close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • האי שבקצות מבטיה - Post Image
    • האי שבקצות מבטיה
    • אורציון ברתנא
    • התפרסם ב - 09.03.20

    “סונטה” | לילי פרי
    כנרת זמורה ביתן, 2010, 206 עמ’.

     

    (או: בדידות. בדידות. בדידות.)

     

    “בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד / רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד.” (רחל)

    א.

    הסיפור פשוט. אלכסנדרה, שחיה בבלוק עלוב בשכונה עלובה בבת ים, מסובכת עד למעלה מהראש במלחמות על שתי בנותיה, משני בעלים שהיו לה. היא משקיעה בעורכי דין ובמשפטים, וחייה כולם, ובוודאי חייה הכלכליים, יוצאים מגדר שליטה, או נשלטים על ידי כעסים ועלבונות ותסכולים ורגשי נקם ועוד ממין אלה, הנובעים מילדותה שהייתה משפילה, מיום שעמדה על דעתה. כך היא הולכת ושוקעת בהלוואות מכל הבא ליד, שמוליכות אותה למעמקים האפלים של השוק האפור. כדי להיחלץ מכל אלה, היא מוכנה למסור את כל מה שעוד נשאר רכושה ולא עוקל לגמרי, לעבריין מסתורי, שתמורת אותן שאריות רכוש ישיט אותה בספינת חלומות לאי יווני, שם תוכל לחיות. או אולי שם תוכל לחיות חיים אחרים. או אולי הכול משאלת מוות וחלום.

    לחלום זה שותפה סונטה, שכנה ערירית באותה שכונה נידחת בבת ים, פליטת שואה, שהייתה, בן השאר, זונה של חיילים גרמנים, ויצאה משם עם נפש טהורה אבל חולה. “…ולרגע נראתה כמו הסיפור על אחותה מירתה מהמחנה ליד דכאו. זרקה אבנים וברחה מהחיילים, וזרקה וברחה לגדר ושם עלתה באש החשמל. לא עזבו אותה. רצו אל הגדר, וירו עליה למרות המוות, וסונטה חזרה חרש לתאים של הקצינים לתת להם שירותי מין רגילים. (ע’ 175)

    היא טהורה גם בחוסר העניין שלה לנקום, באין בה רצון לנקום, להמיט על אחרים קצת ממה שעברה. היא חולה, בכך שמעת לעת, מספר פעמים בשנה, היא בורחת אל המפלט של אשפוז במוסד של פגועי נפש. היא בריאה בנפשה ומעורערת גם יחד, ונקייה יותר מאלכסנדרה בכך שאינה מחפשת נקם, אלא רואה פיוט בדברים. ואולי היא  יכולה להיות נקייה יותר מאלכסנדרה מכיוון שהיא לא חייה את חייה של אלכסנדרה, על כל הכאבים שבהם, אלא מלווה אותם מהצד. ואולי היא בכלל איננה קיימת, אלא כצד אחד בנפשה של אלכסנדרה, כחלק מחלום נקי יותר שחולמת אלכסנדרה.

    ב.

    שתי אלה עוברות בפבולה של הרומן, בעלילה הגלויה שלו, העלילה הרציפה, מסע בן לילה אחד בחולות החוף שמבת ים ועד לנמל אשדוד, שם אמורה לחכות להן הספינה שתיקח אל החלום. רובו של המסע מתרחש ברגל, כשהן חוות מלווים מסתוריים, ספק בלשי משטרה, ספק עבריינים מאותו שוק אפור בו הסתבכה אלכסנדרה. מלווים שרוצים, מסיבותיהם, לממש את הגעתן של השתים אל הספינה המחכה. או, אולי, רוצים, מסיבותיהם, למנוע מהן להגיע. או, אולי, מגינים עליהן מפני הרע מכל המחכה להן בסוף הדרך. זהו מסע בן לילה אחד, שבתוכו מתממש ההגלם של זיכרונות חייהן, בעיקר של חיי אלכסנדרה. סונטה מופיעה בזיכרונות במידה שהיא מעורבת בחיי אלכסנדרה, עד, שכאמור, עולה בקורא ההרהור שסונטה היא השלכה של אלכסנדרה יותר משהיא דמות בפני עצמה.

    לאורך כל הדרך ולאורך כל הזמן אלכסנדרה בורחת ומסתתרת. היא מסתתרת בחולות שבין בת ים לבין אשדוד מפני העוקבים המסתוריים. היא מסתתרת מפני הנושים. זאת, כפי שחיה כל חייה חיים של בריחה, של ניתוק מגע, של הסתתרות; כפי היא מסתתרת מפני בעלה השני, שכנראה עוקב אחריה לאורך שנים מתוך רצון לא לאבד אותה. ובעיקר, היא מסתתרת מפני עצמה. להסתתר מפני עצמה היא, אולי, מצליחה חלקית, אבל לא מצליחה להסתתר מפני עלבונותיה. והם רבים מאוד.  היא רודפת את עצמה ומשיגה עצמה כדי להיפגע. מעצמה.

