close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אלמוניות - Post Image
    • אלמוניות
    • מישל גרינברג
    • התפרסם ב - 16.04.17

    אלמוניות | אגור שיף  

    עם עובד 2017, 386 עמ‘

    "אלמוניות", הרומן החמישי של אגור שיף, מתחיל שוב, כמו ספרו "בַּחוֹל", בחולות. כאילו גם בין הספרים הם נודדים. לא קרובים או מוכרים. הפעם בלב מדבר סהרה, באוהל שבויים, באישון לילה.

    הסופרים ארם פריש ויואל און, ממציא המילה "מסתירונים" למשקפי שמש, יחד עם אשתו תרזה, נחטפים מפסטיבל סופרים במרקש

    ומוחזקים כבני ערובה. ארם נחטף בשנתו ממלון גראן פראדי. יואל ואשתו נחטפים בה בעת מן החדר הסמוך שאליו הגיעו רק כי לתרזה און היה נוח יותר שם מאשר בסוויטת וי.איי.פי במלון פאר.

    זירה דחוסת טסטוסטרון.

    המילה "טרור" לא מוזכרת בטקסט. התקשורת עם שוביהם מתנהלת ברובה באמצעות מלמולים בשפות זרות ובשתיקות. אחד מהחוטפים אפילו שר פיוט עצוב בקול נמוך. כחוטפים הם מאחרים סבירים, אפילו קצת נדיבים.

    "אלמוניות" הוא שם הספר שיואל און מכתיב לאשתו בשבי. גיבור סיפורו הוא אברם פריש אשר אביו הספרותי מת בהיוולדו. אמו היתה יתומה בעצמה ולא מאוד מסורה לאימהותה. פרקי ילדותו מורכבים מהרבה תחנות יתמות. הוא מאומץ, מתגלגל מיד ליד ובשלב כלשהו אף מגיע לחסות הכנסייה. ארם פריש, השבוי יחד עם יואל, מקשיב  לסיפור הביוגרפיה שיואל מכתיב לתרזה אשתו, בלי שום הגבלה חוקית למספר הפרישים שמקבלים בו תפקיד, ותמה על הבחירה של יואל בַּשם הזהה לשמו עבור הדמות הספרותית.

    ארם ויואל מפתחים מארג יחסים שעונה על צרכים פסיכולוגיים רגשיים שמתחדשים או משתנים בהתאם להתרחשויות היומיות הפוקדות את זירת השבי. הם מתגוששים, מתרחקים ומתקרבים בהפוגות. גם השפה מתגייסת להסביר את ההבדלים. ארם מעדיף "מצבטי צל" על פני המילה "מסתירונים" של
    יואל און, ובאופן כללי הם שוהים בשבי "בזירה דחוסת טסטוסטרון", כשתרזה ביניהם, מטה את יחסי הכוחות לפה ולשם.

    בין לבין אנחנו עדים לרחצותיהם הפומביות של הזוג במקלחות שבועיות ולרחצותיו העוד-יותר פומביות של ארם ולעלבונות המוטחים מצד יואל לעבר ארם. תנאי השבי הפכו אותם במובן מסוים לסוג של משפחה שמחכה למימוש פרקטי של תג מחירם התיאורטי בשוק הנחטפים.

    ארם נחשב כביכול לסופר "הזוטר" (ולכן גם לחטוף הזוטר), אבל המכתבים שאותם הוא כותב במחשבותיו  לאשתו 'נוֹמי' (נעמי) ולאמו, הנה זונדהיים, ניכרים ברגישות יוצאת דופן לאורך כל הספר. לאמו הוא כותב: "אני רוצה לזכור אותך שמחה. אבל לא. אני זוכר אותך בוכה. בוכה מתסכול. בוכה מפחד. בוכה מכאב ואני זוכר אותך אומרת, אני כל כך מסוממת עכשיו עד שאני רואה את פסל החרסינה רוקד עם הפמוטים בקצה הארון. אני זוכר אותך בערב צהבהב אחד, כשאני נושא אותך על זרועותיי, חסרת משקל כמו בובת סמרטוטים, מעלה אותך לקומה השנייה. אני זוכר אותך בבוקר, בדרך להקרנות במרתף של בית החולים. אני זוכר אותך אחר הצהריים, כשאני תומך בך שלא תפלי, אוחז בך עד שיגיע האמבולנס ושבר עצם לבנה מבצבץ מתוך רגלך. אני זוכר אותך מביטה בילדים המחופשים ברחוב בפורים, ביומך האחרון עלי אדמות. אני זוכר אותך נפרדת. אני זוכר אותך מתה." ל'נוֹמי' מתאר ארם במכתביו את חייו בשבי, את האוכל התפל, את המים הפושרים ופרסים בצורת השקט שהוא למעשה רעש היקום.

    כשמפקד השובים שף זיינדין מופיע, מופיעות יחד אתו מחשבות על עריפת ראשים ועגלים שמחכים לתורם בבית מטבחיים ירושלמי. טבלת ימי השבי נמשכת עד הרבה לאחר מכן. כשנדמה להם שהם מובלים לעמידה מול כיתת יורים ומתברר שמדובר ב"יום צילומים" לצורך דיאלוג עם ממשלות ישראל, אירופה ואמריקה, יואל שואל את אחד השובים: "'מהיכן אדוני בקיא בשפה העברית?'

    'מאיפה אני יודע עברית אתה שואל?' גיחך האיש הקטן וחשף את שיניו הבוהקות כמו צמיד יהלומים.

    'מבית ספר. אני יודע עברית מבית ספר'". אז הזרות כבר איננה זרה כל כך. השפה המשותפת לא כל כך רחוקה.

    עם פקיעת האולטימטום, מגלה ארם שנתבעו כדמי כופר תשעה מיליון אירו תמורת יואל ועוד מיליון עבור תֶרי אשתו אבל תמורתו לא ביקשו השובים כל סכום. מי שווה כמה וכיצד נקבע שוויו של מישהו? את יואל און כולם מכירים. אנחנו מגלים שהיותך "מישהו" מותנה בהיעדר אנונימיות, בהיותך מוכר. כדי להיות מוכר עליך להתפרסם. אלמוניות היא לא שם משחק מדיד בכסף. ארם איננו מפורסם.

    לכן  ארם שוחרר. למעשה, נשאר שבוי בהכנסת האורחים התמוהה, ולאחר שכתמים כחולים מופיעים על גופו של יואל החולה עד שנלקח לטיפול במקום אחר, זוכה ארם אפילו לכמה רגעי חסד "ובחינת חווית האושר" עם תרזה און ביחידות. סיפור נשזר בסיפור לאורך כל הספר. העבר מופיע כאיגרת חוב. אם ישנו מסר ברור אחד, לפחות, הרי שהוא אומר שכדאי להבין את העובדה שהזהויות האנושיות-החברתיות  והערכים המהווים את ציר יסודותיהן של הזהויות הללו, חייבים להישען על האניגמה הקיומית הפשוטה שמחזירה את האדם אל העפר שממנו בא. רגשות  מקבלים מעמד של עובדות ביוגרפיות:

    "יש מי שמוריש לבנו וילה ויש מי שמוריש לבנו מחשבות להתייסר איתן," אומר ארם.

    כשמתבררות נסיבות היכרות בין אביו של ארם ליואל, ארם מסכים לחשוף את רגשותיו כהתנצלות בשמו של אביו: "הוא חי עם כעס כרוני כמו שאדם אחר חי עם כאב פנטום".

    אנחנו מגלים שבכל נקודה בה הוא חוזר לחשוב, לדבר או לכתוב אודות אביו הוא רק עוד קצת נופל למשכב. לא משנה מה יוריש לו אביו; את שמו,
    ייחוסו, מוצאו, מידת אלמוניותו – ארם, ככל בני האדם, שווה בדרגת האפס המסוימת הזאת של הקיום לכל אחד אחר. גם ליואל און.

    השעונים הופכים לקישוטים קוליים חסרי משמעות, כשיואל מוחזר מן הטיפול הרפואי, וקלאב אואזיס כמעט מיד מופגז בתקיפה מהאוויר. תרזה נעלמת בבליץ לתוך החורבות העשנות וכל החיים נדמים לארם כהכנה לרגעי ההרס הללו. רגע אחרי, אנחנו שוב מסתחררים לתוך לופים ביוגרפיים ואוטוביוגרפיים, סודות, בליצים מהעבר, תיאור יחסי בנים ואבות וחיפוש אחר חתיכת צל לאפשר את הגילויים המעטים המנחמים שעבר זה, או כל עבר, יכולים לספק. ארם, באישורו ובזכות הטלת וטו של יואל, ממשיך את סיפורו של אברם פריש, מנתק אותו מעברו, מחליף את שמו ומחליט על הפסקת יהדותו.

    ביום הולדתו השישים של ארם פריש פורצת סופת חול בקלאב אואזיס ויואל און לא שורד אותה. הוא הופך לסרקופג חול והולך לשחות שוב בבריכה רמת אביבית שנמצאת רק בחלומות העצובים של ארם. בסוג של נס  מזניק ארם ג'יפ מתוך בריכת חול, מצליח להיחלץ ויוצא לבדו למסע חילוץ עצמי, סופי, מתוך המדבר וכאשר התנאים מרעים איתו עד קצה גבול אפשרותו לחיות, הופך המדבר המאיים, הלא-מאפשר, למקום יפה בעוד פיתול ובעוד קפל בסיפורי העבר הביוגרפיים: "אני אברם ג'ואל פריש אואן, בן הזונה מווילנה, היתום מפוזמק, אמן, בדרן, קוסם, ספיריטואליסט, ענק, מיליונר… אני! אני אהיה הקיסר הראשון בשושלת של קיסרי מדבר עקרים. הקיסר הראשון. נטול עתיד אבל בעל עבר אדיר, מלא בתשואות, מחיאות כפיים ותרועות ניצחון".

    כשנשאל על סוגיית החול בראיון ל-
    ynet  אמר אגור שיף: "זה נובע גם מהתחושה שמהחול באת ואל החול תשוב, וגם מהתכונה של החול לכסות ולהסתיר דברים. החול היה האויב הגדול של המפעל הציוני. אני מאוהבי החולות, אבל אני יודע שחול תמיד נתפס אצלנו כמשהו לא טוב. אם מביאים הביתה חול מהים צריך לטאטא אותו, ואת החול משתדלים תמיד לכסות בדשא ובצמחייה, או בשלמת בטון ומלט. אנחנו כישראלים לא רוצים חול, אבל החול הוא כל כך חלק מאיתנו. הכל מסביב מדבר. לכן אם לא ניזהר גם נתעופף מכאן כמו החול. החול זה מה שנמצא בין הסוף להתחלה שלנו".

    דילוג לתוכן