"קינה" | ענת לויט
עורכת: לאה שניר, עיצוב עטיפה: דורית שרפשטיין, עולם חדש הוצאה לאור, 48 עמ', 2022.

שירי ספרה של ענת לויט, "קינה", לא רק שהם חורגים מביטויי אבל שגורים הנהוגים בקינות, אלא שמבוטא בהם מפגש מיוחד עם חוויית האובדן, כזה החושף קשת של רגשות מגוונים, שבביטויים מגלה המשוררת שיחרור ממוסכמות פואטיות ומכאלה הקשורות במושגי התקינות החברתית. אלה גם אלה הופכים את שמו של הספר למורכב ומיוחד. גם לשלבי האבל, כפי שאלה נהגו במודל של קובלר-רוס אין עקבות בספר, ועיקרו מבט מפוכח, קשוב להלכי-הנפש, שאינם עולים בקנה אחד עם הכחשה, מיקוח, כעס או דיכאון. סופם של החיים נתפס בספר כאירוע טבעי ואבסורדי כאחד, כזה המחולל כאוס רגשי, אך גם מזמן בריאה מחודשת. בין כך ובין כך הוא חף כמעט מביטויי הפרזה או זעקה ובמקרים רבים, אובדנו של הגוף, על כל מערכות ההקשרים המצומצמות והרחבות, משווה  לאובדן אופי של חוויה מזככת.

ספרה של לויט הוא ספר אוטוביוגרפי, הכולל 29 שירים, המובאים במסגרת חמישה שערים. כל השירים בספר נעדרי שם, זאת כדי לשוות לדברים אופי של שיח טבעי וזורם ולהכתיב אופן קריאה הרואה בשירי הספר חטיבה אחת. בכל השירים, למעט הראשון, המציג את בשורת מות האם ומתפקד כאקספוזיציה – האם היא הנמענת. היסוד האוטוביוגרפי עולה על ידי המחברת בפתיחתו של הספר הנקראת "ביקור" ובחתימתו הנקראת "אם כל חיי". בשני פרקים אלה מובאים פרטים מן המציאות החוץ-ספרותית, המתארים את המפגש עם האם החולה ואת הגעגועים של הבת אל יחסי הקרבה ששררו בין השתיים בשנות חייה הראשונות. הפרק החותם, שאף הוא מושתת על המציאות שמחוץ לספרות, מדווח על מותה של האם, אסתר לויט, ב-14 באוקטובר 2020 מנגיף הקורונה ועל החוויה הנפשית, שהתעוררה בעקבות אובדן זה. כך היא כותבת:

"שירי שנכתבו בעקבות מות אמי כיוונו אותי-ומכאן הם מבקשים לכוון כל מי שיקרא בהם-לכך שהנפש האנושית, בהיותה מחוברת לנפשותיהם של הורינו, לאמיתו של דבר לעולם אינה נפרדת מהן. מות הגוף והיעדרו המוחלט איננו אלא הזדמנות רוחנית עליונה לכינון פרק חדש במערכת יחסים קמאית ראשונה במעלה, שמלווה כל אחד ואחד מרגע לידתו עד מותו" (עמ' 45).

דבריה אלה של לויט מלמדים שחרף המסגרת האוטוביוגרפית והסובייקטיבית, כפי שזו באה לידי ביטוי בפתיחתו ובסופו של הספר, השירים מכוונים אל כל "נפש אנושית" ואף מובלעת בהם "הצעה" לדרך התבוננות מחודשת באובדן ולכינון פרק חדש במערכת היחסים עם המת. נטייתו זו של "המחבר המשתמע" משפיעה על אופיים של השירים, שאין בהם עקבות או סימנים של זמן, מקום או של שיום בכלל. גם השימוש בתווית "אם כל חיי", המופיעה בשיר השני בספר ונושאת את שם הכותרת של "אחרית הדבר" מתכתב עם האטיולוגיה של שם חווה (בראשית ג, כ:" ויקרא האדם שם אשתו חווה, כי היא הייתה אם כל חי") והוא ביטוי לניכוס משעשע של האם האוניברסלית. המשוררת משנה כאן את התווית "חי" (יצור חי) ל"חיי" (הגילויים השונים של ה"חיים" שלי) ומוסיפה את המלית "כול", לאמור: החיים שלה, על כל גילוייהם – מקורם באם.