    ג.

    כל חייה מילדות ועד גיל העמידה, ההווה של העלילה, היא חיה חיים של כלי שני ליד מי שאמורים להיות הקרובים לה ביותר, הוריה, אחיה, בעליה. כל חייה היא חווה היותה כלי שני דחוי, מושפל, מועלב. כל ילדותה היא מאוסה על משפחתה, ובהתבגרה, ובעוזבה את הבית עד נתק מוחלט, היא מתקבלת, במקרה הטוב, לתפישתה, על ידי בעלה השני, חנינה שמאי, כאישה שנייה לצד אישה שקדמה לה, קוסמת ממנה כנחש, חזקה ממנה. אשר להיותה דחויה, אני חוזר שוב לעניין מהותי ברומן – אולי היא דחויה באמת, אולי היא עצמה המעמידה עצמה בעיני עצמה ככלי שני, מתוך איזו נטייה הרסנית. אולי גם זה וגם זה. ואולי כל זה הוא רק חלום, שרובו חלום בלהות, ואורות קטנים משולבים בו.

    הדבר הבלתי אפשרי מכול הוא הקשר הישיר עם הזולת, וככל שזולת זה אמור להיות קרוב יותר, הקשר נחווה על ידה בלתי אפשרי יותר. כך מוצגים הדברים באחד הקטעים המצמררים שברומן:

    “רק משפחה ויקירים יכולים להיות באמת זרים זה לזה, אמרתי לסונטה [—] כל האנשים האחרים יכולים להיות חברים ממש קרובים בשעה אחת של נסיעה באוטובוס או ברכבת.
    אני יודעת את זה, אמרה.
    אנחנו צריכות לפגוש חברים לשעה-שעתיים, לפחות לנסות את האינטימיות הזו.
    אפשר ללכת לקולנוע, ולעמוד שעה בתור, הציעה.
    אפשר לשבת במסעדה של ניקו מורטרה ולחכות לאנשים זרים.
    אפשר להסתפק במועט ורק לחלום של קירבה, חשבתי…” (ע’ 52)

    כבר כתבתי כי אפשר שסונטה היא השלכה סמלית מאישיותה העצובה מאוד וגם החולה של אלכסנדרה.  בכל מקרה, אלכסנדרה היא הדמות העגולה ביותר ברומן, הקרועה ביותר כין אפשרויות לכאורה. הדמויות האחרות הן דמויות ששטוחות ברובן, כולם מועצמות לתכונה מסוימת, לעיתים ממד שנראה כנובע מסיבוכיה של אלכסנדרה ומהעצב שלה, לעיתים הן מועצמות כמפלצות, שכולנו יודעים כי הן קיימות גם קיימות בעולם. משפחה מועצמת, מפלצתית, היא משפחת סוסקין, משפחתה של אלכסנדרה, שבה הוריה של אלכסנדרה, אחיה, ואחר כך גם אשתו. המטושטש במשבצת המשפחתית הוא האב. הוא יותר חלש מאשר רע, הלא טוב שלו בכך שאינו פועל כנגד המפלצתיות הנוראה של האם. האם היא אם כל רע. היא אינה רוצה את קיומה של אלכסנדרה, וחוץ מאשר להרוג אותה, היא ועשה ככל שביכולתה כדי להמאיס עליה את חייה, כולל שליחה למוסד יתומים למשך שנתיים בילדותה המוקדמת של אלכסנדרה. לצד האם מופיע האח, מוטי צריך, כמפלצת אמיתית בולעת כול. הוא רוצה לקחת הכול, הוא צריך הכול, וכינויו, “צריך”, הוא ספק מה שהאם מספקת לו, ספק מה שהוא עצמו רוצה. בכל מקרה, קיומו הוא ביטול קיומה של אלכסנדרה. אליו מצטרפת בבגרותו אשתו, דינה סוסקין, שהיא התגלמות הרע בדור הבנים, ה”יורשת” האמיתית, תרתי משמע, של דמות האם המכשפה הרעה.

    האח והגיסה עושקים את אלכסנדרה עד כדי כך, שאפילו רעיון הסירה, שבה רוצה אלכסנדרה לברוח אל מעבר לאופק החלומות, נגזל, רעיונית, על ידי שני אלה. הנה, למשל, “בעודף שנשאר להם מהירושה הם קנו סירה לבנה” (ע’ 155). לאלכסנדרה לא תהייה סירה, אולי כי הם כבר “לקחו לה” אותה.

