיוק וחדות של מצלמה יש בשיריו של קמחי. הוא משורר ניאו־ריאליסטי, אשר מציב את המצלמה ונותן לדברים לקרות ולהעלות רגש. כמו שכּתב בשעתו הסופר כריסטופר אישרווּד ("פרידה מברלין"): "אני מצלמה שהעדשה שלה פתוחה. אני רק מצלם את מה שבא מולי" ואתם, הקוראים, תשפטו את לב הדברים. רק שכאן לא ברלין, מר ויזן, אלא קטמון הישנה וירושלים. ואילו האחרון והחביב הוא צדוק עלון, יקיר- לבב ואיש של אמת, הכותב שירה ופרוזה פילוסופיים מרגשים, ופעמים רבות בליבּת יצירתו הפילוסוף ההולנדי היהודי ברוך שפינוזה, שעליו גם כתב ספר שהוציא בהוצאת רסלינג, שאותה משום מה טורח ויזן לשבח ברשימתו בשם "שפינוזה רציונליסט או מיסטיקון". כמו שברנר קבע בנובלה שלו "מן המֵצַר": "עליו אני חי", כך גם עלון חי ויוצר על פי משנתו של שפינוזה, עליו הוא חי.

התחלתי את המסה הארוכה הזאת בכָתבי כי בראש כתב-העת של ויזן מופיעה השורה האבסורדית הבאה: "המערכת אינה מקבלת כתבי-יד" ובמניפסט בעל השם המגוחך בעיניי "הראדיקליזם האמיתי הוא השמרנות", פשוט אין דבר כזה, זאת אולי שורה אוקסימורונית המתאימה לשיר, אבל לא למשנה סדורה. כותב ויזן: "המטרה היא לייצר כתב-עת שיהיה בלתי-נגיש עבור חלק ניכר ממה וממי שמכונה כיום 'המיליֶה הספרותי'; כתב-עת שיצליח לשמור על רמת-דיון שמחייבת קריאה ומחשבה (צמד מילים שדי בו כדי להטיל מורא על מרבית עסקנינו, סופרינו וקוראינו), ותוך כך לייצר שדה ספרותי ממשי, שבתחומו הופך העיסוק בספרות לאפשרי". אתם מבינים, חברות וחברים יקרים, ויזן רוצה לקיים כתב-עת בלי כותבים עכשוויים כי אי אפשר לשלוח למערכת כתבי-יד וגם בלי קוראים כי כל הקוראים העכשוויים הם אינם ברמתו של ויזן ממש כמו בפזמון התפל שכתב לאחרונה ושצוטט לעיל שבו הכריז כי הוא חכם וכל מי שסביבו טיפשים. לא כותבים ולא קוראים לכתב-עת? אז מה כן? כן כרכים עבים כסרקופגים יווניים שינוחו על המדף אחר כבוד ושאיש לא יקרא בהם, אבל הם יאדירו את מעמד העורך, במקרה הזה יהודה ויזן, ויקדמו את ענייניו במילייה הספרות שהוא כל כך מתעב. כל אשר כתבתי כאן כתבתי מתוך מחשבת חושֵׂךְ שבטו שונא בנו ואת אשר יאהב יוכיח, או כפי שכתב ברנר, שוִיזן מרבה לצטט, בסוף יצירתו המוכרת "מכאן ומכאן": "על משמרת-החיים עמדו הזקן והילד, נעטרי-הקוצים. החמה זרחה כמו לפני הגשם. ההוָיה הָיתה הוית-קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר". (ההדגשה היא שלי, ר"י) אל דאגה אחא, אני בא להושיעך מעמק הבכא.