close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אסטרופיזיקאי שהוא גם פילוסוף וגם מחנך - Post Image
    • אסטרופיזיקאי שהוא גם פילוסוף וגם מחנך
    • אורציון ברתנא
    • התפרסם ב - 20.09.21

    “חוצן – הסימן הראשון לחיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ” | אבי לייב
    תרגום: עידית שורר, כנרת זמורה-דביר, 2021, 252 עמ’.

    “איזהו חכם? – הלומד מכל אדם, שנאמר: ‘מכל מלמדי השכלתי'” (בן זומא, מסכת אבות)

    א.

    פרופ’ אבי לייב, יהודי ישראלי, ראש החוג לאסטרופיזיקה באוניברסיטת הרווארד, חוקר מוכר ומוערך מאוד בכמה תחומים של אסטרופיזיקה, טוען כי הגרם השמיימי המכונה אומואמואה (חלוץ, בשפת הוואי), שם נמצא הטלסקופ בו התגלה גוף זה בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2017, אחרי שחדר אל מערכת השמש, התקרב אל השמש ויצא ממערכת השמש, הוא גוף מלאכותי שנוצר על ידי בינה חוצנית. זוהי פעם ראשונה בה גוף כזה נצפה בכדור הארץ על ידי אסטרונומים, מדענים, בני אנוש.

    טענה זו אינה מקובלת על ידי אסטרופיזיקאים רבים. אלה טוענים כי גוף זה הוא אסטרואיד או כוכב שביט, כמו אלה שמתועדים חולפים במערכת השמש; אלא שהממצאים שהתקבלו מבדיקת הגוף המסתורי ומבדיקת מסלולו אינם תואמים, לא הופעה טיפוסית של כוכב שביט ולא של אסטרואיד. לעומת זאת, טוען פרופ’ לייב, התייחסות אליו כאל גוף אליפטי דק מאוד, שיש לו יכולת עצמית לשנות מסלול כשהוא נמצא במערכת השמש, עשויה להסביר את כל ממצאי התצפית בעקבותיו. ככזה אין דרך להסבירו כתופעת טבע, אלא כתוצר מלאכותי, תוצר של בינה.

    הדיון בתיאוריה המתייחסת אל אומואמואה כאל תוצר טכנולוגי תבוני של תרבות כלשהי חיצונית לנו הוא המסגרת של ספרו החדש של לייב, “חוצן”. ביסודו טענה מדעית בסיסית אחת שהיא המסגרת או היסוד של העבודה כולה – אמנם זאת פרשנות אחת, כותב לייב, אך היא המסבירה היום טוב יותר מכל המודלים ה”טבעיים” את עקבותיו של הגוף המסתורי. ואם ללכת בעקבות העיקרון המדעי של וויליאם איש אוקאם (1349-1285), זה המכונה גם “התער של אוקאם”, ההסבר הפשוט יותר העונה על כל ממצאי המחקר הוא, בדרך כלל, ההסבר הנכון.

    בספר, שיצא לאור לפני מספר חודשים, במספר שפות ובמקומות רבים, וכבר הפך למרכז עניין עולמי, עוסק אבי לייב, בין השאר, גם במפעל “Breakthrough Starshot” (יוזמת סטאר-שוט) אותו יזם ב-2016, ובו תשלחנה ננו-חלליות מצוידות במפרשי שמש אל כוכב לכת, אלפא קנטאורי Bb, המקיף אחת משלוש השמשות שמהוות את מערכת אלפא קנטאורי, מערכת השמש הקרובה ביותר לזו שאנו נמצאים בה.

    בסוף חודש יולי 2021, כשבועיים לפני מועד כתיבתו של מאמר זה, הכריז על הקמתו של פרויקט גליליאו, שמטרתו חיפוש גשושיות של תרבויות חיצוניות לנו, בחלל הקרוב לכדור הארץ, ואפילו על פני כדור הארץ עצמו. פרויקט זה נוצר, במידה רבה, בשל העניין שמעורר ספרו האחרון: “הפרויקט ממומן מתרומות של אנשים פרטיים שפנו אליי בשבועיים האחרונים והעניקו 1.75 מיליון דולר למחקר שלי,” מספר פרופ’ לייב לסוכנות החלל הישראלית. “לא הכרתי אותם לפני כן. הם קראו את ספרי ‘חוצן’ ושמעו פודקאסטים וראיונות איתי והחליטו לתמוך בי כספית. היו לי יותר מאלף ראיונות בחצי השנה האחרונה, וספרי תורגם ל-25 שפות. אפילו נטפליקס מתעניינת בסרט תיעודי שמתבסס עליו.” כל המעוניין לעקוב אחרי פרויקט זה, יוכל לעשות זאת כשיכנס אל “פרויקט גליליאו” שיזמה אוניברסיטת הרווארד.