    משמסתבר לאלכסנדרה כי לאותה דינה היה קשר עבר רומנטי עם בעלה השני של אלכסנדרה, היא מובסת ומוצאת עצמה נענשת, גם בעולם הרומנטי, שאותו קיוותה לבנות עם  חנינה שמאי. כך היא חושבת על גיסתה, ומתארת אותה לסונטה – “דינה סוסקין שלנו מאמינה שזוגיות זקוקה לביקורים של נחש אחד קטן ומתוק שיפיח ריגושים עזים ונדירים [—] יכול להחזיר את האמון בזוגיות ובאלוהים.” (ע’ 152) דינה סוסקין היא באמת הנחש של אלכסנדרה, בגן העדן הקטן כל כך שלרגעים חשבה כי היא נמצאת בו עם חנינה שמאי. מסתבר כי גן עדן מעולם לא היה שם, אבל נחש ישנו גם ישנו. ואם לחשוב על הקונוטציה לגן עדן, הרי מלכתחילה, לא רק אדם וחווה היו בו, אלא הוא נברא מראש על ידי אלוהים כעולם של משולש, עולם המכיל מיסודו גם את הנחש. במחשבתה של אלכסנדרה היא לא ראויה להיות כלי ראשון של אושר, אלא רק כלי ראשון של סבל תהומי. כשהיא מגלה כי דינה סוסקין הייתה בעולם של חנינה ושלה עוד לפני שהיא עצמה היתה בו, היא מבקשת מחנינה כי יחדל מהגברת סוסקין, והוא מבקש ארכה כדי להוציא את דינה – “כתבתי לו כמה מכתבים בעניין הזה, והוא ביקש תני זמן.” (ע’ 165). גם פה היא מגלה כי הפסידה מראש, מעצם קיומה.

    ד.

    מעניין לציין כי העולם של אלכסנדרה הוא עולם של בדידות נוראה. לא זוג ולא משולש הם הבסיס שלו, אלא הבודד. זה לא עולם של זוג, מכיוון שנשים חזקות בו הרבה יותר מגברים. האם היא השטן ולא האב. הגיסה, אשת האח, נוראה יותר מהאח, מפלצת יותר מהאח שהוא עצמו מפלצת. השותפה לאלכסנדרה במשהו גם היא דמות נשית, סונטה החברה, לא הבעל הראשון וגם לא הבעל השני. סונטה שנאנסה להיות כלי מיני לגרמנים. סונטה שלא יכולה ליצור עולם משל עצמה, כאישה היא עדיין בעלת כוח גדול יותר מכוח גבר, מיכולת הבעל הראשון לעזור או אף מיכולת הבעל השני.

    זה עולם נשי, והאישה נשארת בעולם נשי זה לבדה. כבר כתבתי כי סונטה יכולה להיתפש כאן כהשלכה נפשית, כצד באישיות של אלכסנדרה, שבאמת תמיד היא בודדת.  אפשר לקרוא את סונטה גם אחרת, כדמות של ממש לצד אלכסנדרה, אבל גם כך היא לא גואלת את אלכסנדרה מבדידותה הנוראה. הנה, סונטה סלחנית יותר מאלכסנדרה, ובעיקר, מעשית יותר וחיובית יותר בהסתכלותה על העולם – כך, למשל, היא מנסה לשכנע את אלכסנדרה כי כל מחשבתה של אלכסנדרה כי היא חיה בעולם משולש, וכי היא, אלכסנדרה היא צלע שלישית לעולם של דינה סוסקין, היא מחשבה דמיונית ולא אמיתית. כך היא אומרת לאלכסנדרה, “את צריכה לכתוב לחנינה שמאי שעזבת אותו בגלל בעיה בדמיון שלך” (ע’ 155)

    דבריה של סונטה הם ללא הועיל. בין אם סונטה דמות נפרדת, בים אם היא קול בתוך ראשה של אלכסנדרה, היא לא משכנעת את אלכסנדרה בכך שיש אפשרות אחרת לחיות מעבר לעינויים העצמיים שאלכסנדרה מענה את עצמה. דבריה של סונטה נתפשים אצל אלכסנדרה כשעשוע, כקוריוז. הנה, דוגמא – “‘רק מי שהיה בור יכול לצאת למלכות’, מחזירה לי סונטה משפט נפוץ מהמחלקה הפסיכיאטרית בבת ים. ‘עדיף סוף אחד רע מאשר רע בלי סוף’, היא מוסיפה הברקה פרטית ואני מתפוצצת מצחוק, שהרי על משפטים כאלה היא מתאשפזת בסגורה לפחות פעמיים-שלוש בשנה.” (ע’ 155). לבסוף סונטה נורית ונהרגת, ואולי גם אלכסנדרה, מבלי היכולת לסלוח לחנינה, בלי היכולת לסלוח לעצמה. בלי היכולת להיסלח.