בפרק המבוא, "ביקור" כותבת לויט: "מאז שעמדתי על דעתי ידעתי עד כמה הקשר בין שתינו, על מלוא סבך חוטיו, קובע את קשרי הלב שלי גם עם שאר העולם, טווה את מפת נפשי" (עמ' 6). חווה המכונה "אם כל חי" במקרא היא זו הפועלת בזירה ההיסטורית, ישות בשר ודם, גילגולה של האבטיפוס של הזהות הנשית, האישה החוטאת, שהביאה לבני-האדם את המוות. השם "אם כל חי" ניתן לה לאחר חטאה, לפני הגירוש מגן-עדן, והוא מקפל בתוכו שניות (דואליות) של חיים ומוות. במלים "אם כל חיי" יש ביטוי להליכה בדרך הבשר, להשפעתה של האם על "מפת נפשה" של הבת ולהיותה של זו האחרונה בשר מבשרה: "כי אינני מן האין אלא יש/ מישותך, שלא תהיה לי עוד/ כמוה מלדה עד מוות" (עמ' 34). מערכת יחסיה של הבת עם האם וחייהם השזורים אלה באלה נחתמים בדרך שבה החלו, באהבה שמופעלת אינסטינקטיבית, מכוח דחפים קיומיים ראשוניים וטהורים, שאינם מושפעים ממלים ומידיעה, מהתחשבנות או מאשמה. בדרך נס, כך היא מציינת ב"ביקור" (המהווה פתח דבר) נעלמו ביניהם כל הרע והמעיק. גם השתיקות שמלוות את מפגשיהן הן "שתיקות נינוחות", שלא כמו בעבר.

מותה של האם מתואר בשיר "ותבקע האדמה" כהתמוטטות מוסדי ארץ: האדמה נבקעת, האם ובתה נגדעות לשתיים וביניהן מתגלעת "תהום עלטה". כן כבים המאורות וחלה חשכה מוחלטת (עמ' 13). תיאור זה המעוצב באמצעות מונחים כאוטיים כולל יסודות של בריאה, כאשר האם ובתה, המתוארות כגוף אחד, נפרדות. היסוד הבראשיתי והמיתי (המיתוס המסופוטמי של תיאמת, למשל) מבטאים, אם לנקוט הפשטה, יצירה של מובחנות ושל בריאה ויצירה מחדש, לא יש מאין. התפיסה בשירים היא אפוא תפיסה של "רקמה אחת" ("יש מישותך") וזו משפיעה על מערכת-היחסים של הבת עם האם בחייה ובמותה.

אחד מן העקרונות המארגנים חלק לא מבוטל מן השירים הוא עיקרון הפעולה של מטוטלת או של נדנדה (המופעלת מכוח אותו עיקרון). מצבים אלה משתקפים במציאות ומבחינת העיצוב הפואטי כמצבי מעלה-מטה, שמתנים את המימוש של החסד או של האהבה. כבר בפרק הפותח את הספר, "ביקור", טרם הופעתם של השירים, כותבת לויט: "האם הרחמים עלייך הם שהשיבו אלי את בעירת אהבתי אותך? רחמי התעוררו בכל עת שנכנסתי למחלקה הסיעודית ועוד ממרחק זיהיתי אותך. ראיתי אותך יושבת שפופה בכיסא הגלגלים […] אין כל רע בכך שבגלל רגש הרחמים עלייך שבתי אלייך מגלותי ממך, כי הנה עכשיו אני מחייכת ואת משיבה לי חיוך וגו" (עמ' 6-7).

שיוויון הכוח בין הבת לאם הוביל למצב "גלות", שמסמן מן הצד האחד את עומק הקרע ומן הצד האחר את געגועיה של הבת לשוב אל חיקה. השיבה אל האם מתאפשרת אפוא רק בעת חולשתה והיא מתאפיינת בשתיקה: "אהבה המופעלת מיצר המתקיים אך ורק מעצמו- ללא צורך במלים אלא רק במגע יד , זרוע מונחת על זרוע , וליטוף כאילו בהיסח הדעת , כמו אצל החיות" (עמ' 9). מצב זה בולט ביתר שאת לאחר מותה של האם: "רק מתוך העפר הסוכר את פיך, שאין יבש / ממנו, אוכל לשמוע אותך אומרת / עד כמה את אוהבת אותי, / להאמין או להשיב לך אהבה. / קיומך המתרושש/ נפשי המתאוששת" (עמ' 19). קשה להישאר אדישים לנוכח ביטויים מעין אלה אל מול מות הורה, ואולם אי אפשר להתעלם מן ההבעה החשופה, הכנה והאותנטית, שעולה בקנה אחד עם מורכבותה של הנפש האנושית, הגם שאינה הולמת לכאורה את מושגי התקינות הערכית. ייאמר, כי אין מדובר כאן בתחושות "ניצחון" ובהשפלה של האם. המשוררת בוחרת באמירות מעין אלה רק מתוך הנחת רציפות של הקשר עם האם גם לאחר מותה ומתוך נהייתה לקשר ראשוני, טהור וחף ממלים ומהתחשבנויות, שהמוות מאפשר אותו.

