close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • ביאליק – עושר השמור לבעליו לטובתו - Post Image
    • ביאליק – עושר השמור לבעליו לטובתו
    • הרצל ובלפור חקק
    • התפרסם ב - 04.07.21

    “כמה ביאליק יש? על ריבוי פניו של המשורר הלאומי” | שמואל אבנרי
    הוצאת ידיעות ספרים, 2020, 568 עמ’.

     

    לציון יארצייט לחיים נחמן ביאליק (9 בינואר 1873 – 4 ביולי 1934)


    כל האזרחים של הרפובליקה העברית חיים ונושמים את נוכחותו של ביאליק כדמות מרכזית, שהשפיעה על התרבות העברית בדורנו. קשה שלא להיות נפעם מהכישרונות של חיים נחמן ביאליק כמשורר, כסופר, אך גם כמסאי ומתרגם. ועם כל זה, אנו נפעמים מהמעורבות הציבורית שלו, והעמידה שלו בשער להשפיע על הזהות הרוחנית של המפעל הציוני בתהליך התגבשותו. העמידה הציבורית שלו בשאלות הזהות הגדולות הקנתה לו את התואר “משורר לאומי”.

    ריבוי פניו של המשורר הלאומי

    הוא חי 61 שנים בלבד, אך הטביע חותם כה עז בזהותנו, שאכן היטיב שמואל אבנרי להגדיר זאת כ”ריבוי פניו של המשורר הלאומי”. רבים יופתעו, למשל, לדעת, שמעבר לכל המפעלים הספרותיים של ביאליק, הוא גם פירש את הסֵדר הראשון בשישה סדרי משנה “זרעים”, מתוך שאיפה לכתוב פירוש לכל המשנה. ש”י עגנון כתב בשעתו: “אין לכם כל מקצוע שבתורה שביאליק לא עשה בו: כינס את האגדה ופירש סֵדר של משניות, וסידר את שירי המשוררים הראשונים, וחקר ודרש ואסף…והוסיף על לשוננו אוצר טוב, וחישל את הלשון, ונתן פה לצעקת ישראל בשיריו היקרים…דיו כל דבר ודבר, שעשה ביאליק להנחיל לו עטרה גדולה” (בקובץ “מסוד חכמים”, 2002). ב”משוררים ראשונים”, התכוון עגנון למפעל של ביאליק למען משוררי תור הזהב בספרד.

    מי שתפס את התמצית של נשמת ביאליק היה הסופר מקסים גורקי, שהכיר את ביאליק: “התגלמות נדירה ומושלמת של רוח עמו. הוא דומה לישעיהו הנביא…דומה לאיוב, הנשפט את האלוהים” (2016).

    עד יומו האחרון, לא ידע ביאליק את מועד הלידה המדויק שלו, על פי מחקרו של אבנרי. לא פעם נשאל ביאליק בעודו חי עמנו, והוא לא ידע אם נולד בתרל”ג או תרל”ד… כאשר בית ביאליק הכריז בטבת תשס”ג על “130 שנה להולדת ביאליק”, התגלע ויכוח, והחוקרת פרופ’ זיוה שמיר טענה, שהכריזו שנה מוקדם מדי… שמואל אבנרי הצליח כחוקר להגיע אל המקור ממש: אל הארכיון הממלכתי של ז’יטומיר, אל ספר רישום הנולדים היהודים לשנת 1873. מופיע התאריך העברי, ובצדו התאריך באימפריה הרוסית: 6.1.1873. המחקר של אבנרי מרתק (412) לא נביא את כל הפרטים סביב חידת יום הלידה של ביאליק, וצר מאוד, שביאליק עצמו עד יומו האחרון הנחיל לכולם את הספק שלו בעניין יום הולדתו, פשוט, כי לא ידע יום הולדתו.

     

    בולי הקרן הקיימת, חיים נחמן ביאליק

    השירה, ספר האגדה ו”עונג שבת”

    ביאליק תורגם לשפות רבות, אך יש חן רב במיוחד בתרגום לערבית של המשורר אהרן זכאי, שהוא חבר קרוב לנו, ובכל אירוע ספרות, שהוא קרא מביאליק בערבית, היינו אומרים לו: נַוַו’ארְתְ אִל מַחַאל (הארת את המקום). בימים אלה הלך לעולמו, והִלת ביאליק עליו.

