רחל

לֹא דַי הָיָה לָךְ,
יָפָה וַאֲהוּבָה מֵאֵם הַבָּנִים
מֵאַנְתְּ לִשְׂמֹחַ.

כְּשֶׁפָּתַח רַחְמֵךְ אָמַרְתְּ לָאֵל לֹא דַי
בְּתִינוֹקֵךְ לֹא הִבַּטְתְּ מִשְׁתָּאָה: רְאוּ הַיָּפֶה בַּבָּנִים
לֹא דַי בְּךָ אָמַרְתְּ לוֹ וְחָרַצְתְּ שְׁמוֹ – יוֹסֵף
חָרַצְתְּ אֶת מוֹתֵךְ
אֶת יַתְמוּתוֹ.

הַיֵּצֶר מְקַנֵּן בְּרַחְמֵךְ
קוֹנָה דוּדָאִים חֵלֶף לֵילוֹת בְּדִידוּת
מְקוֹנֶנֶת עַל הַבָּנִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ
רוֹקֶמֶת מְעִילִים קְטַנִּים בְּפִרְחֵי לַעֲנָה
אִישׁ לֹא הֵבִין אֶת הָאֲבֵלוּת הַמְפַכָּה
אִישׁ לֹא בִּכָּה
אִתָּךְ.

לֹא דַי הָיָה לָךְ
לִהְיוֹת אֲהוּבָתוֹ
מַתְּ בְּאֶמְצַע יָפְיֵךְ בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ
כָּל תַּאֲוָתֵךְ
בְּרַחְמֵךְ.

מִנְעִי קוֹלֵךְ
אֵין אִישׁ
אַתְּ תָּקִיצִי לְבַדֵּךְ
אֲחוֹתֵךְ תָּקוּם לְקֵץ הַיָּמִין
בִּימִין בַּעֲלֵךְ.

*

הַתַּחֲנָה בְּטַלִיתָא קוּמִי הִתְמַלְּאָה מְאֹד
עָמַד שָׁם זָקֵן וּפִנִּיתִי לוֹ מָקוֹם לְיָדִי
מִיָּד שְׁאָלַנִי מַדּוּעַ אֲנִי כֹּה עֲצוּבָה
יָכֹלְתִּי לוֹמַר מִתְּשִׁישׁוּת וְלֹא הָיָה בַּזֶּה שֶׁקֶר
אֲבָל מִשּׁוּם מָה פָּנָיו הַגְּלוּיוֹת
כָּל כָּךְ שָׁאֲבוּ אֶת כָּל יִסּוּרַי לְפִי
וְאָמַרְתִּי
אֲנִי מִתְאַבֶּלֶת עַל אָבִי הַמֻּפְלָא
שֶׁבָּחַר לָלֶכֶת לְעוֹלָם הַנֶּצַח
בְּמוֹצָאֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְתָמִיד חָלַמְתִּי שֶׁאָמוּת עִמּוֹ
וַאֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת כָּל כָּךְ
דְּמָעוֹת שָׁבוּ לִזְלֹג מֵעֵינַי
מֵאֲלֵיהֶן
הַזָּקֵן חִיֵּךְ אֵלַי וְאָמַר אָשִׁיר לָךְ
וְתָשׁוּבִי לִשְׂמֹחַ. וְכָךְ בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס
הֵחֵל לָשִׁיר עַל אָזְנִי מִזְמוֹרֵי תְּהִלִּים
בִּנְעִימוֹת שֶׁאוּלַי בָּאוּ מֵהָרֵי הַקַּוְקָז
וְאוּלַי מֵעֵבֶר לַסַּמְבַּטְיוֹן
וְהוּא נִחֲמַנִי בְּחִנּוֹ וְטוּבוֹ

לְפֶתַע בָּא הָאוֹטוֹבּוּס. רַצְתִּי.
פָּנִיתִי אָחוֹר לְהוֹדוֹת לוֹ
אַךְ הוּא נֶעֱלַם.

אני אדבר בעיקר על השיר "רחל" של שולמית חוה הלוי, ועוד כמה מלים על השיר ללא כותרת שמתחיל בשורה "בתחנה בטליתא קומי". שני השירים שונים מאוד זה מזה, כל אחד בסגנון אחר, ובכל זאת שניהם מביעים איזושהי מצוקה. אתחיל עם השיר "רחל".