קשר זה לא רק שאינו נגדע עם מותה של האם אלא שהוא מתחזק ואף משנה את צורתו. כפי שמעידה המשוררת עצמה ב"אחרית דבר" ("אם כל חיי"), המוות של ההורים כמוהו כלידתנו מחדש ובד בבד מהווה הזדמנות להוליד אותם אל  עולם רגשי חף מאותם היבטים, שהעיבו על היחסים כל עוד היו בחיים. מות ההורים, לדבריה, מהווה גשר ליצירה מחדש של מערכת יחסים, שאינה כבולה למצוות הדיבר החמישי ("כבד את אביך ואת אמך') אלא מהווה ביטוי לקשר נעלה ונאצל יותר. כך היא כותבת בשיר "כבר אין בך": "כבר אין בך עוון אמהות על בנות/ את פטורה מווידוי, מהודאה, מהכאה / על שהינקת אותי מררה לשדך / […] שדך שלדך ומעתה אהיה נזונה / רק מחלב נשמתך שיעלה בי אור / תמיד לגבור על חשרת הרגש / שהעיב כל עוד חייך היו כרוכים בחיי" (עמ' 40). המעבר בשיר הוא מן השד אל השלד, מן היניקה הפיסית אל היניקה הרוחנית, שמעלה בקרב הדוברת אור, שגובר על הרגש שהעיב על מארג חייהן.

אבן-הנגף בחיים עצמם היא הגוף, בית הכלא של הרגשות העכורים. מותו של הגוף מפגיש את הבת עם קיום אידיאלי של האם, כזה שהמציאות ה'חומרית' היא אך גילום נחות, חלקי ומסוכסך שלו. ממציאות מזוקקת זו נחסרים היבטים של צער, נקמנות, גאווה ורגשות שליליים אחרים ובהיעלמם של אלה יופיע זוהר, שיחפה ויתפוס את מקומו של הגוף, שאין בו כבר תכלית ב"בית החדש": "שלא תדעי עוד צער אלא רק את רוחב/ הלב שאין בו חדרים אטומים, / חללים עבשים מרגש עוכר / שנאזק שנים ארוכות בגוף החי./ […] שתהיי זוהר מחפה על גוף/ מתפורר, באין בו עוד טעם / לשמח אותך בביתך החדש / שממנו לא תגורשי עוד" (עמ' 18).

הניחומים "שלא תדעי עוד צער" נאמרים כאן לא למי שנותרת יתומה אלא לנפטרת עצמה. המוות מסומן כהומאוסטזיס מוחלט וכחוויה של שחרור מן הרגשות השליליים בו מתאיינים כל הצרכים של הגוף החי. האיכות החומרית תהפוך לרוחנית ואיונו של הגוף ימנע מצב של גירוש נוסף. ייתכן ונרמז כאן הגירוש מגן -עדן של "אם כל חי" כאשר מצב המוות מסומן כמצב של שיבה אל אותה "מציאות אידיאלית", שבה מתקיים גם שחרור מחלומות: "אני מתקנאת בשחרור שלך מחלומות / מנותצים שהיו לפני מותך רסיסים דוקרים / שלא הניחו לך לרגוע גם בשנתך" (עמ' 38).

מעבר ל"סערת האינות", כפי שלויט מגדירה זאת, ולהזדמנות לכינונה של מערכת יחסים חדשה, המוות שהוא כה טבעי ו"דרך כל בשר" נתפס ככזה הנושק לחיים – מצד אחד ומהווה היפוך מוחלט שלהם- מן הצד האחר. אחת מן התמונות הממחישות זאת היא תמונת הגוף הננטש על ידי האם אל מול  "גניחות עונג גופה הרענן של שכנתי". גניחותיה אלה עומדות בניגוד מוחלט לקולות האם הגוססת, שגנחה "מעבר לקיר". תמונה זו, שיש בה היבט קומי-טרגי ואף אבסורדי, מעוררת בקרב הבת גיחוך על דבר הפער בין הגוף רוחש העונג לבין הגוף, שנותר כלי ריק.

שיריה של ענת לויט ב"קינה" אינם שירים דתיים ומערכות היחסים בהם נושאים אופי של "קדושה חילונית". יתרה מכך: המשך הקשר עם האם המתה אינו נושא אופי ניו-אייג'י , הכולל טכניקות רוחניות כאלה או אחרות. לראייתה של המשוררת, דווקא במוות, בהיותו טהור, מתאפשרת המשכיות הקשר, בניגוד לפרידה מאנשים חיים. כך נתפסת הפרידה מן האם בעודה בחיים "גלות", ולאחר המוות כמימוש של "אהבה מתאחרת". שירים אלה לא כוללים גילויי צער משתפכים, לא שבח למת ולא דברי הגות על המוות או ניחומים לנותרים. הם מועמדים על האינסטינקטים הבסיסיים ועל גווני הרגש השונים המתעוררים ביחסי פרידה בין בת לאם, הן בחייה והן לאחר מותה.

ספר מקורי, מפוכח, שמציע התבוננות חדשה של אהבה ונחמה.