מה בין דת לרפואה בזמן מגפה? מה עושה אלוהים בין ירסיניה לקורונה? הכומר פנלו מול הרופא רייה! | מאמר שלישי ואחרון בסדרה

חלק ניכר מהדיון התודעתי במהלך עלילת "הדבר" מוקדשלמתח בין דת לבין רפואה, ואצל קאמיבין הכומר פנלו, נוצרי קתולי מהזרם הרדיקלי הישועי, תיאולוג וחוקר דתות בזכות עצמו [כאמור בחלק א' של המסה, שמו הומצא על ידי קאמי בזמן כתיבת הרומן דווקא באזור הפרוטסטנטי בחוות פנלייה ליד שמבון-סיר-ליניון!] לבין הרופא רייה, אתאיסט מובהק, איש הנאורות, המדע והצדק האנושי האוניברסלי ובקיצור בין "שה האלוהים" לבין ה"הומו סאפיינס" – ובאנלוגיה למגפת הקורונה בישראל, בין הרב קנייבסקי או האדמו"ר מגור לבין פרופ' גמזו הפרויקטור. העיר אוראן, במציאות, הייתה והינה עיר אלג'ירית-ערבית ומוסלמית ברובה. אוראן של קאמי היא עיר "צרפתית" ונוצרית. ברומן אין כמעט זכר לדת המוסלמית (וגם לאחרות) ולערבים… שמות כול הגיבורים הם צרפתיים… רק פעם אחת, בעמ' 53, מופיעה הערה מוזרה "סיפרה ההיא על איזה מעצר שהסעיר לא מזמן את הרוחות באלג'יר: צעיר שעובד בבית מסחר הרג ערבי על שפת הים" – הרמז עבה לנובלה של קאמי "הזר" שיצאה לאור ב- 1942. אוראן של קאמי היא הומוגנית מבחינה דמוגרפית. החברה הישראלית היא בדיוק ההיפך ממנה. היא בליל של שבטים, עמים, דתות, מגזרים ותרבויות, ערב רב של פרדוקסים וניגודים, וגם הרוב היהודי משוסע ומפולג לאין קץ – אין פלא שהמתח בין הדת לרפואה המחולנת הגיע לשיאים בזמן מגפת הקורונה.

כבר במפגש הראשון בין הכומר לרופא נרמזת המתיחות. " הזקן [אדון מישל, שוער הבניין בו גר הרופא, המגלה סימני דבר, עדיין לפני ההכרזה הרשמית] אחז בזרועו של כומר שהרופא הכירו: האב פנלו, ישועי מלומד ולוחמני, שכבר פגש אותו פעמים אחדות ובעירנו רחשו לו הערכה מרובה, גם בקרב מי שהדת הייתה רחוקה מלבם […] ורייה שאל את האב פנלו מה דעתו על פרשת החולדות הזאת: 'אה!' אמר האב, 'זו בוודאי מגפה,' ועיניו חייכו מאחורי המשקפיים העגולים." (עמ' 21) – בעוד הרופא הודאג ממצבו של השוער הזקן ופרשת החולדות, הכומר כבר חשב על שכר ועונש שהרי מגפה היא עונש משמים על חטא ארצי.

בפעם השנייה (פרק 11, עמ' 90-84) מופיע הכומר פנלו במלוא הדרו בסופו של חודש הדבר הראשון, תוך כדי דהירת התפשטות ניכרת של המגפה, בנושאו "דרשה לוהטת" אל צאן מרעיתו. ראשי הכנסייה בעיר אוראן מחליטים להצטרף למלחמה בדבר "באמצעים משלהם ולארגן שבוע של תפילות בציבור. האירועים האלה [בשפת ימינו, קמפיין, מסע לקידוש השם וחזרה לעשיית הטוב בעיני האלוהים, החזרת עטרה ליושנה] של יראת-שמים פומבית נועדו להסתיים במיסה חגיגית לכבוד הקדוש רוש שמת בדבר [יליד מונפליה, 1327-1300, שהקדיש את עצמו לטיפול בחולי דבר והוא עצמו מת במגפה] ובמסגרת זו הוזמן פנלו לשאת דברים" – הוא ייצג את האל בעצרת השיא של הקמפיין והוא התכונן לכך ברצינות תהומית שמתוארת בהמשך. לפני הצגת הדרשה מן הראוי לתאר את "צאן מרעיתו" שבאוראן, בהשוואה לצאן הישראלי ורבניו לנוכח מגפת הקורונה.

התיאור של אנשי אוראן הוא חד ופשוט: אמנם "קהל רב נכח בשבוע התפילות" ובעצרת הסיום בקתדרלה העירונית "גדש קהל רב את אולם הכנסייה והציף גם את הרחבה שלפניה ועד למדרגות התחתונות הגיע", כולל את הרופא רייה, אולם הייתה זאת התנהגות יוצאת דופן! כי האמת היא ש"בזמנים כתיקונם אין תושבי אוראן אנשים יראי-שמים במיוחד. בימי ראשון בבוקר, למשל, הרחצה בים היא מתחרה רצינית למיסה [וכנראה גם לכדורגל שהיה תחביבו המועדף של קאמי]. וגם לא שרתה עליהם פתאום רוח של חזרה בתשובה […] רוב האנשים שנכחו בשבוע התפילות ודאי היו מאמצים להם, למשל, את מה שאמר אחד המאמינים באוזנו של דוקטור רייה: 'בכל-אופן, להזיק זה לא יזיק'," – אנשי אוראן הם קהל די הומוגני, רובו המכריע הוא חילוני בדגם של השבט המאכלס את "מדינת תל-אביב" שלנו עם קורטוב של מסורת בנוסח "ביום כיפור אני צם משום מה… אם לא יועיל, גם לא יזיק" וכדומה – אולם בחברה הישראלית אלה מהווים פחות מחמישים אחוז! היתר מורכב משבטים ומגזרים דתיים בדרגות שונות וגם מלאומים שונים: ערבים מוסלמים ונוצרים, דרוזים וצ'רקסים, יהודים מתפוצות  שונות, חרדים, ציונים דתיים, מתנחלים ועוד רבים שונים ומפולגים לרוב, ואלה נהגו אחרת לנוכח פני מגפת הכתר, בעיקר הגוש החרדי השמרני והחסידי (ועל כך בהמשך).

האב פנלו מעל הדוכן פותח בהטחה רועמת בקהל הבאים: "אחי, צרה גדולה באה עליכם, ואתם ראויים לה אחי"! הצרה הגדולה (מגפת הדבר) נפלה עליכם, החוטאים, לצרכי היטהרות, מחילה וכפרת עוונות. מרגע זה ואילך, נאומו של הישועי הקשוח מורכב מסדרה של אמירות שמתחילות בהטלת אימה ומסתיימות במתן תקווה לאור בקצה המנהרה, אור שמוקרן ישירות מהבורא ומכיל מולקולות של "פיוס… אמת… גאולה [דרך הביבים של שכר ועונש, סבל, כאב ומוות] ואהבה… הנגע הזה שהורג בכם הוא עצמו מרומם אתכם ומורה לכם את הדרך". תכליתן של האמירות היא להבהיר את מערכת היחסים בין אלוהים לבין בני-התמותה כולם, ההולכים בדרכיו והסוטים מהן, הצדיקים והרשעים, האויבים מחוץ למחנה המאמינים האדוקים ואלה שבתוכו. הדבר הוא שוט האלוהים, הירסיניה היא כלי שרת בידיו… זה לא חיידק מחולל מגפה ברת הדברה אלא שליח בקטריולוגי של האל שהוא מעל המדע, גם הוא יציר כפיו (האל הוא בוגר בית ספר לרפואה). פנלו פותח באזכור מכת הדבר במצרים שתכליתה הייתה להכות באויבים החיצוניים של אלוהים ועמו הנבחר. באשר למחלת הדבר באוראן "ידוש הנגע האכזרי את התבואה האנושית עד שיפריד את התבן מן הבר, התבן יהיה רב מן הבר, הנידונים יהיו רבים מן הנבחרים, והרעה הזאת לא אלוהים רצה בה" – אתם החוטאים הרשעים הכרחתם את האל לקרוע אתכם לגזרים ותו לא – "וברגע זה הדבר נכנס אל ביתכם, מתיישב בחדרכם ומחכה לשובכם. שם הוא, סבלני ודרוך, בוטח כסדר העולם עצמו. יד זו שיושיט לכם, דעו לכם, שום כוח ארצי, אף לא מדע-השווא של האדם [מדע הרפואה של הרופא רייה] לא יוכל לחלצכם ממנה. ולאחר שתדוש אתכם בגורן העקובה מדם של הכאב, תושלכו עם הקש" – זהו רגע שיא בהדגמת המתח והפער בין דתיות למדעיות ורפואה. מבחינתו של הכומר, מגפת הדבר היא עונש מאת אלוהים ואין המדע האנושי יכול לו. רק התפילה והחזרה בתשובה יסלקו את הירסיניה מאוראן, הרפואה היא מדע-שווא חסר ערך, משמעות ותועלת, היא מקסם שווא.

אין לנו מושג ירוק מה באמת חשבו באי הכנסייה באותה המיסה לפני הגעת שיא מכת הדבר. אולם עלילת הרומן שבהמשך, מבהירה היטב שהרפואה המדעית כפתה את דרכי המאבק בדבר על המושל ועל הכומר גם יחד! רובם המכריע של תושבי העיר הנצורה נשמעו לה, לרפואה, ולאמצעי המניעה והכפייה ההכרחיים שנקטה ובסופו של תהליך, רוב תושבי העיר ניצלו, האזהרות ונבואות הזעם של רייה וחבריו לא התממשו אלא נמנעו, ולא מחצית מאנשי העיר מתו, ובנוסף, הרופא קסטל הזקן הנאור יצר את החיסון היעיל בבחינת "אם אין אני לי מי לי?! ואיה האלוהים של פנלו???" [המלצת קריאה נקודתית לקורא של אז ושל היום: "זמלווייס, האיש שזעק אמת" של לואי-פרדינן סלין – ראו הסבר בסעיף המקורות שבסוף המסה]. אקדים את המאוחר: בהמשך המסע שברומן, העוצמה האיומה של הדת מתפוררת אט אט. פנלו מצטרף לצוותים של המתנדבים המטפלים בחולים וסופו שמת בדבר כמו הקדוש רוש, דגם החיקוי של הכומר, אבל על כך בהמשך. ואצלנו, באי שקרוי מדינת ישראל, במהלך מגפת הקורונה העכשווית, כיצד נהגו החרדים לדבר השם (אמנם לא כולם, אך רבים ובעיקר מנהיגיהם הקיצונים)?

הם לא שמעו בקולם של רבנים שפויים כמו "ההלברטלים והאמסלמים". הם נשמעו לקול תרועת השופרות של "הפנלואים" שלהם, אלה ששכחו מצוות-יסוד הגיוניות מדאורייתא כמו "ונשמרתם לנפשותיכם; פיקוח נפש דוחה [אפילו] שבת; כל המציל נפש חיה אחת כאילו הציל עולם ומלואו", ועוד. הם הכתירו את לימוד התורה, את האמונה העיוורת והאלוהים מעל הקיסר הארצי – והם הלכו לטבח כזבובים סומים ומתו בהמוניהם לשווא. אצלם הקורונה הייתה סתם שפעת וכלי בידי הקיסר והרי השם יציל וישמור, ואידך זיל גמור. ויש פרשנים שהרחיקו לכת וטענו שאסון צפיפות הפיגולים בהר הגלילי ואסון הכלונסאות הנבובות בגבעה בירושלים, הם, הם העונש משמים, הם היו צאן המרעית שהולכו שולל ואין משלמים על החטא! בדבר אחד אין ספק: אמנם החברה הישראלית היא שיא של הטרוגניות וניגודים בהשוואה לאנשי אוראן, אבל בבתי החולים המיובשים על ידי ממשל קפיטליסטי חזירי, הצוותים הרב-תרבותיים היו מאה אחוז רייה! וקסטל הזקן לא היה זקוק להנחיה אווילית של מושל בור כדי לייצר חיסון בכוח תבונתו, בניגוד לפייסקו בזוגיות בין המושל הישראלי למכון חקלאי מפוקפק…

הבה נמשיך במסענו. בפעם הבאה עולה דמותו של פנלו ומשנתו בשיחה בין טארו הרושם בפנקסים לבין הרופא הנאור רייה בעמודים 114-111:  "מה דעתך על הדרשה של פנלו, דוקטור?" – "חייתי יותר מדי בבתי-חולים משאוכל לצדד ברעיון של ענישה קיבוצית. אבל הנוצרים, אתה יודע, מדברים ככה לפעמים ואף פעם לא מתכוונים לזה באמת" [הם רק גורפים הון דתי-פוליטי]. טארו מתעקש: "ובכל-זאת אתה חושב כמו פנלו, שהדבר יש בו משהו טוב, הוא פוקח את העיניים, הוא מאלץ לחשוב." – "כמו כל המחלות בעולם הזה [דבר, שחפת, צרעת, וגם קורונה]. הרי מה שנכון לגבי כל הרעות בעולם נכון גם לגבי הדבר. יש מי שמתעלים בזכותו. ועם זה, רק משוגע, עיוור או פחדן [או קיצוני עלוב וטיפש] יכול לראות את הסבל והמצוקה שהדבר גורם, ולהשלים אתו.". טארו ממשיך לחפור: "אתה מאמין באלוהים, דוקטור?" – "לא. אבל מה פירוש הדבר? אני שרוי באפלה ואני מנסה לראות ברור. כבר מזמן הפסקתי למצוא בזה מקוריות." – "ולא זה מה שמבדיל בינך ובין פנלו?" – "אני חושב שלא. פנלו הוא איש ספר [תאולוג, תאורטיקן מוטרף ששכח צניעות מהי]. הוא לא ראה די אנשים בשעת מיתתם ולכן הוא מדבר בשמה של אמת. אבל האחרון שבכמרים הכפריים, שעורך את הטקסים לאנשי הקהילה שלו ושמע באוזניו את נשימתו של גוסס, סבור כמוני. לפני שיבקש להראות את מעלותיו של הסבל, יטפל בו.". אבל טארו ממשיך בעקשנות לחפור בתהום שבין הדת לרפואה: "למה אתה עצמך, שלא מאמין באלוהים, מגלה מסירות כזאת?". רייה עונה בלאות עיקשת "שאילו האמין באלוהים כל-יכול, היה מפסיק לרפא את האנשים [הכוונה לפחות לנסות ובוודאי לטפל ולא לנטוש] והיה מניח את הדאגה הזאת לו [לאלוהים ולמתווכים-שליחים שלו]. אבל שום אדם בעולם, לא, אפילו לא פנלו, הסבור שהוא מאמין בו [באלוהים], אינו מאמין באלוהים מהסוג הזה, כי הרי אף אחד אינו מפקיר את עצמו בידיו לחלוטין, ולפחות בעניין הזה, נדמה לו לרייה, שהוא בדרך אל האמת [המדעית] במאבקו נגד הבריאה כמו שהיא". וטארו מתפעל: "אם כן, זה האופן שבו אתה רואה את המקצוע שלך?" – "כן, אתה אומר בליבך שדרושה פה יהירות [חטא הגאווה]. אבל אין לי אלא היהירות הדרושה, האמן לי […] לפי שעה יש חולים וצריך לרפא אותם […] הדבר הדחוף מכול הוא [לנסות] לרפא אותם. אני מגן עליהם כמיטב יכולתי [המדעית ובשם שבועת היפוקרטס]". טארו אינו מרפה וממשיך לנבור: "מגן עליהם מפני מי?" – "אין לי מושג… כשהתחלתי ללמוד את המקצוע הזה עשיתי את זה בהיסח-הדעת במידת -מה, כי היה לי צורך [פנימי], כי זה היה מעמד ככל מעמד אחר, אחד מאלה שצעירים בוחרים בו. אולי גם מפני שזה היה קשה במיוחד לבן של פועל, כמוני [המלצת קריאה אישית שלי, הרופא י. מ., "מסע חיים" ו"צבע השבועה", ראו בסעיף המקורות שבסוף המסה]. אחר-כך נאלצתי לראות אנשים בשעה שהם מתים […] ואז התברר לי שלא אתרגל לזה לעולם. הייתי צעיר והסלידה שלי הייתה מכוונת בעיני עצמה נגד עצם סדרי בראשית. מאז נהייתי צנוע יותר […] אחרי הכול… כיוון שהמוות הוא ששולט בסדרי בראשית, אולי מוטב לאלוהים שלא נאמין בו ושנילחם במוות בכל כוחותינו, בלי לשאת את עינינו אל השמים האלה שהוא שותק שם". וטארו חש בבוא הגילוי הסופי: "אלא שהניצחונות שלך יהיו תמיד ניצחונות זמניים" – "תמיד, אני יודע. זו לא סיבה להפסיק להילחם" – "אבל אם כך, אני מתאר לי מה משמעות הדבר הזה לגביך" – "כן, [עונה הרופא] תבוסה שאין לה סוף [בתוך רצף של ניצחונות ככל שהמדע מתקדם]". טארו שואל את השאלה-משאלה האחרונה "מי לימד אותך את כל זה, דוקטור?" – "המצוקה", עונה רייה, ואידך זיל גמור. וקאמי/המספר/רייה מסכם בעמ' 117 מול פנלו [וקנייבסקי דנן]:

"הרוע המצוי בעולם נובע כמעט תמיד מן הבורות, והרצון הטוב עלול לגרום נזקים לא פחות מהרשעות אם אין בו תבונה. בני-האדם טובים לרוב ולא רשעים, והאמת היא שלא זו השאלה. אלא שהם בורים, אם פחות ואם יותר, וזה מה שקרוי מידה טובה או מידה רעה, והמידה הרעה המייאשת מכולן היא הבורות המדמה לה שהיא יודעת הכול [הדת, פנלו, קנייבסקי] ולכן היא מרשה לעצמה להרוג. נפשו של הרוצח עיוורת, ואין טוב אמיתי ואף לא אהבה יפה בלי מלוא הבינה האפשרית" — וכל המוסיף גורע.

ההתנגחות הבאה בין הרופא לכומר (עמ' 193-191) מתרחשת בסוף אוקטובר (המגפה פרצה באפריל), אחרי הניסוי הראשון בנסיוב של קסטל (שמטבע הדברים בוצע על מקרה סופני חסר תוחלת שאין לו מה להפסיד, ולהיות שפן ניסיון הוא הדבר היחיד שנותר בארגז התחמושת. במקרה שלנו מדובר בילד). השיחה מתפתחת דקות ספורות אחרי מותו של הילד של השופט אותון, גסיסה איומה שבה חזו במשותף שני הרופאים, הכומר ומשפחת הילד. הרופאים התאמצו והכומר התפלל. רייה ופנלו עייפים ומותשים מנהלים שיח נוקב קרביים מחוץ לבית המת, שתחילתו בכעס של הרופא על הכומר וסופו בפיוס מזויף:

פנלו פונה לרייה הנסער: "אנא, דוקטור!" – "שמע, הילד הזה, לפחות, היה נקי מחטא, אתה יודע את זה יפה-יפה!" עונה הרופא. "למה דיברת אתי בכעס כזה… גם לי היה המחזה הזה קשה מנשוא" – "אתה צודק. סלח לי. אבל העייפות היא טירוף. יש שעות בעיר הזאת שאני מרגיש רק את ההתקוממות שבי" – "אני מבין [מלמל פנלו] זה מקומם, כי זה למעלה משיעור מידתנו. אבל אולי אנחנו חייבים לאהוב את מה שאנחנו לא יכולים להבין". הכומר מצליח שוב להלהיט את דמו של הרופא. "לא, אבי, לא כך אני רואה את האהבה. ועד יומי האחרון אסרב לאהוב את הבריאה הזאת שילדים מעונים בה [מזכיר את השאלה ששום יהודי חרדי לא ענה עליה ורובם התחמקו ממנה עד היום: איך אלוהים הירשה לנאצים לשחוט מיליון ילדים בלי לנקוף אצבע?]". פנלו מתחלחל, שהרי מבחינתו מדובר בהתרסה והתחצפות לבורא עולם! "הה, דוקטור… עכשיו הבנתי מהו החסד", ורייה עונה תוך ניסיון לרכך את חילוקי הדעות: "החסד הוא מה שאין לי, אני יודע. אבל אני לא רוצה להתווכח אתך על זה. אנחנו פועלים יחד למען דבר שמאחד אותנו מעבר לדברי כפירה ולתפילות. רק זה מה שחשוב.". פנלו מתרגש ומנסה לפרוץ את חומת הרציונליזם של הרופא, של המדע, "כן,…גם אתה פועל למען גאולת האדם" – רייה מתריס בעדינות "גאולת האדם היא מילה גדולה מדי בשבילי. אני לא מרחיק לכת כל-כך. מה שמעניין אותי היא בריאותו, קודם-כל בריאותו." ופנלו אומר בעצב [הוא לא מצליח להחזיר את הרופא "החוטא" בתשובה] "ובכל-זאת, לא שכנעתי אותך!". ורייה עונה בנונשלנטיות זוהרת "מה זה חשוב?…אתה יודע היטב שמה שאני שונא הם המוות והמחלה. ושנינו, אם תרצה ואם לא, סובלים מהם ונלחמים בהם יחד… אתה רואה, אפילו אלוהים לא יכול להפריד בינינו עכשיו." הרופא כאילו חוגג את ניצחונו המדומה, כאילו, האלוהים הזה, האחרון, הוא בכל-זאת תחת פיקוד הרפואה…? ברם-אולם, הנקודה הראויה ביותר לתשומת לב הקורא היא העובדה שהכומר והרופא, מדברים זה עם זה, מתעניינים זה בעיסוקו של זה, משתפים פעולה למען הכלל ולא רק למען הסקטור של כל אחד, אך במדינת היהודים של מגפת הקורונה (וגם לפני כן), השיח בין הרב לבין הרופא לא היה מזהיר בלשון המעטה.

אקורד הסיום במערכת היחסים בין הרופא לכומר (עמ' 205-194), לפני מותו של האחרון, מתרחש כאשר המגפה מתחילה לדעוך, אמצעי המניעה שננקטו מתחילים לתת את פריים והנסיוב של קסטל מראה תוצאות חיוביות. מסתבר שפנלו "למן היום שבו צפה ארוכות בגסיסתו של ילד, דומה היה שחל בו שינוי" [כל רופא שטח ותיק יודע שיש פער בלתי נסבל בין תיאוריה לבין מציאות, במיוחד כשמדובר בחיים ומוות מול העיניים ותחת האחריות האישית והישירה שלך]. הוא מספר לרייה שהוא כותב כעת חיבור קצר על הנושא "האם יכול כומר לשאול בעצתו של רופא?". כאשר הרופא מתעניין ומבקש לקרוא את החיבור, פנלו מזמין אותו לדרשה הקרובה שהוא מתעתד לשאת ב"מיסה של הגברים" ( זו לא מיסה של יום ראשון או יום חג), שם הדברים יובהרו. רייה מגיע לאותה דרשה ושם לב לכמה הבדלים בינה לבין הדרשה שנישאה במיסה הראשונה באפריל בתחילת המגפה : האולם אינו מלא מפה לפה; הכומר "דיבר בנעימה רכה ושקולה"; היסוסים קלים הופיעו בנימת דבריו; ובעיקר "הוא לא אמר עוד 'אתם', כי אם 'אנחנו'" – האם, לפחות כלפי חוץ, נראה שהכומר שתה כוסית של "והצנע לכת"? כדי להשוות את התוכן והדינמיקה של שתי הדרשות, זו הראשונה מתחילת המגפה וזו האחרונה אחרי הצלחת הרפואה במיגור שלה, נהיה זקוקים למאמר נפרד… כאן תובא תמצית בלבד… רמז דק: היה רגע שבו רייה חשב ש"האב קרוב לבוא לכלל מינות" – ולא היא!

במהלך הדרשה הארוכה והמפולפלת וכאילו מתחבטת האב חוזר על פרטים, אמירות ודוגמאות היסטוריות. הוא סבור כי "הדברים שהוא הטיף בשעתו במקום זה עצמו כוחם יפה גם לעתה […] שאין בעולם דבר שאין עמו לקח", אבל הוא מתנצל על נימת הדברים של אז שהייתה בלי מידת הרחמים, ובמילים אחרות, אין הוא חוזר בו מהתוכן אלא רק מהטון והאוקטבה. לדעתו, קל להבדיל בין טוב לרע אבל יש קושי להבדיל בין רע הכרחי לרע שאינו נחוץ כמו מיתתו של ילד קטן זך וטהור [שהרי אין סיכוי להלביש חטא על ילד]. אמנם קל לכאורה לתת הסבר לפרדוקס הזה על יד כך שנאמר "שמנעמי הנצח הצפויים לילד עשויים להיות פיצוי לסבלו", אבל זה הסבר לא מספק. מבחינת פנלו, ההסבר האלטרנטיבי [חייב להיות הסבר כזה שהרי אם לא, אזי אלוהים הוא החוטא וזה בלתי אפשרי] טמון במשפט "יש להאמין בכול או לכפור בכול. ומי בכם, הגידו לי, יעז לכפור בכול?". לפיכך, בניגוד לאלה שטוענים "אין אמצע, יש רק גן-עדן וגהינום", אין מנעד ואין דיפרנציאליות, הוא, פנלו, מבהיר, מתרץ ומפרשן כי "כור-המצרף קיים. אבל אין ספק שיש תקופות שבהן אין לתלות תקווה יתרה בכור-המצרף הזה, יש תקופות שבהן אי-אפשר לדבר על חטאים בני-כפרה. לשום חטא אין כפרה וכל אדישות היא פשע. כך: או הכול או לא-כלום […] הוא יבחר בכול כדי שלא ייאלץ לכפור בכול", ולכן אמנם "סבלו של ילד קטן משפיל את הרוח ואת הלב. ואולם מפני זה דווקא יש להסכים לה". אני מנחש שבאותו הרגע אמר לעצמו רייה: על פי הדת הזאת מותר להקריב ילד טהור ובלבד שהאמונה באלוהים לא תינזק, ובלשון ימינו, ימי הקורונה במדינת היהודים, מותר וזו אף מצווה להקריב את הזקן והחלש ובלבד שלימוד התורה יימשך וכוחו של האדמו"ר יישמר שהרי הוא נציגו של האלוהים. פנלו מסכם תוך כניעה מזויפת למדע, לרפואה ולממשל: "אין זאת אומרת שיש לדחות את אמצעי-הזהירות, את הסדר הנבון שהנהיגה החברה בתוהו ובוהו של המגפה. אין להקשיב לאותם מטיפים הדורשים לכרוע ברך ולהפקיר הכול. [זה כמובן שונה מתגובת חלק מהחרדים לקורונה במדינת היהודים] צריך רק ללכת קדימה, בחשכה כסומים בארובה במידת-מה, ולהשתדל לעשות את הטוב. אבל מלבד זה חייב אדם להישאר ולשים את מבטחו באלוהים, אפילו בעניין מותם של ילדים, ולא לבקש ישועה לעצמו", ובמילים אחרות, למרות הכול ואף על פי כן אלוהים הוא מעל המדע. בצאתו מן הכנסייה נתקל רייה בכומר זקן ודיאקון צעיר שאינם מרוצים מהדרשה. הם סבורים שהנאום מבטא יותר דאגה ושמץ פקפוק מאשר עוצמה דתית ומצהירים בפני הרופא: "כומר שדורש בעצתו של רופא – זו סתירה!", ובכך מצטרפים לרבי מגור ולרב קנייבסקי של הקורונה. זמן קצר לאחר מכן אנו מוצאים את רייה הסועד את פנלו בימיו האחרונים וזה אומר לו "תודה… אבל נזירים אין להם ידידים. הם בחרו להשליך את יהבם על אלוהים."

ולסיכום, גם על ערש דווי, הכומר הישועי מעדיף את אלוהים על פני הרפואה. כפירה ומינות אינם באים בחשבון. מה שהשתנה אצל פנלו במהלך המגפה הוא רק התחושה הלא נוחה (מות הילד) שגרמה לו לרכך את פני קנקן המסר ואת להט שפיכת תכולתו ללא שמץ ערעור על התוכן. את הרופא זה לא משכנע ומבחינתו, שבועת היפוקרטס עולה על השבועה לאל, למשיח ולאמונה עיוורת. במהלך מגפת הקורונה במדינת ישראל, חלק מהחרדים והרבנים המוליכים התנהלו בצורה הרבה יותר קיצונית מהכומר פנלו – ראו למשל את ההלוויות ההמוניות, אי הפסקת לימוד התורה, פיתוח מערכת טיפול מחתרתית חסרת תוחלת וסיכון הכלל על מזבח אמונות מנוגדות לשכל הישר ואף למצוות התורה עצמה. כל זה לא קרה באוראן של קאמי. המושל של העיר לא הכניס פוליטיקה ולא ניצל מצבי חירום לצרכים לא ראויים ובסך הכול נשאר בצל הרפואה. לא כך נהג השלטון במדינת היהודים ב-2020. לעומת זאת, המערכת הרפואית נהגה כרייה וכקסטל והצליחה למרות השלטון הכושל.

*לקריאת המאמרים בסדרה, לחצו כאן.

מקורות והערות

בציטוטים השונים, פרט ל-[…] או “…”, כול ההערות בסוגריים מרובעים הם שלי, על תקן הארות.

אלבר קאמי. הדבר, תירגמה מצרפתית אילנה המרמן, הוצ’ עם עובד, תל-אביב, 2001. בחלקים ב’-ג’ של המסה, מספרי העמודים הם ממהדורה זאת (הדפסה תשיעית, 2010).

המלצת קריאה אישית בהקשר קרוב עד תמיהה ל”הדבר”: סינקלר לואיס. ארוסמית, תרגום: ש. זנדבנק, הוצ’ דקל, תל-אביב, 1968. הרומן יצא לאור במקור ב-1925; תורגם לראשונה לעברית ויצא לאור בהוצ’ ספרית הפועלים ב-1956. הרומן עוסק בחייו של מרטין ארוסמית, רופא בקטריולוג וחוקר שבין היתר מפתח חיסון לדבר ונוסע לאי מבודד כדי לטפל במגפת הדבר שפרצה שם ובה הוא מאבד את אשתו במחלה. ההשוואה בין שני הרומנים של שני זוכים בפרס נובל הוא מרתק ויותר ממתבקש… אך מעבר לגבולות המסה הנוכחית.