    ב.

    לקחתי על עצמי לכתוב על ספר זה, למרות שאין בי הידע, ואולי גם לא התבונה, לכתוב על נושא של אסטרופיזיקה; לאורך כל חיי המודעים, אלה  הזכורים לי, נושאי היקום, החלל והזמן הם הנושאים שריתקו אותי ומרתקים אותי אולי יותר מכול. אלה היו ועודם עיקרי הריגוש שלי. מתמיד חשבתי כי ראוי, לעניות דעתי, כי אלה יהיו עיקר העניין  ועיקר הריגוש של המין האנושי כולו. אמירה זו איננה “בריחה” מ”התמודדות” עם ה”מציאות” של חיי, אלא להיפך –  דווקא מתוך התרכזות באישי החולף בקליפה האישית של הרף עין, הסתכלות על היקום הענק, הבלתי נתפש, היא בעצם עצם החוויה של ההוויה האנושית, הזעירה, החולפת ואיננה.

    אבי לייב מראה בצורה נפלאה, מדוע על בן אנוש ועל המין האנושי כולו לפנות סוף סוף ולהתרכז ביקום האדיר. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להבין את קני המידה של קיומנו, את הסכנה לו ואת התקווה שיש בו. מנקודת מוצא זו, “חוצן” של לייב הוא בבחינת ספר חובה, עבודה שחייב כל בעל עניין בעצמו כבן אנוש לתת עליה את הדעת – גם אם מבחינות רבות “חוצן” אינו ספר פשוט, לא ספר שכל העניינים המועלים בו כתובים באותה רמה, והוא משאיר, וזה גם טוב מאוד, הרבה מאוד נושאים פתוחים לעיסוק בעתיד.

    נכתב רבות ועוד ייכתב, ובצדק, על פעילותו המדעית והתרבותית של אבי לייב, חוקר יוצא דופן בעל יכול רבה. כאן אתרכז בספרו האחרון, שנועד, כדבריו, לציבור הרחב. מבחינה זו, אולי כדאי שהמוטו לספרו יהיה מה שהבאתי כאן בראש המאמר על ספרו. “מכל מלמדי השכלתי.” ספר זה איננו ניסיון לפתות את הציבור, להתנשא מעליו. להיפך, זהו ספר הפונה אל הציבור מתוך ההנחה כי ללא הציבור לשום פרט מתוכו, בין אם הוא הגבוה ביותר מכל הבחינות האפשריות, בין אם הוא הנמוך ביותר, אין אפשרות קיום. קיומנו הוא בצוותא בהיותנו יחד כאן ועכשיו, ובוודאי שלא תהיה אפשרות קיום אלא בצוותא, בכל עתיד שיכול המין האנושי להעלות על דעתו. המין האנושי הוא קולקטיב וגורלו, גורל כל פרט ופרט שבו, תלוי בקולקטיב.

    אולי משום שהוא יוצא מנקודת מוצא זו, שחשובה כאן לא פחות מחשיבות הידע האסטרופיזי המובא בספר לציבור רחב, זהו ספר חינוכי בראש ובראשונה, שמנסה להיבנות גם על יסודות אוטוביוגרפיים של לייב וגם על אהבתו לפילוסופיה והבנתו את חשיבותה של הפילוסופיה לצד המדע.