    מעניין שהחוקר שמואל אבנרי התחבר לשיר “צנח לו זלזל” (תרע”א 1911), ובחר ב”זלזל” כינוי לו ולפעילותו. שמואל אבנרי גילה כל השנים הזדהות רבה עם מפעל “עונג שבת”, שיזם ביאליק לאחר עלותו לארץ, ולאחר שהשתקע בתל אביב. המסורת של “עונג שבת” השפיעה מאוד על התרבות העברית, והנדבן שמואל בלום הקים אז את בית “אוהל שם” כאכסניה למפגשים אלו. מחקרו של אבנרי “איך חִשמל עונג שבת את היישוב (עמ’ 165) מתאר את האירועים האלו כדרמה בחיי היישוב התל אביבי. הוא נתפס כמפעל השלישי של ביאליק בצד השירה וכינוס ה”אגדה”. כותב אבנרי: “בעוד שהמגע עם שירת ביאליק ועם ‘ספר האגדה’ היו באמצעות טקסטים, נוסף ב’עונג שבת’ גם הממד האנושי של מפגש שבועי קבוע פנים אל פנים עם ביאליק האהוב והנערץ – גורם אשר ריתק את הציבור והעצים את החוויה שבעתיים” (165).

    המעורבות של ביאליק בעיצוב זהותנו התרבותית

    שמואל אבנרי הגיע לתפקידו בארכיון בית ביאליק ב-2000, וזה היה מפנה בחייו שלו, אך גם נקודת מפנה בתרומת הארכיון להעצמת דמותו של ביאליק ולחקר המפעל התרבותי שלו. סיפור הגעתו של אבנרי לתפקיד זה, מרתק בפני עצמו (12). אבנרי חושף את המעורבות של ביאליק בעיצוב זהותנו התרבותית. ביאליק היה ממשיך התפיסה התרבותית- רוחנית של אחד העם: ראיית ארון הספרים היהודי לדורותיו, לא רק במונחים דתיים. לכן, התמסר ביאליק לכינוס של מקורות התרבות היהודית וגם הענקת משמעות חדשה לשבת ולחגים ביישוב העברי שקם בארץ ישראל. ביאליק כתב אז: “עת לכַנֵס – זו בת קולה של השעה”. (ביאליק, “הספר העברי”).

    אבנרי חוקר את מכתביו של ביאליק החושפים את תפיסתו התרבותית. בפרק מרתק, הוא מתייחס לסוגיה שביאליק קרא לה “מול עקת הריקנות התרבותית והדתית בארץ ישראל” (עמ’ 176). ביאליק היה מעורב במחלוקות הרעיוניות ובמאבקים הרוחניים ביישוב. המעמד שלו היה כה נישא ורם, שהניצים במאבקים השונים ראו בו דַבָּר מרכזי של היישוב ואיש שיודע לגשֵר במחלוקות. המעורבות של ביאליק, על פי מחקרו של אבנרי, מלמדת שביאליק ייחס חשיבות לפעילותו הציבורית לא פחות מעיסוקו בכתיבת שירה ומסות. ארכיון בית ביאליק מניב חומר רב לחוקרים בתחום זה. אבנרי חושף פניות של קיבוצים אל ביאליק לעזור להם לעצב דפוסי חג חלופיים (177). תשובתו של ביאליק מרתקת: “חוֹגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם, לפי כוחכם ולפי טעמכם…העיקר שתעשו את הכול באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה” (178). מרדכי קושניר מקיבוץ גבע התנגח במכתבו עם ביאליק, שביקר את הקיבוץ על פגיעה בשבת. ענה לו ביאליק: “השבת ולא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה היא, ששָמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה בשובנו לארץ אבות, הנשליכֶנה אחרי גֵוונו?…בלי שַבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל” (178).

    הוא ייחס חשיבות בדורנו לכַנס את כל אוצרות הרוח של העם היהודי, כדי שיהיו נגישים וזמינים לכולם. המפעל הגדול שיזם עם י”ח רבניצקי לכַנס את כל האגדות מִסוגיות התלמוד לסֵפר אחד “ספר האגדה” גרם שמחה רבה לציבור הרחב, שייחל להכיר את מקורותיו. אך היו שביקרו את החופש הרב, שנקטו ביאליק ורבניצקי בעריכת האגדות, בקיצורים והשמטות שהרשו לעצמם מנוֹסח המקור, בתרגום הקטעים הארמיים לעברית, ובהעדפת התלמוד הבבלי על שאר מקורות האגדה והמדרש וכן הלאה. אבנרי מביא מראי מקום לאירועים של שריפת כתביו של ביאליק, עקב ההוצאה לאור של ספר “האגדה”. מובאת עדות של פרופ’ יהודה פרידלנדר, שסיפר לאבנרי, שסבו ישראל הלפרן, מצא בידֵי נכדו את ספר “האגדה”: “סבי כעס ושָׂרף את הספר”. הוא שאל את סבו איך הוא שורף ספר, שיש בו שם המפורש, וסבו ענה שהספר נכתב על ידי מִין (כלומר: כּופר), ולכן “יישָׂרף עם האזכרות שבו והשמות המפורשים”. וכן מובאת עדות לשריפת ספרי ביאליק בטבריה בשנת 1909, ועוד עדויות (217).

     

    בול ביאליק, מטעם דואר ישראל

    עלילת הכזב כנגד המשורר הלאומי

    אבנרי עוסק בסוגיות רבות ביצירתו של ביאליק ובפועלו הציבורי, אך יש סוגיה אחת שהוא כותב עליה, בדמע ובזעזוע: סוגיה שגרמה צער רב לביאליק בשנותיו האחרונות: נוצרה אז עלילת שווא, שביאליק אמר “אני שונא את הערבים, על שהם דומים לפרֶענקים”. אבנרי חוקר ומעלה את השתלשלות הדברים איך נוצרה עלילַת כּזב זו. כאשר חשף בפני ביאליק, עוד בחייו, יוסף צדוק את הדברים, כדי לבררם, היה ביאליק מזועזע:  “ביאליק נֶעמד במלוא קומתו כמאובּן, וכל מלוויו נדהמו משאֵלתי החצופה … ביאליק הרגיע את האנשים הנסערים, ביקשני להתקרב אליו יותר, ובקול רועד אמר לי כדברים האלה: ‘שְמע, בני, הדברים שהִשמעת פסולים מעיקרם, ואיני יודע, אם הם מופצים בזדון או כהומור-נפשע. ורק זאת אומר: אין עלילה נוראה מזו, והשם ירחם על עַמו, כשהם חוטאים'”. (י’ צדוק, מאבקים ותמורות, 1989).

    אבנרי מביע את כאבו על הזעם שניתך על ביאליק, כשהוכן שטר הכסף הנושא דמותו, ועל שירי הנאצה שכותבים משוררים עליו. מכיוון שאין שום בסיס עובדתי לדברים אלו, שיוחסו לביאליק, כותב אבנרי: “על יסוד דברים שביאליק אמר וכתב, ובאמצעות עדויות ישירות ועקיפות המצטרפות אלים, אנסה להבהיר עד כמה רחוק היה ביאליק משנאת הספרדים, וכיצד נפל קורבן לעלילה, שגרר אחריה עלבון שווא של דורות” (100).

    אבנרי כותב מסה כואבת בספרו על הנושא “הניתן לשרש עלילה שהפכה למיתוס”. הוא מראה את גילויי עלילת הדם נגד ביאליק בתחומים שונים, וכולו נסער: “בדומה לעלילת דם הנחילו אבות לבנים דור אחר דור את שנאת ביאליק לספרדים כ’עובדה היסטורית’, שאין לפקפק בה” (111). הוא קורא “לא להרפות מהמאמץ להגיע ברוח טובה וכנה אל חקר האמת” (112).

    עשרת הדיברות לסופר

    הפרק המרתק ביותר בספר הוא “עשרת הדיברות לסופר”. אבנרי נאמן לשמו המקורי “ליכטמאכר” עושֶׂה האור (זה שמו המקורי ואביו עִברֵת ל”אבנרי”) נותן אלומת אור לעשׂרה עיקרים, עשׂרת דיברות לסופר. כל העיקרים הללו המופנים לסופר העברי מיוסדים על היגדים של ביאליק, והם תמצית תפיסתו של המשורר. מומלץ ליוצרים לקרוא את עשרת הדיברות הללו ולראות את ההשתמעות שלהם לחייהם. הדיבר הראשון הוא “ראה בכתיבתך שליחות”. ביאליק אכן ייחס חשיבות לכך שהיוצר יהיה מחובר לכְּלל, ויראה עצמו כמי ש”יוצר את צלם האלוהים של האומה ונושׂא באחריותה”(516). מתחבר לזה גם הדיבֵּר התשיעי: “לא תפרוש מהציבור”, וזה כמובן נוגע לחייו של ביאליק עצמו. הוא נשאל לא פעם מדוע הוא מתעסק בעשייה ולא בכתיבת שירים, ותשובתו הייתה: “מי זה הדיין שיכריע ויאמר, מה עדיף יותר, אם שיר טוב או מעשה טוב” (520).

    איך נמשח ביאליק למשורר לאומי?

    מאמר מצמרר בקובץ זה הוא המחקר על הפְּרעות בקישינב (1903), והמתח הקיים בין התיעוד הספרותי של ביאליק (“בעיר ההריגה”, “על השחיטה”), ובין התיעוד המופיע בדו”ח ועדת החקירה של פרעות קישינב. יש כאן דרמה ממש: המשורר מוּנה על ידי ההיסטוריון שמעון דובּנוב לעמוד בראש הוועדה, והוא גם זה שהתווה את שלבי עבודת האיסוף של העדויות. מתברר, שהתיעוד השירי של ביאליק מצמרר ויש בו ביקורת נוקבת על ההתנהגות הנרפֵּית והמבישה של היהודים, שאינם מגִנים על עצמם, עפ”י השירים. פואמות אלה הן שמָשְחו את ביאליק למשורר לאומי, והן שהניעו את התנועות של הגנה עצמית יהודית. ידוע שגם בארץ, כאשר הוקם כוח המגן העברי (“השומר”, “בר גיורא”, “ההגנה”), שיריו של ביאליק היו לנגד עיני המייסדים, למנוע מצבים מחפירים של יהודים מותקפים ללא הגנה עצמית. י”ד ברקוביץ כתב אז: “שירת הזעם של ביאליק הייתה לי, כמו לכל צעירי דורי, כאבוקה לוהטת באישון לילה, הקוראת ליְקיצה, להתקוממות, לחיי עוז וכבוד” (416). אבנרי מביא מארכיון בית ביאליק, קטעים מן העדויות בתיק ועדת החקירה, ובוחן זיקה בין הנֶאמר בעדויות ובין הנוסח השירי. מובאת גם התוכחה כלפי ביאליק בזמן אמת, שהוא נוהג בלב קשה באחיו הטבוחים המבקשים נֶחמה ולא זעם כלפיהם (417). אבנרי בודק בתיעוד השירי את ההתרסה של ביאליק כלפי האל, עד כדי דברי כפירה כלפיו (418). הניסוח של אבנרי קשה במיוחד: “אכן, ב’בעיר ההריגה’ מצטייר אלוהים כהלוּם- קְרב, רְדוף אשמה ומלא בושה, ספק נוכח ספק נעדר, המעיד בפני הפונים אליו, כי יָרד מנכסיו, וכי אין בו עוד כוח להושיע. מבחינה זו, ניתן להוסיף את החָלל האלוהי לרשימת נפגעי קישינב” (418).

    האם חזה ביאליק את השואה?

    קו ישיר ניתן למתוח מכאן, לחזוּת הקשה של ביאליק טרם השואה. לא פעם אנו נשאלים על מנהיגים ואנשי רוח באותה תקופה, אם היו עֵרים למתרחש באירופה ולתנודות בגרמניה, ואם חזו את מוראות השואה ועליית הנאצים. במחקרו של אבנרי, אין שום ספקות: הוא מוכיח בצורה ברורה, שביאליק חש את הזרמים התת קרקעיים באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, והוא הזהיר, שיהדות אירופה כולה עומדת בפני כְּליה. בשנת 1934 אומר ביאליק: “היהדות שבכל הגולה, ולא רק זו שבגרמניה, עומדת על סף הכּליה…ומי עיוור ולא יראה זאת- יימַק בעִוורונו” (83). וכן דברים ברורים על מה שיתרחש בגרמניה: “לבי אומר לי, כי רע ומר יהיה גורל היהודים בארצו של גיתה, והשומר נפשו צריך לברוח משם. ועוד חזות קשה רואה אני, כי לא רק ביהדות גרמניה יפגעו הרשעים הללו, חס וחלילה יעלו הנאצים לשלטון בגרמניה, יבואו במוקדם או במאוחר, למלחמה עולמית, ואז צפויה, חס ושלום, כְּליה לכל היהדות האירופית” 83).

    לסיום

    חמישים וארבעה מאמרים העמיד אבנרי בספר זה, ניצבו כמו נ”ד נוזלים ! ואנו הקוראים עוברים בתוך הים בחָרָבה.  בסוף הספר, מעמיד אבנרי את הצופן המיוחד שיצר כארכיונאי של בית ביאליק: “החושן- תריסר פנים של מחולל תרבות”: מובאים כל הצפנים של ביאליק ומוקדי פעילותו, בעיניו של אבנרי. כולם מוזמנים להיחשף לזה (525)  – “ניתן לומר שזהו בעצם ה-d.n.a של ביאליק, או כל כולו על רגל אחת” (13).

    “כמה ביאליק יש?”, שואל שמואל אבנרי. אכן, ריבוי יש בביאליק, וזהו עושר השמור לבעליו לטובתו.

     

    שמואל אבנרי עם הרצל ובלפור חקק (צילום: תפארת חקק)

     

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית