"עבריה – הצעה לשלומצדק" | מנחם בן
הוצאת המילים, בעריכת דורון קורן, תשפ"ג, 2023, 453 עמ'.

 

נתחיל במשפט שנשמע כסתירה פנימית: מה תוחלת החיים של איש ספרות לאחר מותו?…

השאלה נשמעת לא מובנת. אבל, כשאנו מנסים לצייר את דמותו של מנחם בן, אנו קולטים במהרה, שהאיש חי ונשם ספרות. כמה שנים לאחר מותו דפים שהשאיר אחריו פורצים לזירה, מטלטלים, קוראים לנו לראות דברים אחרת. אנו זוכרים את ספרו הראשון "אדרת הגפן". הלב שואל: האם האדרת מתעוררת?

מנחם בן פרץ כמו מתוך לוע של תותח. שיריו הראשונים עוררו גל של תדהמה. שבחים, ניבאו לו גדולות. הספר שמתפרסם עתה מן העיזבון – משיב הכול לחיים.

כבר כנער, כשהכרנו אותו ככתבי נוער, הבטנו בו כמי שחוזים בכוכב זוהר, דמות ייחודית. היינו חלק מצוות כתבים של מעריב לנוער. היו כתבי נוער אחרים שכתבו יותר, אבל הנוכחות של מנחם בן היתה אחרת. קראו לו מנחם בראון, עקבנו אחר יכולתו לצטט מאות בתים של שירה בעל פה, הוקסמנו מן הידע השופע שלו בספרות עברית ובספרות כללית. ובוודאי כמו רבים השתאינו לנוכח ספר השירה הראשון שפרסם, "אדרת הגפן". הקסם והפלא בקעו מבעד לדפים.

 

 

השירים שפרצו על המלוכה – עד ההדחה

מנחם בן אכן השפיע בדרכו על עולם הספרות, הביקורות שלו היו מגנט שמשך התעניינות שיא, ניתוחיו המקוריים שבו לבבות. הוא ידע לצרף כבונה פאזל בין שורות קסם, בין הסנוורים של החדש ואפלת הסודות – ביניהם לבין היסודות. העתיד נראה ורוד – אכן כן, ראו בו מטאור.

למרבה הצער, לא תמיד שדות הספרות ייתנו לטובים ביותר את היחס הראוי, והיו שנים שמנחם בן היה כמלך מודח. בשנת 2015 התכנסה ועדת השופטים של פרס ראש הממשלה, ורצה הגורל וקם אחד מחברי הוועדה וביקש להעניק לו את הפרס בזכות טיעון מנצח אחד: "האיש הזה חי את הספרות העברית, תרם יותר מרבים למען הבנת הספרות העברית והשירה העברית". המסך עולה, ובאותו חבר שופטים ישב בלפור חקק, כאיש חבר הנאמנים של פרס ראש הממשלה. הקול הזה עשה את שלו, ומנחם בן זכה בפרס ראש הממשלה, שכה הגיע לו.

אשוב למוטיב הזה – "המלך המודח". ראו נא מה כותב דורון קורן, עורך הספר של מנחם בן, "עבריה". דברי העורך, האם זו המערכה הראשונה במחזה יווני, האם זה דבר המקהלה?

כך כותב העורך:

"בספר הנהדר והלא נקרא כמעט – כמה מתעניינים היום במשוררים ובשירה – שכתב מנחם על שלונסקי ושיריו, 'אברהם שלונסקי – המלך המודח', הוא מפרש את אחד השירים היפים והסתומים שם, 'האדיר הגווע', כטקסט המוסב על שלונסקי עצמו באחרית ימיו, כשהחזיק עדיין בעוצמתו השירית אבל כבר גווע בבידודו, מלך מודח ולא נשמע. במידה מסוימת זה היה נכון גם לגבי מנחם בן בשנותיו האחרונות ובחודשיו האחרונים, כשהודח בזו אחר זו מבמות הפרסום בכל ענייני הכתיבה המרכזיים לחיינו שבהם עסק בקולו החד-פעמי. וכך הוא שכב שם בבית החולים, האדיר הגווע". עד כאן עורך הספר. מלוכה והדחה.