    למרות שאני מכיר את הבדיחה הנדושה כי “כל דבר נחלק לשלושה חלקים”, ולמרות מורכבותו מעוררת הכבוד של ספר מיוחד זה, הרי בסך הכול הוא, אכן, נחלק לשלושה חלקים: חלק אחד הוא עצם הדיון באומואמואה; זו המסגרת של הספר כולו וגם הלוז שלו – חלקו האמצעי של הספר. חלקו הראשון של הספר, הקודם לדיון באומואמואה, הוא מעין מבוא רחב מאוד – הביוגרפיה הישראלית של לייב, יהודי יליד ישראל. מתוך ההוכחה שמוכיח לייב בחלק השני, כי ראוי להתייחס אל אומואמואה ככלי תבוני שהגיע אל מערכת השמש, שהוא, כאמור, הלוז של הספר, מתפתח הדיון אל חלקו השלישי, שהוא, אולי, מטרתו של לייב האסטרופיזיקאי – לומר למין האנושי כי אם אנחנו חפצי חיים, עלינו להבין כי היקום מלא חיים. עלינו, בצניעות הכרחית, לחפש אחר חיים אלה, ובזהירות רבה ובענווה רבה ללמוד מהם כמיטב יכולתנו.

    כאמור, לייב הוא מדען המביע רגשות בדרך יפה שיוצרת אמינות. רגשות באים לידי ביטוי גם בצד האוטוביוגרפי שבספר, שהוא, כאמור, חלק המבוא שבו פותח הספר בהרחבה, אך הוא חוזר ומופיע בהיבטים שונים לכל אורכו. רגשות אלה הם אהבה לבית, ממנו בא לייב – למשפחתו ולילדותו במושב בית-חנן. הם גם האהבה לביתו היום – לאשתו ולשתי בנותיו, החוזרות ומוזכרות לאורך הספר כולו. אפשר גם לראות רגשות אלה באמירה של ישראלי יהודי כי תמיד יהיה לו בית כאן, בישראל.

    נוצרת בספר תובנה כי יש רצף בין הילד היהודי הישראלי, אבי לייב, לבין חוקר האסטרופיזיקה, פרופ’ לייב. חייו בהרווארד הם המשך ישיר לכל חוויות הילדות שלו. לא רק שדבר לא היטשטש, אלא שחייו ניזונים מחוויות הילדות שלו. בית-חנן בישראל ואוניברסיטת הרווארד בקיימברידג’ שבמסצ’וסטס נמצאים על ציר אנושי אחד וזהותם, בסופו של דבר, היא זהות אנושית אחת מעבר לכל ההבדלים. אבי לייב לא שכח את עבודות החקלאות, ודאגתו לאנושי, הבאה לידי ביטוי בעיקר בחלקו השלישי של הספר, היא דאגה לחקלאי כמו גם לחוקר.

    פן חשוב נוסף שיש בספר הוא הפן הפילוסופי. לייב רואה עצמו הוגה דעות, לא פחות משהוא זוכר את מורשתו הביוגרפית, ולא פחות משהוא עוסק עיסוק אחראי ככל האפשר, מקצועי ככל האפשר, בצדדים שונים של האסטרופיזיקה. אפשר לתאר אותו כהוגה דעות מחנך, ולומר כי הספר נכתב מתוך צורך חיוני לחנך, לא פחות מאשר מתוך צורך אינטלקטואלי ורגשי לתהות ככל יכולתו המקצועית על היקום האדיר, שהוא בלתי נתפש ככל שייתפש. וכמו שהוא מדבר אל הקורא “בגובה העיניים” גם המחנך שבו מדבר אל הקורא כדבר שווה אל שווה.

    ג.

    אבי לייב חושב, והוא מנסה ככל יכולתו בספר מיוחד במינו וחשוב מאוד זה, להבהיר מחשבה זו ולבסס אותה, כי גורלו של המין האנושי, גורל התרבות האנושית, הוא כליה קרובה, אם לא תתנער מן הכוחות שבה המקרבים אותה יותר ויותר אל קיצה. לייב מזכיר (בעמוד 141) כי הפיזיקאי הגאון בן המאה העשרים, אנריקו פרמי -– שבין שאר הישגיו המדעיים היותו אבי הכור הגרעיני הראשון – קבע, לקראת סוף הקריירה שלו,  את מה שמוכר כפרדוקס פרמי כששאל “אם אכן ישנם חיים תבוניים ביקום, אז היכן הם?”. על שאלה זו עונה לייב בהביאו את תשובתו של הכלכלן רובין הנסון (1998), והיא: בכל רחבי היקום העולים על הדעת, קידמה טכנולוגית של תרבות מנבאת בוודאות מוחלטת את השמדתה. תובנה זו כינה הנסון “המסנן הגדול”, ומשמעה כי כל תרבות משמידה את עצמה כשהיא מתפתחת טכנולוגית; כשתרבות מגיעה למצב בו היא יכולה “לפתוח חלון” אל היקום, לאותת על קיומה לשאר היקום ולחפש בו קיום דומה, היא מגיעה לבשלות המספקת גם להביא אותה להשמדתה העצמית. לכן, כותב הנסן, אין אותות חיים תבוניים מן היקום.

    לא רק המסנן הגדול, ש”מסנן” – משמיד – כל תרבות תבונית כשהיא מגיעה לשלב הטכנולוגי של התפתחותה, חל על המין האנושי אלא גם “המסנן הקטן”. משמעו של זה הוא הכיליון האישי של כל חי, של כל בן תבונה שקיומו חד-פעמי וחולף. בתרבות האנושית, תרבות ההומו ספיאנס, מסנן קטן זה הוא נכונות בני אנוש להשמיד זה את זה, משחר האנושות, הרבה לפני התפתחותה הטכנולוגית. את בעיית המסנן הקטן מציע לייב לפתור על בסיס תובנה פילוסופית. לייב מתאר עצמו כאוהב פילוסופיה מיום שעמד על דעתו. וליתר דיוק, הוא מתאר את אהבתו את המחשבה של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, כפי שפרחה בעיקר ממחצית המאה העשרים. הוא אינו מתייחס כאן אל אבות האקזיסטנציאליזם, למשל, אל סרן קירקגור ואל פרידריך ניטשה, וכן לא אל מה שמכונה “אקזיסטנציאליזם דתי”,  אלא אל מה שמכונה במאה העשרים “אקזיסטנציאליזם חילוני”. הוא מתאר בעיקר סופר אקזיסטנציאליסט והוגה דעות אחד, אלבר קאמי (1960-1913), ביצירתו ובהגותו בעקבות מלחמת העולם השנייה ולאחריה.

    האקזיסטנציאליזם של קאמי היא העמידה לנוכח האבסורד הקיומי, לנוכח חוסר היכולת של בן אנוש להבין את משמעות קיומו, והכיליון איתו הוא מתמודד. בנוסף לכיליון הביולוגי, התחרות בין בני אנוש מביאה אותם לפגוע זה בזה. הפרט האנושי מנסה להכחיד את הזולת, מבלי להבין כי ניסיון זה מגדיל את הסבל הקיומי ומקטין את אופק הקיום שלו עצמו. הבחירה במוסר, על-פי קאמי, אינה מתוך הוראה חיצונית, אלוהית, ואפילו לא מתוך מחשבה כי לבחירה כזו יינתנו “פרסים”, אלא מתוך מחשבה מינימליסטית כי רק התנהגות מוסרית יוצרת משמעות כלשהי לקיום האנושי. כך הפרט האנושי המחפש משמעות, נותן אותה לעצמו.

    ביסוד החשיבה האקזיסטנציאליסטית יש פרדוכס של חיפוש המופלא בעולם חסר פשר. היטיב לבטא אותו סמיואל בקט במחזהו הבלתי-נשכח, “מחכים לגודו” (1953). מצד אחד, קיימת התובנה שאין מנוס ממנה, כי העולם חסר פשר. מצד שני, אי אפשר שלא לחפש פשר, לצפות למופלא. וכך, שני הנוודים, דידי וגוגו, שתי הדמויות הראשיות ב”מחכים לגודו” מחכות לגודו (והצליל של god הוא חד משמעי). אם גודו לא יבוא היום, הרי שני הנוודים דידי וגוגו, יחכו לו “באותו מקום” גם מחר. אי-אפשר לבסס את הקיום על “הקיום כמו שהוא” במירכאות כפולות, בלבד. חייבת להיות ציפייה. ובת זוג של אותה ציפייה היא הפליאה. זו הפליאה מול היקום, שלייב מיטיב כל כך להציג אותה כאחד היסודות של עצם הסתכלותו שלו ביקום – הסתכלות שהוא מציע לכל בן אנוש להסתכל ביקום. וכך, באופן מפורש או לא מפורש, המטאפיזי שלא קיים או שהוצא החוצה בדלת ראשית אחת, חייב להופיע, ולצוץ, בלבוש כזה או אחר, בדלת ראשית אחרת.

    לייב מבסס את תפישתו על פליאה כזו, ובכך מוסיף לקיומיות חסרת הפשר – בה הוא מתבונן כהוגה דעות ואותה הוא חווה כאדם חי – את הבלתי-מובן, את הפליאה לנוכח השמיים. במישור זה, הוא נותן דעתו במפורש על הדואליות של חילוניות-דתיות, ומכניס גם אותה לספר חשוב זה שלו.

    ד.

    המחשבה הבלתי נמנעת, העולה, כפי שמיטיב לייב להראות כאן, מתוך בדיקה מדעית זהירה, היא כי יש סבירות גבוהה מאוד לכך שאומואמואה הוא תוצר של תבונה לא-אנושית. הוא מפרט את הסבירות העצומה של הימצאות עצומה ביקום של פלנטות (כוכבי-לכת) מסביב לשמשות – קיום  1,000,000,000,000,000,000,000 (או – זטה) של פלנטות ישיבות, פלנטות שניתן לקיים בהן חיים, כפי שאנחנו מכירים חיים, ביקום הנצפה. אם כך, אם נרצה ואם לא נרצה, אנחנו על סף היכרות עם הראשונות שבהן. מחשבה זו, מצד אחד, והמחשבה על היות התרבות אנושית על סף השמדה עצמית, מצד שני, חייבת להביא אותנו לענווה בהסתכלות העצמית, כתנאי קיומי להמשך עצם קיומנו.

    כאן המקום לחזור אל מה שהוצג כאן לפני מספר פסקאות, אל נושא הדתיות. בחלקו השלישי של הספר – שהוא בעיניי עיקר המסר של אבי לייב כמדען הוגה דעות הפונה אל תקופתו – משווה לייב את ה”הימור” על קיום תרבויות תבוניות במלוא היקום, הימור אליו הוא מגיע בעקבות הצגת הופעת אומואמואה וניתוחה המדעי, אל ההימור שמציע בלז פסקל במאה ה-17 על קיומו של אלוהים. כותב לייב: פסקל מציע לבני זמנו להמר על קיום האלוהים, שכן אם אלוהים קיים, יזכו למלכות השמיים, ואם אינו קיים הרי יחיו חיים מוסריים ובעלי משמעות. ובדרך דומה, כשהאנושות מתבקשת להמר על כך שאומואמואה הוא תוצר של תרבות חוצנית, הרי, כלשונו, “בהימור על קיומם של חיים חוצניים [—] טמונה הבטחה והיא השמים עצמם. ואילו בהימור הלא נכון על אי קיומם של חיים כאלה [—] תכנון מועט מדי ומאוחר מדי עלול להחיש את הכחדתנו.” (ע’ 171). כלומר, הימור על חיים תבוניים חוצניים הוא קודם כל הקניית ערך נכון לחיים שלנו, לתרבות שלנו. אם כך, הרי בעצם, הוא מציע עמדת פליאה שאינה סותרת את החוויה הדתית על חלק גדול ממרכיביה. ושוב, הולך בדרכם של לא מעטים של האקזיסטנציאליסטים החילוניים, המחפשים את הקדושה. גם קאמי, שאותו מזכיר לייב שוב ושוב, מעמיד כגיבור ברומן “הדבר” את טארו, הרוצה להיות קדוש חילוני.

    מספר עמודים נכבד בספר – באופן בלעדי, עמודים 177-172 – הוא מייחד לדיון בנושא אמונה. הוא מונה, מנקודת-מבט של דיון קצר בהיסטוריה האנושית, את היתרונות המוסריים ואת היתרונות הקוגניטיביים של הדת ולצידם הוא מונה את יתרונות החילוניות, ומנגד הוא מונה את החסרונות המוסריים ואת החסרונות הקוגניטיביים של הדת ולצידם את החסרונות של החילוניות. מהסתכלות זו בדתיות ובחילוניות הוא מגיע למסקנה כי קשה מאוד להפריד בין שתיהן; לגבי עיקר האנושות, דת וחילוניות קשורות זו בזו וקשה להפריד ביניהן. בהתנהלות האנושית יש בו זמנית, מזה ומזה.

