"ביני לבין מקומו" | דורון מנשה
סלונט – בית הוצאה לאור, עורכת: לילי פרי, 2022, 103 עמ'. 

א. המתח בלב יצירתו – השיר הוא מתח מתמיד

שיריו של דורון מנשה עומדים כולם בסימן המתח בין המסודר, הנשלט, המובע בכלים הגיוניים, לבין חוסר-הסדר, התוהה על הסדר, המערער על הסדר. ניכר בשיריו רצונו של הדובר, של היוצר, לחרוג מהסדר המגביל, השטחי. הוא רוצה לדבוק באי-הסדר שעשוי להבטיח נצח.

על הדש הימני של ספר השירים מובא שיח קצר, כנראה בין העורכת לבין היוצר. בשיח זה נאמרים כמה דברים מהותיים לאישיותו של המשורר ולשירתו. באחת השאלות נשאל דורון מנשה, "האם אתה כותב במכה אחת?" והוא עונה: "תהליך הבנייה הוא סמוי, מה שמתפרץ הוא בנוי או כמעט בנוי". בצורה של אוקסימורון, המאפיין את כתיבתו, הוא אומר כי המתפרץ הוא בנוי. בכך הוא ממחיש היטב את המתח שבלב שירתו, שהוא, אולי, המתח בליבו שלו כמשורר.

כדי להבהיר את אופי האוקסימורון שבין המובנה לבין המתפרץ, בין הברור והמוגבל לבין הלא ברור ולא מוגבל, אביא כאן דוגמה משיר שלו, שיר הפתיחה בקובץ. הקובץ נחלק לחמישה שערים, ומה שמודגש בדוגמה שאביא בשיר הראשון שבספר, נמצא כמעט בכל בכל אחד מן השירים. אני בוחר להדגים  בשיר זה, מפני שהמשורר הוא זה שהעמיד אותו בראש הספר, ראש השירים, וכותרתו – "לִפְנֵי הַשִּׁיר" – גם היא ראשונית – זהו שיר על "לפני השיר". שיר העוסק במצב שלפני השיר ובאופן הופעתו בשיר: "רֶגַע לִפְנֵי הַבְּכִיָּה הַגְּדוֹלָה / הָיָה בִּי כְּאֵב שֶׁל צַעַר מַמָּשׁ בַּעֲלָטָה / וּפֶתַע נִנְעַץ בִּי כְּחֵץ / רֶגַע לִפְנֵי הָאַהֲבָה הַבִּלְתִּי מְבֻיֶּשֶׁת / הִלַּכְתִּי מֻכֵּה סַנְוֵרִים / וַעֲנָנִים נָחוּ עָלַי עֲרָפֶל. // וְרֶגַע לִפְנֵי הַשִּׁיר הַגּוֹאֵל / הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הִסְתּוֹפֵף אֶל הַנְּיָר / בִּכְאֵב וּבָאֹשֶׁר / הִתְוַדַּע אֶל הַכְּתָב לִפְגֹּשׁ בַּשֵּׁנִית / עֲנָנִים, עֲרָפֶל."

זוהי חוויית שיר שמתארת קודם כול את עצמה. כל השאר בשיר תלוי בתיאור השיר את עצמו. השיר פותח בתיאור "לפני השיר", במתן ביטוי לכאב של צער גדול בעלטה. מהצער הגדול בעלטה צריך השיר לגאול. אולי באמצעות "הָאַהֲבָה הַבִּלְתִּי מְבֻיֶּשֶׁת" אולי באמצעות "הַשִּׁיר הַגּוֹאֵל". והנה העולם כולו מסתופף אל הנייר,  מתוודע אל הכתב. השיר כותב את עצמו. ומה סופו של ההליך שמתאר השיר, מה סופו של המבנה של השיר? סופו הוא חזרה אל העננים ואל העלטה – חזרה אל הבלתי מובן, אל לפני השיר שממנו השיר נובע, ובו הוא מסתיים, גם אם באמצע ישנה תחושה של סדר, של גאולה.

ב. הַמִּלִּים שֶׁמֵּהֶן נוֹצְרוּ עוֹלָמוֹת

עיקר שירתו של דורון מנשה הם הניגודים הפנימיים, התמיהה העצמית, שביסודה השאלות שאדם שואל עצמו כאדם ומביע אותה כמשורר – האם אני ראוי? האם אני יכול? האם אגיע? אולי הגעתי כבר ואינני רואה שהגעתי או אינני רוצה לקבל את המקום אליו הגעתי? שאלות אלה הן שאלות קיומיות בעלות אופי דתי.

הנושא הדתי הוא נושא מרכזי בספר השירים, אבל גם משמעויותיו הן משמעויות חומקות, מתלבטות, דינאמיות, נקרעות בין היכולת הרציונלית להעמיד שאלות בצורה ברורה, לבין חוסר הרצון וחוסר היכולת הרגשית להסתפק בעיצוב השאלות כשם שהוא מעצבן.

אביא כאן את השיר " קָם עַל יוֹצְרוֹ", שיר מהשער השני של הספר, שהוא שיר המחבר בין המתח הארס-פואטי של מהי שירה, מהו השיר, כפי שהראיתי בניתוח השיר הפותח את הקובץ, לבין המתח הדתי: "כֻּלָּם שִׁבְּחוּ אֶת הַמְּשׁוֹרֵר / אֲבָל אֶת הַשִּׁיר / אִישׁ לֹא הֵבִין. // לַשִּׁיר הָיְתָה נְשָׁמָה שֶׁקּוֹנְנָה / מִבְּלִי עַרְכָּאָה וְקוֹל / שֶׁצְּעָקָה בְּקוֹל אִלֵּם וּמִתְלַגְלֵג / בְּעוֹלַם הַצּוּרוֹת וְהָאַשְׁפּוֹת /  הַשִּׁיר דָּפַק כִּמְשֻׁגָּע / עַל פִּתְחֵי לִבּוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר / אֲבָל הַמְּשׁוֹרֵר לֹא הָיָה שָׁם / הוּא חָגַג בִּמְסִבּוֹת / עַל צֵאת סִפְרוֹ הֶחָדָשׁ / מְסֻבַּל שִׁכְחָה וְכִבּוּדִים //  לַיְלָה אֶחָד / קָם הַשִּׁיר מִמַּרְתֵּף הַסִּפְרִיָּה הַמֶּרְכָּזִית / בָּהּ נִטְמַן וּמִסְפַּר קָטָלוֹגִי עַל גּוּפוֹ / קָם עַל יוֹצְרוֹ, שָׁב לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נִבְרְאוּ הַמִּלִּים / שֶׁמֵּהֶם נוֹצְרוּ עוֹלָמוֹת." (32)

בשפה נמוכה ומזווית ראייה אירונית, מתואר המשורר כמי שאינו ראוי לשיר, כמי שנסחב אל מראית עין חברתית. אבל לשיר יש כוח בפני עצמו, שהוא גדול מכוחו של המשורר. באופן רב משמעי – השיר קם על יוצרו המשורר.

היהדות אומרת כי העולם נברא בדיבור. השיר שב למקום שקדם לבריאת המילים שהן חומר היסוד של העולמות. ומשפת השיר, שהיא נמוכה בבסיסה, כמו גם מן האירוניה, שהיא אירוניה-עצמית, צומח בצורה ניגודית משהו חזק מן המשורר ומן השיר גם יחד. ושוב נשאר המשורר במתח הפנימי. הוא נשאר בדרך, באי היכולת להגיע לסיכום הניגודים.

ג. "שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו"

בחלק גדול משירי הספר הדובר מחזר, חיזור דתי ובהחלט אמוני, אבל גם אישי מאוד, אחרי איזושהי בריאה, שאינו רואה עצמו יכול לגעת בה ועם זאת קשור כל כולו בה. הנה דוגמה אחת חזקה בשיר "אַהֲבַת אֱמֶת", שכותרתו גם היא מדברת בפני עצמה. בבית השני של השיר הוא שואל: "מָה עוֹשִׂים עִם הַדְּחִיסוּת הַזּוֹ, / עִם הַכִּוּוּץ-הָאָיֹם-שֶׁל / הַנִּדְחִים מֵרַעְיוֹן עַצְמָם / הַמִּתְנַגְּדִים בְּתוֹקֵף / לְאֵי מִי שֶׁיִּצְטָרֵךְ לָשֵׂאת / אֶת עֻלַּם הַבִּלְתִּי נִסְבָּל / וּלְהִזְדַּהֵם", ובבית השלישי, האחרון, הוא עונה על שאלתו כך: "וְאוּלָם, עֲבוּרָם / מִשְׁתַּדֵּל הַבּוֹרֵא / נֶחָמָתוֹ חוֹצָה שָׁמַיִם וָאָרֶץ / מְלַהֶטֶת בְּכָל הַמִּדְבָּרִיּוֹת / וּמְיַלֶּלֶת בְּגַעְגּוּעִים שֶׁל חַיּוֹת עֲזוּבוֹת / אַהֲבַת אֱמֶת." (51). מיהו אותו נדחה מרעיון עצמו, מתנגד בכל תוקף לעול עצמו הבלתי נסבל, המזהם? מיהו אם לא הדובר עצמו? מיהו אם לא הדובר המתנגד לפני הבשר ודם שלו, לפני המציאות שלו? אם כך, הרי השיר הוא ייחוליו של הדובר לאהבת אמת, לאהבת הבורא שהיא אהבת אמת. ייחוליו לנחמתו של הבורא.

מנקודת מוצא דתית זו – של אני הקטן, היכול ליצור קשר לא עם המקום אלא קשר בקירוב לו, קשר עם מקומו של המקום, על הזהות שלובש המקום בניסוח זה –צומחים מושגים מרכזיים בחלק מהשירים: חסד, חמלה, אור, חיוך, אהבה, אושר. מושגים אלה נוגדים את הספק העצמי, את התחושה של הדובר כי אינו ראוי, ומרפאים אותם במידה מסוימת.

בולטת בלשון שיריו הכפילות והסתירה הפנימית, כפילות האוקסימורון של מודעותו השכלתנית מכאן וההתפרקות הרגשית שלו מכאן. הכפילות יוצרת את המתח שבין הנטייה השכלתנית ובין הנטייה הרגשית – אולי בשל כל אלה הוא כותב כמי שלא סיים ולא סיכם, אלא הוא נמצא בעצם הדבר, אולי אפילו בתחילתו. יתירה מזו, בהיותו בעצם התהליך, הוא בספק אם יגיע לסיכום שיהיה טוב יותר, בהישגיו, ממה שיש לו בעצם התהליך. המתח בלשון השירים, הניגודיות בהם, האוקסימורוניות – נובעים מהביקורת העצמית שלו על יכולתו לחרוג מעצם הדרך.

בריאיון הקצר אתו, שהוזכר כבר קודם, הוא נשאל "מה בולם אותך, מה מקשה עליך לכתוב?"  ותשובתו ממחישה את נטייתו של דורון לביקורת עצמית: "המידות הבלתי מתוקנות שלי, המגבלות הנפשיות שלי, חוסר היכולת לקבל מגבלות אלו באהבה, והספקנות ביחס לכך שהמגבלות ניתנות לתיקון."

ד. עולם נצחי של האח האחר

השירים מחולקים לחמישה שערים. נראה לי כי בארבעת השערים הראשונים החלוקה יותר כמותית, חלוקת השירים למספר קבוצות שבאה להקל על הקריאה, מאשר חלוקה איכותית – חלוקה שמטרתה יצירת ארבע קבוצות שירים שונות, שלכל אחת משמעות מיוחדת. שונה בבירור מארבעה השערים הראשונים הוא השער החמישי, שכולו עניינו של האח שכבר אינו עלי אדמות.

שירי השער החמישי הם שירים אישיים, ביוגרפיים. אמנם, חוזרים בו הנושאים שבכל ארבעת השערים האחרים, אבל החוויה המובעת בו – זכְרון האח שהיה ואינו עוד – מבריחה את כל הנושאים יחד. אמוניים הם מרבית שירי הקובץ, אבל בשער החמישי האמוניות נעשית יותר הומוגנית, יותר נחושה. בין שירי השער החמישי יש שירים נחושים המעלים את אהבת האח לכדי אמונה שלימה, כמו, למשל, השורות הבאות בשיר "כְּתִמְהוֹנִי": "הַרְבֵּה קַבִּין שֶׁל שְׁפִיּוּת יָרְדוּ לְעוֹלָם / אֲבָל הָאַהֲבָה בֵּינֵינוּ לֹא תַּסְכִּין / חֹד הַסַּכִּין שֶׁלָּהּ חָזָק מֵעֹלֶב הַנִּרְאֶה לָעַיִן / נִצְחִית הִיא מֵרֶגַע בְּרִיאָתָהּ / וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ / בָּא עַל הֶחָתוּם: אֱמֶת אֱמֶת אֱמֶת." (95). כאילו בעולם שכולו טוב אין כבר ספקות. הנחישות נדרשת להמשיך בקיום שמלא סתירות פנימיות. הנצחיות היא ממד אחר.  אחר.

ה. אמוניות ובדיקה בתחילת הדרך

אני קורא ומסכם לעצמי שספר זה הוא ספר של פתיחה, המביע תהליך בעצם התהוותו ותחילת התרחשותו. דורון מנשה משורר בעצם הדרך את עצם הדרך. זהו תהליך מודע לעצמו על כל מתחיו. תהליך שבו נמצא משורר בעצם הדרך, מודע לו ללא ויתור עצמי. אין לי ספק שהוא ממשיך והולך הלאה, ושיריו ישתנו. בשלב הזה של עצם הדרך, החומרים המרגשים מאוד בשיריו הם החומרים האמוניים.

אני מסכם לעצמי שאם ימשיך באי-הוויתור לספקותיו מצד אחד, ובאמונה מצד שני – הוא יגיע רחוק.