close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אדם לאדם זאב, ולא ליכטנזון - Post Image
    • אדם לאדם זאב, ולא ליכטנזון
    • רן יגיל
    • התפרסם ב - 28.07.22

    "כי החיים שוב נוגעים בו" | זאב ליכטנזון
    מיטב הוצאה לאור, 2020, 214 עמ'.

     

    השם היפה והלירי-משהו של ספר הסיפורים של זאב ליכטנזון "כי החיים שוב נוגעים בו" (מיטב, 2020) קצת מטעה את הקורא בתחילה. מה הוא בעצם אומר? הוא אומר ומתכוון נוגעים בו קשֶׁה באופן לעיתים אירוני, לעיתים סרקסטי; פעמים בעטני, חד ואכזרי. רק כך, אליבּא דליכטנזון אפשר לגעת בחיים עצמם, בחומר ממנו עשויים החיים הכולל: זיעה ומחשבות זימה, כוחנות גברית וערמומיות נשית, מלחמת המינים ומלחמות איומות מיותרות של אנשים ביומיום וגם כאלה שהאדם הקטן נהרג בהן אחת לכמה שנים. איך נתמודד בעולם כזה שבו אדם לאדם הוא זאב ולא ליכטנזון אלא סתם זאב? נהיה מפוכחים להחריד, ביקורתיים ביותר וגם ציניים לעילא ולא נבטח באיש בחזקת כל המיטיב לאַחֵר חשוד הוא. החמלה והרחמים לא יועילו לנו כאן.

    עולם פואטי שכזה צמח כאן בשנות השבעים של המאה הקודמת בספרות הישראלית ובראשו היוצר: המחזאי, הסופר והמשורר – חנוך לוין. יש הרבה מן החנוך-לויניוּת בסיפורים של ליכטנזון א-לה קברטים הסאטריים: "את ואני והמלחמה הבאה" ו"מלכת אמבטיה" של לוין. קיים סולם הייררכי של השפלה בין אנשים כאשר האחד רוכב על גב האחר, קיימת הוויָה צייקנית, טורדנית וסטריאוטופית מוגזמת וכמובן צינית שאפשר להתמודד עימה רק בהומור מושחז של רטוריקה ומשחקי מילים, וכל זה לא מתוך אטימוּת אלא בשל הפגיעוּת הגדולה של היחיד והזולת.

    מבחינה זאת מזכירה הפרוזה של ליכטנזון מאוד את אחד הלוויינים המוצלחים של חנוך לוין, הסופר אלי שרייבר (חתולי). "בקרוב בעל מום" (ביתן, 1974) "הכול שקרים" (פרוזה, 1980) ועוד. מדובר באנטי גיבורים באמצע החיים, אשכנזים ברובם, המנסים נואשות באופן פתטי להיות גיבורים על רקע חברה ישראלית צרה ולוחצת המהללת את הגבר-גבר ומנציחה באמצעות השכול פעמים רבות את הוויית המלחמה כסוג של תרבות וגורם מלכּד. כזה הוא האלפא מייל הפתטי קָרוֹל בסיפור הפותח הנושא את שם הקובץ "כי החיים שוב נוגעים בו".

    מיצֵי החיים הללו, הנוגעים בנו והעובדה כי רק בהם, בחומר ולא ברוח, ודרכם ניתן להגיע לחיים אותנטיים, מושכים מתוך התפיסה האקזיסטנציאליסטית של ז'אן פול סארטר שמהותה קיום קודם מהות ומסיפורו הנודע "אינטימיות" שבמרכזו ניכור של בני זוג שרק הלכלוך הפיזי יוצר ביניהם אינטימיות כגורם מלכֵּד. אצל ליכטנזון מוּסֶפֶת לא אחת הוויית המלחמה והשכול שהיא המשך ישיר, לדידו, של טיפוח תרבות השואה. האנטי גיבורים שלו נורא מתקרבּנים כל הזמן. הם מלכי הוִיקטימולוגיה. וקיימת כמובן תל אביב של הנדל"ן ומגרשי החניה – אתר בנייה אחד גדול של מסחֵטת כסף עירונית, כאשר היהודי הנודד לא נאחז יותר במקלו ובתרמילו וכמובן לא באדמה כערבי אלא בַּבּניין, בַּנכס ובמגרש בארץ ומחוצה לה.

    "ההיסטוריונים כבר אורבים לשכר עידוד, להטבות מיוחדות בגין עבודה בחג. כי פורים היום ולא כיפורים היום. עם ישראל בתחפושת. עם ישראל יוצא להחליף תפילין בפגזים, תפילות בפצצות, שופר בתוֹלָ"ר, גמר חתימה טובה בגמר חטיבה טובה. טלית בפָליט, בנק בטנק, סידור בשיגור, אישה בשוחה, בידור בכדור, מיטה במיתה, וכיוצאה באלה".

    ועוד הדהוד לפרוזה של שנות השבעים של המאה העשרים מצאתי כאן בזיקה לרומנים כמו "לא שם זין" (ביתן, 1973) ו"יופי של מלחמה" (ביתן, 1974) של דן בן אמוץ. לא רק בשפה הבוטה והמשוחררת מעכבות, אלא גם בקריאת תיגר על טבּוּאים של החברה האנושית בדמות גילוי עריות, למשל בסיפור "אבא" שבקובץ. כל ההתגרויות הללו תרתי משמע, מינית ופרובוקטיבית, נובעות מן הרצון להשתחרר ולפרוע את הסדר בהוויה ישראלית חמה מעיקה ולוחצת, ומקורן אֵי-שם בשנות השבעים של המאה העשרים קצת לפנֵי והרבה אחרי מלחמת יום הכיפורים.

    ברקע מהדהֶדֶת כל הזמן לא רק הפילוסופיה של סארטר בחזקת קיום קודם מהות, אלא גם עובדת החומר כדבר היחידי האותנטי בתבנית הפילוסופית שיצקה הסופרת איין ראנד בספריה הנודעים "כמעיין המתגבר" (ש. פרידמן, 1943) ו"מרד הנפילים" (ש. פרידמן, 1960) כשמברכזה האובייקטיביזם, הדוגל בקיום מציאות אובייקטיבית שאותה על האדם לגלות על ידי שימוש בשכל, "באגואיזם רציונלי" כנגזרת של ערך החיים. הגיבורים של ליכטנזון נורא רוצים לחיות ולהיות הווארד רוארק מ"כמעיין המתגבר", אבל יוצא להם תחת לזאת להיות לכל היותר מֵעֵין יעקובי וליידנטל כאלה, או חֵפֶץ א-לה חנוך לוין. הנה הסיום של הסיפור הראשון הממחיש זאת היטב:

    "מאז שעבר למשרה החלקית בַּסניף המרכזי של הבנק, מאז הצרות המחמירות עם הרֶגֶל ושאר ענייני בריאות וחולי, מאז שנותר לבדו, מאז; מאז, היה יומו מלא רק באז, ותו לא. הוא פחד ממפלצת העבר, הגדֵלה וכובשת את תוכו, ללא מעצור. היה עֵר למתרחש בתוכו. חש היטב את חִדלון התהוותו, יצור כבוי, בתוך הקמין הקר של עברו. לכן נדמה היה לו עם האזעקה, שהנה הנה, שוב יוכל להיאחז בדבר-מה. ידע כי רק הנורא הוא שיִגרור אותו אל החיים בהווה. דרך המוות אל החיים. המלחמה עושה דברים. היא מנערת, מהפּכת, מעוררת ומערערת. היא קורעת בבשר החי ומַקיזה את דמו. היא שמחזקת באדם את עובדת קיומו. קָרוֹל ידע: אם זה כואב, סימן שזה קיים. הייסורים המסתערים על דמו, האימה המכניעה את ראשו, המבוכה המבלבלת את גפיו – אלה המרגלים שמדווחים לו כי החיים שוב נוגעים בו".

    ועוד הערת מבקר אחת שקצת מקלקלת את השמחה. בדרך כלל אני איני נוהג להעיר על בעיות הכרוכות בעריכת תוכן ובעריכת לשון. אני סבור שזה לא תפקידו של המבקר בראש וראשונה, אך כאן בלית ברירה עליי להעיר על כך. אין ספק כי ברצף 15 הסיפורים ישנם משפטים אַדולסֶצֶנטיים שהיו צריכים להימחק ולא להיכנס, הפיסוק בסיפורים והחלוקה לפסקאות לעתים בעייתיים ביותר. לתשומת לבו של ראובן שבת בעל הוצאת מיטב. עורך תוכן ועורך לשון ראוי היה מקפיץ את הספר לאין שיעור, כי בכל הסיפורים קיים יסוד סיפורי חזק ותשוקה עירומה ודחף אינסופי לספר וגם האיך לא רע בכלל, אבל היה צריך לסדר אותם יותר. עם זאת, ליכטנזון מצליח לנגוע בקורא במקומות מסוימים בַּפֶּצַע הפתוח.