עולם הספרות אכן מייצר מצבים כואבים, שבהם דמות ספרותית משמעותית, ננטשת לפתע. העוצמה האדירה לפתע גוועת, נמחקת. קחו את הספר הזה לידיכם,

ונסו להבין מה נשאר מן המורשת הגדולה של מנחם בן? אם סיימתם לקרוא את הספר, בוודאי אמרתם לעצמכם, איזו דרמה מטלטלת!

 

העיזבון מגלה – יצירה רב גונית וזהות אחת – העבריה!

מעט שנים חלפו מאז הלך לעולמו, והופעת הספר של מנחם בן כמו מעניקה לו עוד דקות של נשימה, ואולי יותר. אלה כנפי רוח שמנצחות שכחה ומחיקה. מנחם בן אכן ידע לכבוש את הקהל במאמריו, בהופעותיו, אבל העזתו להשמיע דעות שנויות במחלוקת העמידה אותו במאבק בלתי אפשרי בכמה חזיתות. ובמציאות הישראלית שפועלת מול אילוצים וקבוצות לחץ – האיש מצא עצמו עובר תקופות של הדחה, החרמה, וייתכן שהכישלונות שברו את רוחו. כוחותיו לא עמדו לו במאבק על דרכו, על הפרשנות שלו לספרות, לתנ"ך, למציאות החברתית.

מנחם בן הכין את פרקי הספר עוד בחייו, והגלריה המקיפה מעניקה לנו מבט כולל על דמותו הרב גונית, על הכישרון המופלא. כמובן, מעבר לקטעים שפורסמו בעבר, יש גם קטעים מן העיזבון, יצירות שטרם ראו אור.

הספר שיצא לאור עתה הוא בגדר הצדעה מאוחרת לגיבור רוחני, שהשפיע על הבנת השירה במחוזותינו. ואל נשכח, מנחם בן כתב שירה מאד מיוחדת. הספר חושף ריבוי פנים: בן ניסה במקוריות להציע פיתרונות, שיש בהם מעין הצגת מצע מדיני ורוחני למדינת ישראל. מנחם בן אולי היה תמים, אבל בעקשנות בלתי נלאית, האמין בכל מאודו, כי העברית היא המפתח לשינוי מעמדנו בעולם: בעיניו פתיחת "שערי ארץ הקודש לכל אוהבינו" תקרב את חזון אחרית הימים, תחלץ אותנו מן ההתנגשות עם מדינות העולם. ישראל מקבלת זהות מובהקת – העבריה.

הספר "עבריה" בוודאי יעורר חשיבה, דיונים סביבו, וניסיון לתת לכל הבעיות המטרידות אותנו משמעות רוחנית, תרבותית.

 

מה הוביל לתסמונת איקרוס?

המלך המודח שנשבר בעיצומו של מאבק לא נגמר, הותיר אותנו במבט מפוכח, תוהים היכן הצליח הכותב כיוצר חוזה דרך, מדוע חש עזוב בסוף הדרך?

מתעורר רצון להבין, כיצד מחברים בין "ילד הפלא של השירה העברית" לבין תסמונת איקרוס. כיצד הפכה הנסיקה למעלה להתרסקות כואבת. אנו אומה למודת בגידות בסופרים ובמשוררים, ורבים מגיבורינו הישנים נפלו שדודים. הדרך שבה כתב מנחם בן על שלונסקי, האירה בסופו של יום, את נפילתו שלו. דבריו של דורון קורן עורך הספר היטיבו לתנות בכאב את מפלתו של "האדיר הגווע". הפניית המבטים לקובץ המדמם, מרתקת: הנה הוא מפרפר מן העיזבון, מפיח בקריית ספר שלנו, משבי רוח. אולי יש מועד ב' לעיון מחדש בכתביו הספרותיים של היוצר שהלך לעולמו. הנה נוצרה הזדמנות לסיעור מוחות בעקבות משנתו הספרותית, הרוחנית. גם העברית מחכה ליד האוהבת שהושטה לה.

לפני פחות משנה, בטבת תשפ"ג, השמיע יצחק הרצוג נאום שקם לתת טפיחה אוהבת לעברית, ומשהו בטון הדברים כמו נשמע מושפע ממשנתו של מנחם בן. כך כתב הרצוג:

"אלא ששפה איננה רק שפה דבוּרה. שפה היא זהוּת, תרבות, אמונה, יצירה ורוח. כעם שיודע על בשרו ששפה יכולה לקפוא בזמן, להיחשב לשפה מתה ואז לקום לתחייה, דווקא אנחנו מחויבים לשמור ולשמר את העברית, ולא פחות מכך לחדש ולהחיות אותה. עלינו להרחיב את גבולותיה של העברית".

דורון קורן, שכה למד להכיר את מנחם בן, היטיב להבין, שיש לספר הזה – "עבריה" – שליחות, שיש להכשיר את הלבבות לקרוא אותו, לתת לספרות ולרוח שבו, ולעברית שבכנפיו – לתת לכל אלה להנחיל צוואה רוחנית: לטלטל את החברה הישראלית. לתת למשנה המאתגרת הזאת הזדמנות לשנות משהו:

"הספר שלפניכם הוא בעיניי מהחשובים ביותר שנכתבו בעידן שאחרי התנ"ך, שממנו יוצא הספר ואליו הוא חוזר. למעשה, הוא יכול היה להיכתב רק אחרי קיבוץ הגלויות והשיבה אל ארץ ישראל ואל העברית ואל התנ"ך".

 

המשיחיות והגאולה בספרו של מנחם בן

מנחם בן לא חשש לספר, שהיה בו צד מגלומני, בערה בו תחושה שנועד לגדולות, להעניק לאומה המיוסרת פתרון משיחי. ראייתו המקורית בתחומים שונים חיזקה בו את היומרה הגדולה, ואולי גם ליבּתה בו את הנכונות לצאת למאבק בעד דעות שנויות במחלוקת.

מבחינה ספרותית, הכרנו ביצירתו מלאת הקסם, שיש בשירתו מאפיינים נוצצים של גאולה על טבעית. הביטוי חושף זאת.

כאשר הביקורת יצאה מגדרה לאחר ספרו הראשון "אדרת הגפן" – יכול היה מנחם בן כיוצר, לשמור על זֵרי הדפנה ולנסות להישאר בשדה הכתיבה הספרותית נטו, להישמר ממחלוקות, להתרכּז באותה חֶלקת אלוהים קטנה. הוא חש כנביא, שמחויב למשָׂא הפנימי שבּו.

מאפיינים משיחיים אכן הוסיפו קסם למילים שלו. בשירתו של מנחם בן – הכיוון העיקרי הוא באופן דומה גאולת משיחית, והדגש המיוחד – גאולה פנימית. באחת המסות של אליוט על לשון השירה – ראינו שדגירת המיתולוגיה והַמַראות בנפש המשורר מוליכים, לסוג של היטהרות.

מנחם בן היטיב להכיל את נפלְאות "ארץ הישימון" של אליוט – ואף הציע תרגום משלו. אליוט כָּרַך את הגאולה שלו בדמות ישו, ואילו אצל מנחם בן ההישענות היא על מוטיבים מתוך המקורות שלנו : בדברי ליווי של מנחם בן לספרו "חידוש השירים" – לקח אותנו  המשורר לַחיבּור העמוק למסורות עתיקות ביצירה העברית: בּן חיבּר את האדֶרֶת הקסומה – אדֶרת הגפן – לכתונת הפסים של יוסף: איש החלומות והאגדות כֹּה נקשר בנפש בעל החלומות…

בשירים אחרים של בן אפשר למצוא חיבורים דומים. כך, לדוגמה, מצאנו שאיבה בשיריו ממסורות מקראיות כמו היטהרות בדם ציפור, חיטוי באזוב – הלשון מהפנטת אותנו בשיר "הכּלנית":

בַּמַּיִם הַחַיִּים, בְּדַם צִפּוֹר תִּטְהֵר.

ובהמשך השיר:

חַטְּאֶנָּה בְּאֵזוֹב. חֶמְאָה וּדְבַשׁ בָּרְכֶהָ.

השאיפה שלו לְטוהר, לקסם המשיחי, אכן ניכרת בכל כתיבתו, גם בדרכו הרוחנית. שיר זה מיטיב לחשוף מאפיינים אלה. קסם ההיטהרות, שכה הפליא למלא בתענוגות את שירתו בתחילת דרכה, לא נטש אותו. העיזבון המתפרסם עתה מגלה אוצרות לשון באור יקרות: בספר "עבריה" מביא מנחם בן שיר, שכתב לאשתו שלומית כעבור שנים רבות, ויש איזה חוט של חן וחסד שמזכיר את ילד הפלא הישן, שנשכח בשולי הדרכים.

הנה בתים משיר קסום זה – עמוד 70:

5

שְׁנֵינוּ רוֹצִים שֶׁעוֹד בְּחַיֵּינוּ
נִהְיֶה מְאֻשָּׁרִים כְּמוֹ בִּתְכֵלֶת הַמָּוֶת.

6

אַתְּ תַּאֲמִינִי לִי, כִּי אַתְּ
מַאֲמִינָה, אַתְּ כֶּרֶם כָּל חַיַּי.

7

אֲנִי אוֹהֵב אֶת נַפְשֵׁךְ הַנֶּחְבֵּאת
כְּאַיָּלָה.

 

התכֵלת, האיילה, היֹפי האדיר הגווע – איזו התגלות!

הביטויים, הכרם, התכלת, האיילה – אנו במסע רוחני של כיסופים, של מתח בין מוות לנצח. האושר העלאי נוגע באיילה העדינה, הנחבאת אל הכלים. מרגש הווידוי של מנחם בן, כאשר הוא קושר בין האיילה הענווה, לדמותה של שלומית רעייתו.

זו אותה שירה באדרת אחרת. והעברית הזאת לוקחת אותנו לאותו ביטוי שכתב מנחם בן, בבואו לתאר מלוכה שהתרסקה, שלונסקי "האדיר הגווע". דורון קורן, אכן היטיב להבין שיש כאן גדולה רוחנית שעוברת תהליך, עוברת תמורה.

"אדרת הגפן" אכן קשורה לעולם נישא מעל, עולם אדיר. וחיינו רק משתרכים במחלצות של מסע לא נגמר. היום אתה מלך, מחר אתה מודח. האדרת היא בגד ההיטהרות, בגד התיקון. וראו נא מה כתב מנחם בן על המשמעות אותה אדרת:

"זה השיר האחרון בסידרת 'אדרת הגפן' על דוליטל הרופא ומאורעותיו, ואם השיר הראשון הוא ביאתו הראשונה של המשיח, הרופא, אז השיר האחרון מכיל אולי את  צופן ביאתו השנייה: 'עוד ישוב הרופא המופלא'."

ובהמשך הפירוש של  מנחם בן לשירתו – הוא קושר בין המילה "אדרת" לשם התואר "אדיר", אכן המלך הבין, כי אדרת היא לבושו של האדיר. מנחם הגדיל לעשות בחיבור שירתו לסיפור כתונת הפסים של יוסף – זו אולי האדרת במראה הבתולי שלה:

"נדמה לי, אגב, שרק שָנים אחרי שכתבתי את השירים האלה התוודעתי לעובדה, שהמושג 'אדרת הגפן' הוא מושג חקלאי, ו'גפן אדרת' איננה אלא סוג משובח של גפן, תפארת הגפן ('אדרת' מלשון 'אדיר')  ובכל זאת, 'אדרת הגפן' מתקיימת בנפש גם במשמעות של מעיל המכסה את הנפש באהבה, אדרת אהובה של אמא שאהבה אותנו, כעין כתונת הפסים של יוסף, אבל בחוץ, בטבע, ביער, הרחק ממועקות בני האדם וטינות המשפחה".

העברית מהדהדת, אכן כן – גם בקטע זה קושר מנחם בן בין "אדרת" ל"אדיר".

שירת הגפן הזו היתה בתקופה של אותו ילד פלא, שואף פסגות. מי יכול היה לשער לאן יובילו החיים, לאן יובילו המאבקים שייתקלו בקירות אטומים?

תסמונת איקרוס מהבהבת, הנורה האדומה לוחשת, הנה "האדיר הגווע" – הפחד הזה אכן חיכה באחת הפינות של ריצת המרתון הרוחנית.

 

העברית והעבריה, מלכות שתמיד מנצחת

בספרו "עבריה" מגלה מנחם בן נחישות לצאת במאבק למען העברית, שהיא בעיני מנחם בן "השפה האלוהית". למשא הנבואי הזה נלווים פרקים המוקדשים להוראה נכונה של התנ"ך. אולי הוצאה לאור של קובץ זה תוביל לכך, שבהשתלמויות למורים יובאו הדברים, יעוררו סיעור מוחות. הן בקרב מורי לשון, הן בקרב מורי תנ"ך.

קחו לדוגמה מבחר מראשי פרקים מן המשנה המסקרנת של בן להקניית ערכי התנ"ך: "איך לרפא את התנ"ך, מהפכה בתנ"ך עכשיו, גלגמש זה הכי אחי, הקראה היא הדרך להתאהבות בתנ"ך, ויש גוונים נוספים בפרק מיוחד בספר הקרוי – "התנ"ך, העברית וארץ הקודש".

אנו רגילים, שחידושים בנושא פרשנות ספר הספרים – מגיעים מפי רבנים, פרופסורים לתנ"ך. מי שיקרא בספרו של בן יגלה פרשנות מעמיקה לפסוקי המקרא: התייחסות למשמע המתהפך בקריאה לאיוב 'ברך אלוהים ומות', משמעות בלילת הלשונות במגדל בבל – והבנה מוארת בנושא ישועת העולם בתיאור דמות המשיח בישעיהו פרק י"א.

בעקבות הביאור שלו לרוח הבוקעת מן התנ"ך – כתב מנחם בן שירים, שרבים מאיתנו לא הכירו מעולם. כך השיר החודר להבנת המושג "גן עדן" – הנה קטע משיר:

חֲלוֹם-גּוּף

עָלֵינוּ לֵהָפֵךְ לַחֲלוֹם שֶׁל עַצְמֵנוּ
כִּי רַק אִם נֵהָפֵךְ לַחֲלוֹם שֶׁל עַצְמֵנוּ
לֹא נָמוּת
וְזֶה מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "וְאָכַל מֵעֵץ הַחַיִּים
וְחַי לְעוֹלָם".

ושיר נוסף מפתיע ושובה לב – שיש בו ראייה בלתי אמצעית של השמש והירח, מבט של משורר, שכמו חי שם בעולם כתבי הקודש, שראה את נסתרות גן עדן:

שְׁמָשׁוֹת

שְׁמָשׁוֹת נִחָרוֹת בִּתְּכֵלֶת
מַתְנַת נַפְשִׁי
יָרֵחַ יָשָׁר וְאָבוּד
בְּצַד הַמֶּשִׁי

וְכָך, בֵּין "לַיְלָה" וְ"יוֹם"
(מִלִּים שֶׁקָרָא אֳלֹהִים)
…שָׁטוּף כְּיַהֲלוֹם
בֵּין הַבְּרוֹשִׁים.

(שיר שפרסם מנחם בן לראשונה בעיתון "העיר" בשנות התשעים במדור שערך דן דאור) .

ושימו לב לפירוש הנפלא של בן לתוכן גן העדן – למעגל המיוחד בבראשית ובסיום:

"זה התנ"ך שמתחיל בגן עדן ונגמר בגן-עדן, היא אחרית הימים, שבה יתקיים שלום עולמי, וכיתתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, שבה יטיפו ההרים עסיס והגבעות חלב תלכנה" (עמוד 209).

אכן התחלנו את הבריאה בגן עדן, וימי אחרית הימים משמעם – גן עדן. הלוואי ותובנות כה מקוריות יונחלו בשיעורי התנ"ך בבתי הספר.

השבת הדיון למעמקי הספרות העברית, לשבילי התנ"ך העלומים – זה רק המעט שנוכל לזכות בו, אם נצלול לחידושיו המקוריים של  מנחם בן, אם נשכיל לקבל פנינים מחוכמתו הלשונית, השירית, הרוחנית:

העברית הקסומה של מנחם בן, בוודאי תהיה שָׂפה מנצחת באותה ארץ עברייה, ומהות זו היא אכן לב החזון שלו. מה פלא, שמבקרי ספרות כגבריאל מוקד ונסים קלדרון נפלו שֶבי לנוכח הזוהַר המסנוור של המילים. האם נוכל לשכוח ולהשכיח את שירתו המפעימה? האם יש לב, שלא ירעד לנוכח אותו הים שכולו "פְּלחים שקופים" (עמוד 63).

אֵיזֶה אֲנָנָסִים נֶהְדָּרִים!
שְׂדוֹת טֶנִיס וּמִקְלָחוֹת.

הַכֹּל בַּבֹּקֶר.
הַכֹּל.

הַיָּם – פְּלָחִים שְׁקוּפִים שֶׁל גַּעֲגוּעַ
נְתָחִים רוֹטְטִים שֶׁל יָרֹק
הַרְבֵּה יָרֹק
בְּאֶצְבְּעוֹת הַבֹּקֶר
בְּאֶצְבְּעוֹת הַתַּעֲנוּג הַמְּנֻמָּסוֹת
הַיְּפֵהפִיּוֹת
הַמְּהֻקְצָעוֹת
הַבִּלְתִּי-רַגְזָנִיּוֹת.

פרקי הספר מגלים התחלה ורודה – קשרים יפים בין מנחם בראון-בן הצעיר לבין גדולי השירה הצעירה. למנחם בן היה קשר טוב עם נתן זך ועם דוד אבידן, אבל היותו עצמאי בדרכו, הובילה אותו גם לוויכוחים עם שותפיו לשירה הצעירה. כאשר היה צורך לבקר אותם, לא נרתע המשורר הצעיר מלהשמיע את דעתו. והוא שילם על כך מחיר. המחמאות שקיבל בתחילת דרכו היו שטרות בערבון  מוגבל. מנחם בן לא קיבל את הביקורת של שירת זך ואבידן נגד הכתיבה של אלתרמן ולאה גולדברג.

הנה קטע מדבריו האמיצים:

ברגע שיא של שאיפה לכתוב שיר על "התשוקה לכתוב שירים" – ניעורה בו ההבנה, ההתפכחות: "שההשראה (כלומר, התשוקה לכתוב שירה) היא זמנית מאוד: "בעוד שעה, אולי שלוש שעות/ תיקהה הבהירות המסויימת/ תָפֵר התשוקה לכתוב", כמו "הירח הכחול" המפורסם והלא-ממשי, שגם הוא זמני ונדיר ומקסים" –

וכאן ידע באומץ להזכיר, כי אינו מקבל את הביקורת על לאה גולדברג ושורות הקסם שלה:

"אני לועג, מראש, למי שעלול ללעוג לי על השימוש במושג בספרותי, כביכול, "ירח כחול" (רומנטי, קיטשי, לא-מציאותי – ובכל זאת מקסים, נכון?), ואני מצטט, כחלק מכתב-ההגנה, שורות של לאה גולדברג על מי שלעג לה (ולאלתרמן) על שימוש במושגים זרים, אירופאיים מדי, כביכול, כגון "זמיר" או "דובדבן" ("ירח כחול" נראה לי שייך לאותו רצף)"

וכאן הביא מנחם בן שיר בלתי נשכח שלו, שיר שלא  יישכח – מופיע בקובץ "עבריה" בעמוד 66:

סוֹנֶטָה: הַתְּשוּקָה לִכְתֹּב

בְּעוֹד שָׁעָה, אוּלַי שָׁלוֹש שָׁעוֹת,
תִּקְהֶה הַבְּהִירוּת הַמְסֻיֶּמֶת
תָּפֵר הַתְּשוּקָה לִכְתֹּב
כְּמוֹ הַיָּרֵחַ הַכָּחֹל

מַה יָרֵחַ כָּחֹל? מִי
יָרֵחַ כָּחֹל?
חָשוּב הַגַּעְגּוּעַ: וְהוּא
נָכוֹן.

כְּמוֹ שֶׁלֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג
פַּעַם כָּתְבָה בְּשִׁיר:
אַךְ מְעִירִים
כִּי בְּאַרְצֵנוּ אֵין זְמִירִים.
טוֹב, לֹא חָשׁוּב, צִפּוֹר אַחֶרֶת
בְּתוֹך הַשִּׂיחַ מְזַמֶּרֶת.