מעין רוגל

"גם קופים נופלים מעצים", הוצאת מירווחים, 2018

"גם קופים נופלים מעצים" מיועד לכאורה לקהל יעד של חובבי אמנויות הלחימה, אבל כל מי שרוצה לגלות את עולמם של אמני הלחימה מחוץ לסטריאוטיפים הקולנועיים יכול למצוא בו עניין

מעין רוגל, לשעבר חברת נבחרת ישראל בטאקוונדו, נסעה לדרום קוריאה על מנת להשתלם באמנות לחימה המכונה "סון-קוון-מו" – אמנות המשלבת את חוכמת הזן-בודהיזם בתירגול גופני, ונועדה לוודא שהגוף של המתרגל ותודעתו יהיו תמיד באותו המקום. רוגל ציפתה שהמאסטר, תלמידו של מייסד השיטה, ילמד אותה את התורה על רגל אחת, אבל הופתעה כשבאחד השיעורים הוא השקה אותם בעוד ועוד כוסות תה קוריאני וראה גם בטקס הנינוח הזה חלק מהתירגול. ואולי אפשר לכנות זאת: זן ואמנות שתייה התה.

ספרה של מעין רוגל, סופרת, תסריטאית ואמנית לחימה, נכדתו של אחד מבכירי רשות השידור נקדימון רוגל, עוסק למעשה בזן ובאמנות הלחימה. "גם קופים נופלים מעצים" מאפשר הצצה ספרותית לנפשו של הלוחם באמנויות הלחימה השונות, המוכרות בארץ בעיקר מאז שזרח על מסכי הקולנוע כוכבו של ברוס לי, איש הזעם האחד והיחיד. בספרה מפרקת רוגל את הזעם הזה לשבבי העץ הקטנים שהיא שוברת במכה אחת, תוך שהיא משמיעה את צעקת הקרב המסורתית קי-האפ, שמשמעותה סוג של הכרזה של כוח החיים.

מעין רוגל, אמנית לחימה בחיפוש תמידי

זהו סיפור חניכתה של אמנית לחימה מגיל ארבע ועד אמצע שנות השלושים לחייה. מי שמצפה לספר אוטוביוגרפי בנוסח סרטי ברוס לי או "שבעת הסמוראים" של הבמאי היפאני הדגול אקירה קורוסאווה, לא יקבל, כמובן, את מבוקשו. רוגל היא אנטי תיזה לגישה הדוגלת בלחימה שותתת דם, בתחרותיות, בניצחון, באיבה. היא לא לוחמת טיפוסית ואפשר אולי לכנותה פציפיסטית של קרבות. רוגל עברה תהליך נפשי וגופני ארוך, שבמהלכו אימצה את תפיסת הזן שאינה מחייבת זכייה במדליה, ניצחון ויד מונפת בתום הקרב אלא דוגלת בעצם האימון והתירגול האינסופיים.

רוגל היא אמנית לחימה הנמצאת בתהליך חיפוש תמידי. היא מחליפה מעת לעת אמנויות לחימה, תוך חיפוש האמנות האולטימטיבית: טאקוונדו והנגזרת שלו פומסה, סון-קוון-מו, קראטה ועוד. אבל תמיד-תמיד היא עוסקת בראש ובראשונה באמנות יותר מאשר בלחימה עצמה. רוגל לא ממש מתעניינת בהישגים ובניצחונות ובצבע החגורה. "ללא כובדם של התארים הייתי חופשייה שוב" (עמ' 91), היא כותבת על תחושת החופש הזו המיטיבה איתה. טוב לה יותר בלי הגדרות ולא פעם היא מתאמנת עם חגורה לבנה בלבד כאילו היא רק אמנית קרב מתחילה.

לא פעם מצטייר הרושם שאת רוגל מעניין יותר שלב ההתחלה מאשר הסיום, התרגול יותר מאשר הקרב והתחרות. בזה היא מוצאת את סיפוקה ועל כך היא כותבת: "בזכות אי הצלחתי בספורט, נעשיתי לאמנית לחימה" (עמ' 123). אפשר להתווכח אם הגדרת אי-ההצלחה היא בתוקף במקרה שלה, כיוון שבכל זאת היא עוטרה בחגורה שחורה דאן 4 ונכללה בנבחרת ישראל, אבל המעניין בספר הוא חוסר המשמעות שהיא מייחסת לכל זה, והמשמעות שהיא מעניקה לדברים העמוקים באמת הקשורים לאמנויות הקרב שמצטיירות לעיתים כאלימות. קריאה בספרה של רוגל המתארת את התהליך הסיזיפי שעברה, עשויה בהחלט לתקן את הדימוי האולי מוטעה הזה.

עיקר הספר עוסק באמנות הלחימה, אבל הוא נוגע גם על קצה המזלג בנשיות ובאהבת נשים, כמו בספרה הראשון והמוכר יותר של רוגל שזכה בפרסים: "היינו יכולות לנסוע", העוסק בזוגיות של נשים מאוהבות שאחת מהן חלתה בסרטן. בספר החדש, הכתוב בלשון רהוטה ובאיפוק רב, הנושאים הללו עולים רק בשוליים של השוליים והעיקר הוא עולם הלחימה והסובב אותו.

כמדומה, שהקתרזיס של רוגל הוא הרגע שבו בתה בת השנתיים וחצי מוצאת את תיק האימונים שלה במעמקי הארון ומבקשת ללבוש את המגינים על רגליה. רוגל, שפרשה זמנית מאמנות הלחימה לרגל הלידה והאמהות, מוצאת את עצמה מלמדת את בתה לבעוט כאילו היא עדיין עוברית בבטנה, וצעקת הקי-אפ בוקעת מגרונה של הילדונת בטבעיות גמורה.

"גם קופים נופלים מעצים" מיועד לכאורה לקהל יעד של חובבי אמנויות הלחימה, שיוכל למצוא בו את מבוקשו: האימון הגופני המפרך וחשיבות הנפש לגוף והגוף לנפש, רגעי המשבר והפחד, תחושת הבדידות ("זו תחרות של אדם מול עצמו. מול נפשו. זו תחרות של אנשים בודדים", 67), וגם רגעי ההתעלות. מבחינה זו, ספרה האישי של רוגל טוב לא פחות מספר הדרכה. אבל לא רק קהל יעד יכול למצוא בו עניין, אלא גם כל מי שרוצה לגלות את עולמם של אמני הלחימה מחוץ לסטריאוטיפים הקולנועיים.