"נשל" | אורלי שמואלי
פרדס וכתוב (סדרה לשירה חדשה בעריכת אמיר אור), 2018, 101 עמ'.

כמו הנחש המשיר מפעם לפעם את הנשל שלו, כך גם המשוררת אורלי שמואלי, בספר הביכורים שלה "נשל", משירה פעם אחר פעם את הנשל שלה, ובכל פעם חושפת צלקות של כאבים (הבן שלא נולד, האהוב שבגד, הידיד שנהרג, הילד שנשרף בחאלב ועוד), או כעדותה: "כתב ידי מפוזר על טיוטת הכאב" (עמ' 101).

הפואמה הראשונה בספר, "שירים על מות", הכוללת תשעה בתים, עוסקת בדואט כאוב ומיוחד בין אישה שכמעט והפכה לאם לבין בן שכמעט ונולד. כבר בבית הפותח אפשר לקבוע בפסקנות, שאולי הבן לא נולד, אבל משוררת בהחלט נולדה. מדובר בשיר משובח המעיד ששמואלי היא משוררת אמת בעלת כוח פואטי. "לו באת, בני, יכולת להיות אדם בעולם" (7), פותחת שמואלי ולאחר מכן מטילה את האשם על עצמה: "סירבתי לך. לא נולדת/ ואינותך מתיקה את מבטי/ אל אותיות שמותיהם של אנשים מוכרים/ במסגרות שחורות./ לא באתי אליהם ולא באתי אל הברושים/ שהקיפו בגבהם את הקדיש./ הם שבאו אליי/ לגדר בשיר את שמחתי מפני:/ הנה אבדו חיים מן הארץ, באו אל עפרם" (7).

הבית השני הוא בקולו של הבן שלא נולד, וכך מתפתח הדיאלוג ביניהם המזכיר שוב את הברושים. "אני מי שביקשת לאהוב,/ תווי פנים שמבקשים להיות./ קול שקורא לך אמא. אני הנמצא ולא נמצא,/ החסר תמיד/ במקום שמבטך מקיף/ את הברושים הנושקים לגדר,/ ברווח שבין השמחה לחדלון הגוף./ אני שתיקותייך כשפונה היום,/ אני מתך שלא מת". (8).

שני בתי השיר הראשונים ב"נשל", מכים באגרוף בבטנו של הקורא, ותחושת הכאב היא מן הסתם כמו כאבה של אישה בהיריון המאבדת את הוולד שלה. המשוררת אינה מפרטת מדוע הילד לא נולד, מה קרה שם בדיוק, אבל אין זה רלוונטי בכלל. דווקא המסתוריות העוטפת את אי היוולדו של אותו ילד שלא מת, מעניקה כוח נוסף לפואמה, שבמהלך הקריאה שלה הרגשתי כאילו מדובר באם ובן אמיתיים לגמרי ולא בדיוניים.

בתי השיר הבאים בפואמה הזו ממשיכים את הפינג-פונג בין ה'אם' ל'בנה'. פעם ה'אם' "מחפשת לך מלים" (9), ופעם ה'בן' אומר "אל תשאלי לאן פניתי" (10). ה'בן' מציע ל'אמ'ו לחפש אותו בטיפות הגשם ("בוהק בתוך טיפה", 10), אבל הטיפה הזו היא גם דמעה. ה'בן' שלא נולד מאשים את 'אמו' באי היוולדו ("רצית לחיות, אבל לא אותי", 14), והפואמה מסתיימת בהכרה הכאובה של ה'אם' באשמתה. "דבר לא ישתיק/ את צעקתך/ שאיננה"(15).

שערים אחרים בספר עוסקים אף הם בכאב על מות. "לאונרדו" עוסק בכאב על ידיד שנהרג ("נתנו לך ציון לשבח, אבל אתה/ כבר לא היית", 16), או בילד סורי שנשרף ("אני הבובה בארגז החול של ההיסטוריה", 18).

אבל עיקר הספר כמדומה הם שירי אהבה ופרידה לאהוב שהכזיב, והותיר אחריו נשל של זיכרונות וכאבים, שעליהם המשוררת מצליחה להתגבר ולצאת מחוזקת. הגבר בשירים הוא חמקמק כצלופח. בשיר "למקום שהלכת" כותבת שמואלי: "אמרת שאם תלך לאיבוד,/ אדע היכן למצוא אותך./ השארת בדרך סימנים,/ אל למקום שהלכת/ איש לא יכול להגיע" (41).

המשוררת דווקא מצליחה להגיע למקום הזה בעזרת השירים, שבהם היא מקיימת דיאלוג מאוחר עם הגבר הנוטש, בדומה לדפוס של שירי הדיאלוג בין האם לבן. חלקים אלו של הספר נכתבים בשני קולות, קולה של הפרודה וקולו של הפרוד, המתמזגים ביניהם לשירה צרופה. האישה כותבת: "ישנה בצד שלך-/ כשאסתובב/ לא אושיט יד/ לחפש" (78). וגם: "אני מדפדפת ומדפדפת/ בפתקי אהבתך,/ והיא זרה לאצבעותיי" (86). ואילו הגבר שנפרד ממנה אומר בקולו, בשיר אחר, "כל שרצית": "הלכת ברחובות כאילו נגמרה העיר,/ ונדמית לך חופשייה, אך היית כבולה" (93).

השער האחרון בספר, "מבראשית", עוסק בשירי שורשים שכתבה שמואלי על אמה, סבה וסבתה. גם שירים אלו מקיימים דיאלוג ביניהם. "אמא שרה, עיניה בתבשיל שעל הכירה" (97), כותבת שמואלי בשיר "בראשית". "סבי דקלם קטע שיר/ בשפה עתיקה,/ צלילים נשכחים רעמו כמפל" (98), היא כותבת בשיר "כמו עתיד". ואילו בשיר נוסף על שירה קמאית הפורצת מהבטן, היא מתארת את סבתה: "סבתי ליד הטבון/ חדלה משירתה,/ עצמה את עיניה/ ושקטה צמתה, ארוכה ולבנה" (100).

שמואלי אומרת בעצם לקוראים ולקוראות: אני דור שלישי לשירה. גם סבי וסבתי שרו, גם אמי שרה, הם שרו בקול ואילו אני שרה במילים. "מילותיי מדברות/ ואני מקשיבה"(101), חותמת שמואלי את ספרה, ומכריזה בכך באופן סימבולי, שאת הנשלים שהשילה מעליה, היא החליפה בשכבת עור חדשה המגנה עליה מפני הכאבים.