    מה נשאר? נשאר המוות, נשארת מנוחה נכונה, או, אולי נשאר חלום, והרומן מסתיים, כדרכה של לילי פרי, ברב-מערכת, בכמה פנים. הסיום הוא ספק שינה של אלכסנדרה הפצועה אבל לא גוססת, שבה קולות, דמויות ומצבים בנטועים בחלום, ספק הוא מוות, מותה, שהוא שינה אחת נצחית. ואולי  הסיום כולו הוא חלום אחד גדול, שלא יכולה להיות בו הכרעה. שוב אתה רואה כי לילי פרי היא כותבת פרוזה שבנפשה שירה, ולשיאיו מגיע הרומן בשפת השירה שלה.

    הנה אחת הדוגמאות השיריות היפות ביותר שכאן למה הוא האי היווני ומה היא ההפלגה אליו, ואיך בהפלגה ובאי חוברים זה לזה, חיים ומוות, עבר ועתיד, ואיך הנורא שבעולם חובר אל השירה שבו, כל זה רק בלשון, בשפה, שהיא שבירה מאוד וגם חזקה יותר מכל קיים: “עוד מעט נוכל להפליג בביטחון ולהמציא מחדש מילים וצירופים מעניינים לכבוד החיים היפים באי היווני. למשל, ננסה לשמוח בטרם תחדלנה עינינו. נדבר על הלחם מאתמול שמשיב נפש, ועל המשוררים שבלעדיהם היקום לא שווה מאום, ועל רסיסיה השבריריים של כל מילה יוצאת מפינו” (159)

    ה.

    אני לא יכול לסיים מבלי להיזכר בשיר שכתבתי לפני שנים רבות, בהיותי כבן עשרים. קריאת חלקים לא מעטים ב’סונטה’ העלה בי תחושה שאני מכיר חלום זה. וחלמתי אותו בדרכי. הנה הוא השיר שלי, שכבר משמו, “ניסיונות להפליג”, הוא מדבר עם ‘סונטה’:

    נִסְיוֹנוֹת לְהַפְלִיג

    נִסְיוֹנוֹתַי לְהַפְלִיג מִסְתַּיְּמִים בִּסְתָו.
    אֲנִי מְפַתֶּה אֶת הַמִּפְרָשִׂים בְּסִפּוּר סְעָרוֹת רְחוֹקוֹת,
    בּוֹדֶה יַמִּים רַק כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִמְצֹא בְּסוֹפָם חוֹף.
    עַל תָּרְנֵי צְפִיּוֹתַי עוֹמְדוֹת צִפֳּרִים שֶׁל סוֹף.

    בְּמֶשֶׁךְ כָּל הָאוֹר עֵינֵי סִירוֹת.
    בְּזָוִית הַמַּבָּט הֵן מוֹדוֹת בְּמַסָּע אָרֹךְ לַמְּצוּלָה.
    פִּתּוּיֵי הַחֹשֶׁךְ מוֹרִידִים אֶת הָעַפְעַפַּיִם לַחֲצִי הַתֹּרֶן,
    הוֹפְכִים כָּל צֵל לְמִפְרָשׂ, מְכַוְּנִים כָּל מַבָּט לְהַפְלָגָה אַחֶרֶת,
    מְעוֹדְדִים אֶת הַמֶּרְחַקִּים לְהָטִיל מָצוֹר.

    הַגְּשָׁמִים הַטּוֹבִים, תָּמִיד מִצִּדָּהּ הָאַחֵר שֶׁל הַחֲשֵׁכָה,
    יוֹרְדִים רַכִּים מְאוֹד עַל צִפִּיָּה אַחֶרֶת.
    לְבַסּוֹף אֲנִי עוֹלֶה עַל שִׂרְטוֹנוֹת מִמַּסָּע קוֹדֵם.
    הָאִי שֶׁבִּקְצוֹת מַבָּטַי יִשָּׁאֵר, כַּנִּרְאֶה, שׁוֹמֵם.

    האי שבקצות מבטיה של אלכסנדרה קיים רק בקצות מבטיה. אין לו בעלים אחרים, אלא רק בעלותה של אלכסנדרה. הוא בבעלותה רק כמקום שאי אפשר לממש אותו, כרגש, כמקום שהיא עצמה תעשה הכול כדי לא להגיע אליו. תעשה הכול, כולל למות, כדי להשאיר אותו כמאוויים שחייבם להישאר מאוויים בלבד, כצורך שלה לענות את עצמה, להעניש את עצמה. רק האין ישנו. ישנו כסבל. באחד משיריה האחרונים, “מֵתַי”, הנושא את המוטו, “רק המתים לא ימותו”, רחל המשוררת אומרת זאת כך, כשהיא מסיימת את השיר בשורות: “בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד / רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד.”

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית