“הכתר הארמני” | מיכאל דרור
טוטם ספרים, 2018, 488 עמ'.  

(ארץ ישראל מן המאה ה-13 בעיני המאה ה-21)

1.

“הכתר הארמני” הוא סיפור פיקרסקי מעורב ברומנסת החיפוש (Quest Romance) המתרחש באמצע המאה ה-13 ומשתרע מגרמניה וסיציליה אל ארץ ישראל, בה מתפתחת עיקר העלילה הרחבה של הרומן. סיפור פיקרסקי וגם רומנסה הם סיפורי נדודים, שבו ספרות ימה"ב מתארת את העולם כצבעוני וגם כמסתורי. זהו עולם פיאודלי שבו בני אנוש מרוכזים בערים מבוצרות, במבצרים ובטירות, ובכפרים שסביבם; כפרים שמספקים לתושבי הערים ולתושבי המבצרים מוצרים חקלאיים. בין כל נקודות ישוב קבועות אלה, המרוכזות קבוצות קבוצות, סמוכות זו לזו, פזורים איתני טבע של הרים ומישורים, של יערות ושל שדות בור. הטבע קשה ומסוכן. התנועה בדרכים קשה, ועל הקושי שמקשים כוחות הטבע, מוסיפים קושי שודדי הדרכים למיניהם, כנופיות של נוודים ופורעים למיניהם. זהו עולם שבו מרבית התושבים מקובעים במקומותיהם, בין אם בגלל הפחד מהיותם חשופים בדרכים, בין אם בגלל הקושי של התנועה, בין אם בגלל היותם של מרבית בני האדם  בימה"ב ווסלים, רכוש של אדוניהם הפיאודלים, חסרי זכות לנוע בחופשיות.

הסיפור הפיקרסקי הוא סיפור שמטרתו תיאור הנדודים. הוא מתאר את הנודדים למיניהם, זמרים נודדים, שליחים בדרכים, ואת העולם שנראה דרך עיניהם של הנודדים. רומנסת החיפוש, לעומת זאת, היא תיאור העולם והתנועה בו מתוך מטרה – להתגבר על קושי ועל סיבוך, לחפש ולמצוא סוף טוב, בו אמורים הטובים לגבור על הרעים והסדר שהופר אמור להיות מוחזר על כנו. בעלילתו רחבת היריעה של “הכתר הארמני” ממש משולבים שני אלה. התנועה מתוך רצון להגיע למטרה, שהיא תנועת הרומנסה, משולבת בתנועת הנדודים לשמם, שהיא התנועה הפיקרסקית.

שני אלה, התנועה הפיקרסקית ותנועת החיפוש, מתרחשים בעולם שלכאורה כבר מזמן אינו קיים; עולם של המאה השלוש עשרה, של ממלכת הצלבנים לקראת סופה, לקראת כיבושה על ידי הממלוכים, ויש בה כבר כל המחלות שבקרוב עתידות להפיל אותה. זו מאה שבה מתנהלת באירופה מלחמה קשה בין הכנסייה, לבין כוחו של הקיסר, ריבון שמתחיל להיות חילוני ודוחה מעליו את הכנסייה. ליתר דיוק, “הכתר הארמני” מתרחש במחצית המאה ה-13. במחצית המאה משתלטים הממלוכים על מצרים. ב-1260 הם מביסים את המונגולים.  בשנות השישים ובשנות השבעים של המאה ה-13 מצליח הסולטן הממלוכי בייברס לצמצם את האחיזה הנוצרית לשלוש ערים, עכו, צור וצידון. עכו היא מרכז האחיזה הנוצרית בארץ ישראל, ומשזו נופלת ב-1291, קץ קיצה של הממלכה הצלבנית. בהמשך אשאל, האם לדעת המחבר ברומן זו רק מלחמה היסטורית שכבר מזמן הוכרעה? והאם זו אירופה שההתנהלות האנושית בה השתנתה מאוד ממחצית המאה השלוש עשרה עד זמננו?

2.