רחל מספר בראשית, "רחל אימנו", זוכה במסורת היהודית להרבה חסד והרבה אהבה והזדהות. היא אמנם אשתו האהובה של יעקב אך  אביה, כידוע, החליף אותה בליל החתונה באחותה לאה, ויעקב נאלץ לעבוד עבורה שבע שנים נוספות. ולא עוד אלא שדווקא אחותה ילדה ליעקב שישה בנים זכרים לפני שרחל ילדה את בנה הראשון, יוסף. לכל זה נוסף אקורד דרמטי אחרון (ואם תרצו: מלודרמטי), והוא מותה של רחל כשילדה את בנה השני בנימין והיא בסך הכל בת שלושים ושש.

הנביא ירמיהו, מחשובי הנביאים בתנ"ך, מגדיל את חשיבותה של רחל – ובמקביל גם את אומללותה – בהכריזו (ציטוט): "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם….. מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ".

עד כאן התנ"ך. ומה בשיר של שולמית חיה הלוי?

כאן – הפתעה. כאן מתהפכות היוצרות.  אמנם לא לגמרי, כפי שנראה בהמשך, אבל בכל זאת מתהפכות. ואפילו מאוד.

השיר "רחל", שספוג באיזכורים מן הטקסט התנ"כי, הוא שיר שפונה אל רחל פנייה ישירה. בעיקרו הוא  נוזף בה ומעביר ביקורת על אישיותה. ובכל זאת, יש בשיר דקויות  והקו הרעיוני שבו מורכב, עם ניואנסים. כי בקטע קטן בשיר יש קצת חסד כלפיה, כשמתוארת  – באופן לירי מקסים – מצוקתה ללא בנים. ומקטע אחר, קצרצר – כל כולו שורה אחת – אפשר להבין שאולי אין לה שליטה על מצבה ועל רצונותיה..

הביקורת כלפי רחל קשה (ובהערה אפשר לומר: אולי זו ביקורת לא צודקת, ואולי כן, ואולי היא בכוונה פרובוקטיבית. הביקורת מתחילה כבר בבית הראשון, שבו נאמר לרחל: לא די לך שהיית אהובה, זה לא שימח אותך. ובהמשך נאמר: וכשילדת – גם היפה בבנים לא שימח אותך. רצית יותר מזה, ובכך חרצת את גורלך. אך הקו הנוזף הזה משתנה משהו בהמשך כשנאמר: "היצר מקנן בבטנך". אצל רחל היצר הוא דווקא בבטן, משמע ברחם, והוא זה שמעוות את הדרך שבה היא מתייחסת לכל מה שקורה לה.  אבל היצר, כידוע, הוא לא בהכרח בשליטת האדם – ואולי יש כאן נסיבות מקילות.

ואז, בהמשך, מגיע קטע של חסד, קטע שבו מתוארים חייה האומללים ובדידותה של רחל חשוכת הבנים. אבל לקראת סוף השיר חוזרת הנימה הנוזפת. עכשיו לא היצר שוכן ברחם אלא תאווה, ובהקשר הזה תאווה היא מלה שלילית (אם כי גם זה פתוח לפרשנות). והבית האחרון, החותם את השיר ואת האמירה בשיר, הוא קשוח ואכזרי. כאן נהפכת על פיה הכרזתו המנחמת של הנביא ירמיהו.  שלא כמו אצל ירמיהו כאן אין נחמה אלא שוב אומללות. אומללות נצחית, עד קץ הימים. וכמו שנאמר בשיר: "מנעי קולך / אין איש /  את תקיצי לבדך / אחותך תקום לקץ הימין / בימין בעלך".

שיר מפתיע, פרובוקטיבי, חתרני, מקורי מאוד. שיר שטוען  טענות כלפי רחל, אבל אולי הוא לא משוכנע עד הסוף בטענותיו. ואולי כן.

לעומתו, השיר "התחנה בטליתא קומי" שונה לחלוטין. זהו מונולוג סיפורי שאולי הוא הזייה, ואולי הוא מספר על אירוע פלאי בנוסח הריאליזם הפנטסטי שמתרחש בימינו. לשיר הזה יש ניחוח עגנוני והוא מעין מחווה לש"י עגנון.  הוא מתרחש בירושלים, ברחוב המלך ג'ורג', שם נמצא שריד מתוחזק של הבניין שבעבר נקרא "טליתא קומי" ובעבר היה בית יתומות. גם הדוברת בשיר יתומה, והיא מתגעגעת אל אביה, וזקן בתחנת האוטובוס מנחם אותה במזמורי תהילים.

הזקן – שאולי הוא פלאי ואולי הוא הזייה – נעלם בסוף השיר ונותרת המציאות האפורה שאין בה שום פלא ואין בה הזיה.

שני שירים שונים כל כך של משוררת מעניינת ומקורית אחת.

** תמונה ראשית: שולמית חוה הלוי מקריאה משיריה בחגיגת סלונט. צילום: יאיר בן־חיים