יֵשׁ רְגָעִים שֶׁהָעוֹלָם נִצְבַּע בְּגָוֶן שָׁחֹר
וְהָעוֹלָם שׁוֹאֵל, מְבַקֵּשׁ, אַיֵּה הָאוֹר.
הַכֹּל הוֹפֵךְ חֲסַר חַיִּים, רַק חֹמֶר,
וְהַלְּבָבוֹת צְמֵאִים, מִי יַבִּיעַ אֹמֶר.

שַׁבְנוּ מִגָּלוּת שֶׁהֵעִיבָה עַל הָאֹפֶק,
נָדַדְנוּ בַּדְּרָכִים אֵיךְ נֵחָלֵץ מֵאֹפֶל.
עַם הוֹלֵךְ וְלוֹ רַק רוּחָנִיּוּת וְסֵפֶר,
מִי יַצִּיל דַּפִּים שֶׁכִּמְעַט הָיוּ לְאֵפֶר.

דּוֹרוֹת בִּקְּשׁוּ אוֹר, לָשׁוּב לְצִיּוֹן,
לְאוֹתָהּ מוֹלֶדֶת, מֵעֵבֶר לְכָל הִגָּיוֹן.
מֵעַל אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּלֵּב, קָם אוֹר גָּדוֹל,
הִנֵּה מַשַּׁק צִפּוֹרֵי הַכִּסּוּף מִימֵי אֶתְמוֹל.

זַהֲרוּרִים נָגְעוּ בָּנוּ, אֵיךְ אֲלֵיהֶם נִקְרַב,
רָצִינוּ אוֹתוֹ יֹפִי קָסוּם שֶׁנָּגַהּ כְּזָהָב,
אֵיךְ נָשׁוּב לְאוֹתוֹ מָחוֹז פִּלְאִי מְהַמֵּם,
וְלָנוּ כָּתְבוּ:
'הוּא שָׁמוּר תָּמִיד לָעַד מֵאֲחוֹרֵיכֶם'.
הַהִיסְטוֹרְיָה מֵחֶשְׁכָתָהּ חִפְּשָׂה הַצָּלָה.
קוּמוּ לְהָשִׁיב לְחַיִּים מְנוֹרַת גְּאֻלָּה.

בְּכִסּוּפֵנוּ בִּקַּשְׁנוּהָ, וְכַמָּה יָפֶה הַמַּחֲזֶה,
הַאִם יֵשׁ בַּזִּכָּרוֹן מַשֶּׁהוּ נַעֲלֶה מִזֶּה?
אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁבְּלִי הַמְּנוֹרָה אִי אֶפְשָׁר,
שֶׁמִּי שֶׁמְּאַבֵּד קְנֵי אוֹר נָדַם, לֹא שָׁר.
כְּשֶׁאָנוּ קָמִים לִלְחֹשׁ אֶת לַחַן הֶעָבָר
הָאֹפֶק חָשׁ לֹא רַק מָה שֶׁיֵּשׁ,
אֶלָּא גַּם מָחָר.

נִכְתֹּב שִׁירָה שֶׁתָּעִיר חַיִּים שֵׁנִית.
שֶׁיִּזְכֹּר הַיָּחִיד נֶאֱמָנוּת לְדֶרֶךְ רוּחָנִית.
אֵין עָתִיד לְלֹא עָבָר, בַּחִבּוּר יֵשׁ אוֹרוֹת.
שָׁבִים סוֹדוֹת שֶׁבָּעֲרוּ דּוֹרֵי דּוֹרוֹת.

שַׁמָּשֵׁי הָאוֹר שׁוּב יָשִׁירוּ, לֹא כָּבִים,
הֵן זֹאת בִּדְרָכִים חִפַּשְׂנוּ – –
לֹא הִבְהוּבֵי חַשְׁמַל, אֶלָּא כּוֹכָבִים
נָשׁוּב אֶל הַמְּנוֹרָה וּלְשִׁבְעַת הַקָּנִים,
הָעֲבָדִים הַשְּׁבוּיִים שָׁבִים וְנֶאֱמָנִים,
הַמְּנוֹרָה הַיְּשָׁנָה נוֹצֶרֶת מָה שֶׁהָיָה.
גַּם כְּשֶׁשָּׁדְדוּ אוֹתָהּ, נָטְעָה בָּנוּ תְּחִיָּה.
זָהַרְנוּ מְמַנָּהּ, גַּם כִּשְׁבוּיָה.
הַמְּנוֹרָה הַזּוֹ הִיא סִפְרוּת אוֹר נִצְחִית:
שַׁלְשֶׁלֶת שָׂפָה שֶׁאִישׁ לֹא יַכְחִיד,
וְהֶחָזוֹן הַזֶּה נוֹצֵץ, נִשְׁאַר הֲכִי הֲכִי,
לֹא בְּכֹחִי, כִּי אִם בְּרוּחִי.
הַזִּכָּרוֹן הָפַךְ לַקֹּדֶשׁ שֶׁל חַיֵּינוּ,
זוֹ הַמְּנוֹרָה סִמְלֵנוּ, הִיא הַבַּיִת,
זֶה דֶּגֶל מְנַצֵּחַ, לוֹ עֲלֵי הַזַּיִת.
נִחְיֶה הַמְּנוֹרָה וְלֹא נְכַבֶּנָּה,
זוֹ לְשׁוֹן הַמַּרְאוֹת, אַחֶרֶת אֵינֶנָּה.
נִשְׁבַּעְנוּ לִכְתֹּב מִזְמוֹר וְעוֹד מִזְמוֹר,
זוֹ הַמְּנוֹרָה שֶׁלָּנוּ, זֶה הַצַּו לִזְכֹּר,
אָנוּ הָיִינוּ וְנִשָּׁאֵר,
שַׁמָּשֵׁי הָאוֹר.

בשיר יש ארמזים לשירת התחייה:

אלכסנדר פן, "את האביב ידליקו לא הבהובי חשמל אלא כוכבים" , השיר "אהבה חשמלית".
נתן אלתרמן, "אֲחַיה המנורה ושנית אֲכבּנה", "השיר הזר".
אורי צבי גרינברג, "ציפורי הכיסוף שעפו מזה לאתמול, "שיר קינה אחרי קרב".
יצחק שנהר, "אותו מחוז פלאי השמור לך תמיד מאחוריך", "פרזון", סיפור בקובץ מארץ אל ארץ