מיכאל דרור מפליא לעשות בשני אלה, גם בתיאור הפיקרסקי וגם  בעולם של רומנסת החיפוש, כשהוא מפגין ידע רב ויכולת תיאור משובחת במספר תחומים: הוא מכיר היטב את ההיסטוריה של התקופה, ונותן ביטוי ברור לשתי הדמויות המתנגשות ברקע ומניעות את כל העלילה – הקיסר פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, והאפיפיור גרגוריוס התשיעי; שני המתחרים העיקריים על הכתר הארמני, כל אחד כדי לחזק את שלטונו ולהחליש את זה של יריבו. מעבר לכך, הוא מתאר בדיוק קבוצות חברתיות של התקופה, מסדרים שונים של האבירים הפועלים בארץ ישראל, ושוב מתוך יריבות מרה הנובעת גם מנאמנות שונה לאחד משני שליטי העולם. הוא מתאר נזירים, וכהנים נוצריים בני המעמדות השונים בתוך הכנסייה. הוא מתאר גילדות חברתיות, נוודי קרקס נודד, בעלי פונדקי דרכים, סוחרים, מלחים בנמלים ועל האונייה, ואת העימות עם שודדי ים הבאים לבזוז את האונייה. הוא מתאר בני בלי שם, הממלאים את הערים המרכזיות, עכו מכאן וירושלים מכאן, ובני בלי שם שהם שודדי דרכים. זה באשר לדמויות.

באשר לסביבה בה מתרחשת העלילה, הוא מיטיב לתאר את המבנה הארכיטקטוני של עכו, ואת התפלגות האוכלוסיות השוכנות ברבעיה השונים, נוצרים, פרנקים, מוסלמים-סרצינים. בקצה הדרומי של רצועת החוף שוכנת יפו, שגם בה מבקרות הדמויות ברומן. על ההר שוכנת ירושלים שחומותיה הרוסות מאז 1219, ובה מתוארת כנסיית הקבר הקדוש לפרטיה, כולל סלע הגלגלתא. בגליל מתוארת נצרת ובה כנסיית הבשורה. לפרטי פרטים מתואר מבצר הבופור, על כל מבניו. גם סביבת הטבע מתוארת באמינות רבה ובאפיון מפורט.  זה הטבע של הים, של סערה בלב ים, וזה הטבע של ארץ ישראל, בין אם זה הטבע של דרך החוף, המוליכה מעכו אל יפו, או דרך ההר המקבילה לדרך החוף ממזרח. כוחו התיאורי המרשים והמרתק של מיכאל דרור מתבטא בעיקר בהקטנת השקף – תיאור לא רק של הכללי – של העיר הגדולה, של הים, של הרי יהודה – אלא בעיקר של הפרטים. כך מתוארים בפירוט מדהים הרמונו של פרידריך השני בסיציליה, מנזר אברבאך, מנזר סיסטריאני  בו פותחת העלילה, תיואר חלק מהעיר מיינץ. והמספר מתאר לפרטים ביגוד, כלי אוכל, כלי עבודה, כלי כתיבה וכלי לחימה.  לא פחות מאלה הוא מיטיב לתאר קרבות באכזריות הנוראה של ריצוץ גולגולות, של שפיכת מעיים, של שיפוד הגוף בכלי הזין השונים. לא פחות מאלה מקפיד הסופר על תיאורים מפורטים של עונות השנה עם התקדמות העלילה, הפותחת בסוף הקיץ ומסתיימת לקראת הסתיו שאחריו. בתחילת הרומן התנועה היא אל ארץ ישראל, בה מתרחשת מרבית העלילה, ובסופו של הרומן נרמזת התנועה כיציאה ממנה והלאה.

3.

הקורא רומן היסטורי נמצא בהווה שלו עצמו. כשהוא קורא, הוא לומד את העבר המתואר, אבל תמיד גם משווה בין התקופה המתוארת לבין ההווה שלו, של הקורא. וכשאתה, הקורא, יושב בישראל וקורא בעברית רומן  ששפתו המקורית היא עברית, ועיקר הנפח העצום שלו מוקדש לארץ ישראל הצלבנית, על יושביה, על נופיה, על מבניה, על אקלימה, על הטבע שלה, הצומח וגם החי. אתה, הקורא, שואל את עצמך, מה השתנה כאן במשך כמעט שמונה מאות השנים שחלפו בין זמן העלילה לבין זמן קריאת הרומן ומה לא השתנה. מקריאת הרומן נראה לי כי הסופר שכתב אותו מתכוון גם לענות על שאלה זו, בעקיפין ובמרומז.

מובן שהטכנולוגיה השתנתה. היכולות של בני אדם שם ואז אינן דומות בכלל לאלה של היום. תיאורי חללי המגורים, המוארים בנרות, בערבים ובלילות הרבים שמתוארים ברומן, ותיאורי האש הפתוחה, לחימום וגם לבישול בחללי המגורים העניים, תיאורי האש הנעה ומטילה צלליות על כותליהם – אלה אינם תיאורי זמננו. גם תיאורי האלימות המרובים, מתוארים כאן בפירוט מעורר חלחלה בחיוניות שלו, כשאנשים עורפים אחד את השני, דוקרים, מרסקים, מוחצים ועוד כהנה וכהנה – גם הם לכאורה אינם תיאורי זמננו. אחת המחשבות שהרומן מעלה היא שהאכזריות נוראה, אבל היכולת לפגוע מצומצמת. אדם שצריך להשתמש בחרב או בפגיון או באלה או בחץ כדי לפגוע באדם אחר, ככל שהרוע שלו רב וככל שאלימותו גדולה, יכולת ההרס שלו מוגבלת ליכולתו הפיזית המוגבלת.

לכאורה, אין קשר בין אז לבין היום, כי המעמדות של אז, השכבות החברתיות של אז אינם עוד היום, ובכלל, מה לכאן ולעכשיו שלנו, יהודים ישראלית בישראל, ולעולם הצלבנים הנוצרים ושולחיהם, עטויי השריונות הכבדים, בעלי החרבות שאינן מגיעות לשום מקום שרחוק מאורך החרב, מה לעכשווי ולתככי הכנסייה הנוצרית שכבר מזמן ירדה מגדולתה? בקיצור, מה לעכשווי שיש בו קרני ליזר, פצצות מימן, מטוסים חמקנים שהם הרואים ולא נראים ולעולם הישן של אמצע המאה ה-13? והתשובה יכולה להיות, ואף נרמזת ברומן, כי הטכנולוגיה אמנם השתנתה פלאים, והכוח עבר מהארמון המלכותי אל המעבדה, אבל האנושי לא השתנה, כשם שלא השתנה האקלים (אולי השתנה לרעה..?). גם בהווה של ראשית המאה ה-21, האנושי, שרובו העויינות, השנאה ההדדית, רדיפת הבצע, השאיפה למילוי החושים וסיפוק היצרים בכל מחיר, אי מציאת הדמיון בין אלה שדומים מאוד, הדיפלומטיות הערמומיות המוכנות למען כוח ונוחות להשמיד ללא היסוס וללא חרטה – כל אלה קיימים היום כמו אז. אתה קורא את הרומן ומחשבה מרה עולה בך – ממלכת הצלבנים חיה אז בשנאת חינם ובימי קטנות נוראים, בלי לחוש שקיצה ממשמש ובא; ואולי עכשיו אנו חיים כאן בפינת העולם שלנו וגם בעולם כולו שהתקשורת מחברת בין חלקיו, אבל לא האהבה, בשנאת חינם, בלי לחוש, בלי לראות את מה שכתוב על הקיר? והכול, הוא קודם כל אנושי, אנושי מדיי.

4.

לסיום, כדאי לחזור אל סופו של הרומן, אל סיכומו של המבנה הגדול הזה, המרשים כל כך, שמעמיד מיכאל דרור בידע רב וביכולת סיפור שאינה נופלת מגדולי מספרי ההרפתקאות הריאליסטים באירופה של המאה ה-19. כזכור, הוצג בראשיתה דיון במבנה הכפול של הרומן – שילוב של סיפור פיקרסקי של נדודים לשם נדודים, נדודים בעולם כדרך לחיות בו ולהכיר אותו, לבין רומנסת החיפוש שיש לה מטרה שצריכה להתממש. המטרה היא מציאת הכתר הארמני והבאתו או אל הקיסר או אל האפיפיור, שני הכוחות הגדולים שההתחרות ביניהם על ההגמוניה בעולם הישן באה לביטוי גם ברצונם להיות בעלי הכתר הארמני.

הרומן רחב היריעה הזה, מסתיים בסוף טוב של מציאת הכתר, ושל האיחוד מיני – כאילו סיומו הוא כסיומה של רומנסת חיפוש טיפוסית, שבה הנסיך הטוב זוכה בנסיכה הטובה והרעים נמוגים. אבל הכתר לא נמצא על ידי שני הצעירים, שנשלחו לחפשו, כל אחד בנפרד, ובפני עצמו, על ידי אחד המתחרים הגדולים – הקיסר והאפיפיור. הכתר לא נמצא על ידי הנסיכה פביאנה,  שחלק גדול מהזמן מופיעה כנסיכה מחופשת לצעיר בן אצולה, פביו, וגם לא על ידי ברנארד, המחופש לנזיר, ומוצאו האמיתי נשאר עלום. הצעירה המלכותית והצעיר שמוצאו נסתר לא מוצאים את הכתר אלא מוצאים אחד את השני. ה"נסיך" זוכה ב"נסיכה", וזאת רק כשהם מבינים שעליהם לוותר על עולם הרומנסה, קרי, על העולם של ימי-הביניים ומעמדותיו, עולם האצולה ועולם האבירים שנשבעים את שבועת החיפוש, ולא חוזרים אלא אם כן מצאו. שני הגיבורים של הרומן שוברים את הכלים ויוצאים מן המרוץ. הם לא חוזרים אל הארמון או אל המנזר. הם יוצאים מהמערכת ומוותרים עליה. הם אינם רוצים עוד להגיע לסוף של מציאת הכתר האבוד. הם מסיטים את המטרה זה אל זה. הם מוצאים זה את זה רק בגלל שהם ממשיכים בהתחפשות שלהם, שהיא יישותם האמיתית. הם כבר לא נסיך ונסיכה, אלא רק אוהב ואהובה. הם משתחררים מהעול המעמדי, העול ההיסטורי, ובמידה מסוימת הופכים להיות דמויות מודרניות, בעולם שהמודרנה תגיע אליו רק בעוד מאות שנים. והכתר? הכתר נמצא על ידי בן דמותו של "הגיבן מנוטרדאם", על ידי ה"ממזר", החריג, הלא הוא ארנולד הגמד, אולי הדמות האהובה ביותר ברומן על ידי המספר; ארנולד הגמד, שבעולם הפיאודלי הוא נכה ועני, אסקופה נרמסת, ובמקצועו הוא אמן, שהגילדה שלו חלשה ועלובה. ואפילו כשהוא מגלה שגם לו יש סוד, והוא קשור קשר דם אל הנסיכה פביאנה, הרי הוא קשור אליה "מהצד הלא נכון", לא מצד אביה הקיסר, אלא מצד אמה של הנסיכה, פילגשו של הקיסר, שחטאה והביאה אותו לעולם בסתר עוד לפני שהקיסר הכירה. הכתר מותך ומפורק  וחלקיו נמכרים, כדי שיתאפשר לאמן הגמד ליצור תיאטרון בובות משל עצמו, עולם של אמן בפני עצמו.

זהו סיומו של הרומן, שיש לו משמעות כפולה. האחת, החריג מנצח למרות כל הסיכויים, ובכך נרמז שעוד מעט ייאמר שלום לעולם ימי הביניים ויתחיל עולם חדש, אולי טוב מהישן ואולי דומה לו יותר מדי. והמשמעות השנייה כי רק האמן מנצח. רק האמנות שורדת ונשארת למרות הכול.

ואם תוסיפו ותאמרו כי, במה שנכתב כאן על הרומן היפה הזה של מיכאל דרור, אני אומר כי ברקע של הרומן מהדהד סרוונטס עם “דון קיחוטה”, הרי לא אכחיש כי אכן כך הוא.