    לסיכום, הוא כותב משהו על קנה-המידה שבו על האנושי להסתכל בחלל-זמן, שצריך להיות קנה מידה של ענווה גדולה, הסתכלות הפרט האנושי הקטן והחולף בנשגב שהוא מופלא. אביא, כדוגמא, משהו מדבריו הרבים על הנושא וסביבו: “במהלך ההיסטוריה שלנו חזרו בני אדם ונאבקו על מטרות נשגבות יותר מחייהם שלהם [—] במהלך מלחמת העולם השנייה היו חיילים יפניים רבים מוכנים להקריב את חייהם למען הקיסר שלהם, הירוהיטו. אבל על רקע העובדה [—] שקיימים בערך זטה [—] פלנטות ישיבות ביקום הנצפה, הסטטוס של הקיסר ודאי לא משמעותי יותר מזה של נמלה החובקת גרגר חול יחיד על חוף ענקי. [—] מן הראוי שנרים את מבטנו ונסתכל אל מעבר לגרגר החול” (ע’ 176). בתחום זה, על נושא אחד הוא אינו כותב – על ההבדלים הדרמתיים שבין הפולחנים של הדתות המתחרות זו בזו.

    ה.

    אני קורא בספר חשוב זה וחושב, מדוע לא התייחס המחבר לעדויות הרבות מאוד על הופעת תופעות בלתי מובנות קרוב מאוד לפני כדור הארץ, חלקן באטמוספירה שלנו? מדוע רק אומואמואה, ודבר לא כתוב על עדויות רבות, שחלקן לא הופרך וגם לא הוסבר, של תצפית בגופים שונים שעברו בצורה לא מובנת בשמי כדור הארץ?  ואני עונה לעצמי שקצרה היריעה, ש”תפשת מרובה – לא תפשת”.

    אבל מעבר לספרו הנוכחי, גם מנושא זה אבי לייב לא מתעלם. כשאני גולש באינטרנט ומסתכל באתרים שונים, אני רואה כי פרויקט גלילאו שיזם פרופ’ לייב, פרוייקט שכבר הוזכר כאן, אמור לענות גם על שאלות מעין אלה. בהודעה לתקשורת הוא מודיע, ממש בשבועות האחרונים, כי דו”ח הפנטגון מיוני 2021 מפרט מאה ארבעים ושלוש תופעות אוויריות שלא נמצא להן הסבר – מתוכן שמונה עשרה שנגרמו בוודאות מטכנולוגיה מתקדמת, כלומר, כלים שטסו במהירויות מפתיעות וללא כל שימוש בהנעה מוכרת. אלה תופעות שנצפו על ידי טייסי קרב וגם נקלטו בחיישנים שונים של מטוסי צבא ארה”ב. ומוסיף לייב כי פרויקט גלילאו נועד גם להיעזר במערך של טלסקופים וגלאים כדי לצלם תופעות אלה ברזולוציה גבוהה, כדי לגלות אם מדובר בכלי טיס מתקדמים של מדינות זרות או בכלי טיס מתקדמים של ציוויליזציה חייזרית. זאת, על ידי שימוש בבינה מלאכותית ובלמידת מכונה. אפשר כי התופעות האוויריות הבלתי מוסברות בדו”ח הפנטגון אינן אלא גשושיות של חייזרים הסורקים את האנושות ברדאר, באור הנצפה ובתת-אדום. אני קורא באחד האתרים כי פרופ’ לייב מסביר לסוכנות החלל הישראלית כי: “הפרויקט יאסוף נתונים מטלסקופים על כל סוגי הגופים שעשויים להופיע בקרבת כדור הארץ [—] זה כולל גופים בין-כוכביים כמו אומואמואה, שאינם נראים כמו שביט או אסטרואיד, וגם תופעות אוויריות בלתי מוסברות באטמוספרה של כדור הארץ.”

    משמע, ספרו הנוכחי של פרופ’ לייב הוא חלק ממאמץ גדול שהוא משקיע בהיבטים השונים של הנושא. אני ממליץ לכל המתעניין בשאלת השאלות – מי אנחנו? מהו הכאן הזה בו אנו נמצאים? ומה אנחנו עושים כאן? – לקרוא בספרו המיוחד והמעניין של לייב.

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית