מִצְטַעֶרֶת

עַל הַפַּחַד שֶׁאֲנִי בּוֹ
מִצְטַעֶרֶת!
כִּי בְּכָל צֶדֶק אֲנִי מַרְגִּישָׁה
בְּלִכְלוּךְ.
מִצְטַעֶרֶת!
מֵהַתְּמוּנָה הַמְּלֻכְלֶכֶת
כְּמוֹ סְפוֹג
שֶׁסָּפְגָה אֶת כָּל הַחַיְדַּקִּים
שֶׁבָּעוֹלָם.
מִצְטַעֶרֶת!
עַל הַלֵּילוֹת
וְדָּאֲגָתִּי הַמְּיֻתֶּרֶת.
מִצְטַעֶרֶת!
כִּי אֲנִי מַעֲדִיפָה דִּיּוּק
בַּעֲבוֹדָה
בַּמִּפְגָּשִׁים
וּבְכָל הַיֶּתֶר…
מִצְטַעֶרֶת!
עַל הָאִישִׁיּוּת הַמֻּרְכֶּבֶת
כִּפְקַעַת שְׂעַר מְסֻבֶּכֶת
הִתְיָאֵשׁ הַמַּסְרֵק
לְפָרֵק אוֹתָהּ.
מִצְטַעֶרֶת!
כִּי אֲנִי עֲיֵפָה, נֶאֱמָנָה
וּסְפּוֹנְטָנִית.
מִצְטַעֶרֶת!
שֶׁפַּעַם טָעִיתִי וְאַהֲבָתִי
אוֹתְךָ.
מִצְטַעֶרֶת.

מָוֶת

לְבֵית קְבָרוֹת אֲנִי נִכְנֶסֶת
מִמְּנוּ יוֹצֵאת
אֵלָיו חוֹזֶרֶת
הַפַּעַם אֵינֶנִּי מְבַקֶּרֶת
אֶחֱזֹר
כְּדֵי לִישֹׁן
שֵׁנָּה עֲמֻקָּה
שׁוֹקֶדֶת
לֹא אֶפְקַח אֶת עֵינַי, שׁוּב
לֹא אֶבְכֶּה, שׁוּב
גּוּפָתִי לְעוֹלָם לֹא תַּרְגִּישׁ
חֹם הַשֶּׁמֶשׁ
אֲנִי רַק חוֹלֶמֶת…

אֵינִי יְכוֹלָה לְרַפֵּא מָוֶת בִּתְרוּפָה

היה זה כמדומני הפילוסוף שפינוזה שאמר: להתחרט פירושו לשגות פעמיים. ובכן אין מקום להתחרט, אלא רק ללמוד מן המקרה ולתקן אותו כדי שהדבר לא יישנה אם אין הוא טוב בעיניך.

אבל הדוברת בשירים של אמנה שקראתי, יש בה משהו אובססיבי ומאוד אקסטרימי, נדמה כי לעיתים היא מתעקשת להעניש את עצמה. מצד אחד היא לא מניחה לרגע לחלוף. היא עוסקת בו באופן אובססיבי, בעיקר דרך האהוב, ומצטערת על כך מייד, בו-זמנית; אולי זה נובע מחרדת מוות ומכיליון שאין לו הסבר לוגי אפילו בדת עצמה.

כך או כך, בשני השירים כאן אתה חש מחד גיסא את הרגע ואת ההתחרטות על מעשה באותו רגע, ומאותו חד גיסא, גם את חרדת הכיליון שרק המוות האמיתי יכול לגאול ממנה. לא פשוט, אך כובש לקריאה.

** תמונה ראשית: אמנה עריאן מקריאה משיריה בחגיגת סלונט. צילום: יאיר בן־חיים