ספר השירים החדש של דב בהט, מיץ רימונים (הוצאת טוטם 2026), הוא מסע סוחף בעקבות נופים ובעקבות תופעות טבע ותופעות חברתיות ופוליטיות, וכן אירועים קשים כמו אסון ה-7 באוקטובר, שתכליתו מאמץ כן ואמיתי לפענוחה של המציאות וחתירה אחר משמעות. מדובר, אם כן, בעמדה מודרניסטית קלאסית של סובייקט מתבונן וחווה, מדובר בנוסח חווייתי שבו התשתית החווייתית מוצבת במרכז הכתיבה. דב בהט כותב מדם ליבו ואת זה אי-אפשר לקחת לו. הדברים הללו אינם מובנים מעליהם היום, הם חשובים ועקרוניים על רקע העובדה כי הספרות הנכתבת בארץ בשנים האחרונות נחלקת לשני נוסחים: נוסח סינתטי ונוסח חווייתי. הראשון כשמו בנוי מצירופים מתחכמים, הכלאות ממקורות שונים, התחכמויות ושאר ירקות והוא תוצר מובהק של השפעתן המזיקה של הסדנאות לכתיבה יוצרת. השני הוא דרך המלך המודרניסטית שכאמור דב בהט מתגלה כאחד הנציגים המובהקים שלה.         

השירים שלפנינו מקיימים דיאלוג שנון ומרתק עם הטבע הפראי והאנושי. בשירי השער הראשון, "קסמי הטבע", אנו פוגשים נופים אקזוטיים ומוכרים ובעלי-חיים מופלאים כמו שימפנזים, אריות, קרוקודילים, היפופוטמים ופילים אבל גם תורים ושבלולים, אנחנו פוגשים אותם דרך עיניים מיוחדות מאוד: "נהר הקונגו, אדיר/ומרהיב,/חוצה את אפריקה/לרוחב,/ממזרח למערב,/והשפיע על האבולוציה/של הקופים.//מצפון לנהר, שוכנים שימפנזים,/שכּינוּיָם המדעי/פּאַן טְרוֹגְלוֹדִיט/ויש האומרים/שהם בני דודינו,/אם לא אבות אבותינו./מדרום לו, קופי בּוֹנוֹבּוֹ./הכינוי המדעי הוא פּאַן פּאַנִיקוּס./ואף ששניהם מזן הפּאַן/ואף ששניהם דומים/בחיצוניותם,/אלה לא מתערבבים/באלה.//מצפון, אצל השימפנזים,/שולטים הזכרים,/מדרום, בממלכת הבונובו,/קובעות הנקבות.//בשני צדי הנהר/סצינות קורעות לב./בצפון,/כשמתגלעים סיכסוכים/בין שימפנזים/זה נגמר ברציחות./ואילו מדרום/שולטת האהבה:/כשיש אי הסכמות בין הבּוֹנוֹבוֹת/הן מסתיימות בסקס סוער.//אך גם אלה וגם אלה,/מתענגים/על חיות קטנות:/טורפים בחופזה,/בלי ברכת המזון." בהט הוא במיטבו כאן, חולש על תיאור נהר קונגו והגיאוגרפיה האפריקנית ועובר להתמקד בשתי קבוצות של שימפנזים, אחת פטריאכלית ואחת מטריאכלית, והלקח ברור לכל.

השירים מהווים מעין משלים מתוחכמים על החיים ודרכם אנחנו יוצאים כאמור לאותם מסעות מופלאים באפריקה ובדרום אמריקה, מגיעים לפסגת הוזוביוס מחד ולעיר סקוטית נידחת מאידך: "טעות בניווט הביאה אותי פעם/לעיר הסקוטית הציורית סטרונטיאן./שם, כך למדתי, התגלה במקרה/המינרל סטרונטיאניט,/ממנו הופק לראשונה, ב-1808,/היסוד סטרונציום,/מספר אטומי 38, סמל כימי Sr./כן, העיירה הקטנה והמנומנמת הזו/הביאה לעולם תגלית חשובה מאין כמותה.//סטרונציום הוא/מתכת אלקלית אפרורית,/פעילה כימית,/אך היא לא נמצאת בטבע/בצורתה החופשית,/אלא רק בתרכובות של מינרלים.//המתכת  המיוחדת הזו/זכתה לשימושים מיוחדים לא פחות –/היא צובעת את התמונות בטלוויזיה/היא חלק מתרכובת דלק גרעיני,/ותורמת גם לתיארוך/בעזרת היחס האיזוטופי שלה בסלע.//תושבי העיירה שתקנים/למדי, הם שתו איתי ברצון כוס/שיכר סקוטי חריף,/אך קשה היה להציל מפיהם/אם הם גאים בתגלית המופלאה/הנקראת על שם מקום הולדתם/או אפילו להצדיע יחד איתם/לפלאי הטבע." גילוי המינרל וחשיבותו, כולל תיאורו המדעי האובייקטיבי, עומדים כאן ביחס הפוך לאנונימיות הסובייקטיבית של המקום הנידח בסקוטלנד – זהו כמובן המתח עליו בנוי השיר הזה.  

המסעות השיריים הללו, לעתים בעקבות אבנים או מתכות נדירות, גורמים לנו תמיד לשוב ולגלות דברים חדשים על עצמנו, והרי זאת תכליתם העמוקה של כל המסעות. אבל קשה להתעלם מהעובדה שהשירים בספר הזה הם קודם כל שירי נוף, שירים של התבוננות ושל אינטרוספקציה שמתחוללת דרך ההתבוננות בנופים השונים. השירים חותרים לפענח את הנופים השונים, לעתים בשפה מדעית ולעתים בשפה טעונה ברגש. דוגמא טובה לאותו צד רגשי מצוייה בשיר על השבלול. הנה הפתיחה והסיום של השיר הזה: "מפעם לפעם אני זוכה/לביקור משמח/של שכני המכובד, השבלול,/שבא לחצרי להתארח./מגיח לפתע פתאום/בתום הגשם האחרון/מהגינה הלחה,/חוצה את השביל,/ומטפס (כידוע – לא בחיפזון)/על קיר הבית… פעם פגשתי אותו/על הקיר בגובה העיניים./הגשתי לו ורד אדום ריחני,/מנוקד בטיפות של מים./נדמה שהרים אלי מבט/חם  וחושב,/כאילו אמר לי:/חבר ותיק, תודה רבה."

טעוני רגש הם השירים הכלולים בשער השני, "ה-7 באוקטובר", חטיבת שירים מיוחדת העוסקת באסון ה-7 באוקטובר ומבטאת בעוצמה זעם וחמלה, ודווקא כאן מתגלים נופי הנגב כמקור של נחמה וריפוי. לא במקרה דווקא העורבים מבשרים על האסון: "העורב צרח ראשון/משמים/כהים/אחריו צרחו את אסונם/המחריד/רבים אחרים –/השמים המטירו צרחות עוד ועוד/לתוך בור השואה הנורא, האינסופי,/שהוסיף ונחפר, שחור משחור,/לעומק לא ישוער." בסופו של דבר הטון הנכון להתמודדות עם האסון הוא הטון האלגי: "בימים של טלטלה/בין טמטום מנהיגותי/לעיוורון בטחוני,/לנדודים ברחבי/ישימון הממון,/ביערות הבערות, הרחק/מקופים וציפורי שיר,/קרוב לחצבים/ולרוח הסתיו,/נולדה המלחמה/הבלתי נמנעת,/הנסחרת במטבעות זהב,/המלחמה העצובה,/המדממת." האהבה לנופי הדרום מתגלה במלא עוצמתה בשיר "חיבוק דרומי", מעין רפורטז'ה פואטית של הנגב: "עם הנץ החמה/להקת ציפורים נודדות/מופיעה בתנופה עזה/מעל שמי עומר –/השער המזרחי אל הנגב.//עושה שמיניות באוויר,/משרטטת מעגלים לסירוגין,/עולה ויורדת/פעמים אחדות/עד שמתיישבת/על חוט החשמל,/מדי יום/באותו מקום… ברקיע הבהיר/מעל לציפורים הנמות/שטים באיטיות מפליגה/עננים אפורים,/כקולאז׳ מופלא בלב השמים… יום חדש מאיר/מעל סיפורי התורה/על אברהם ושרה/שפסעו בשבילים האלה,/ויצחק שנולד ממש פה,/וגם מקומו של יעקב/לא נפקד.//כאן נוסדה אומה.//כאן גם שעטה/חטיבת הנגב/של הפלמ"ח,/ששפכה את דמה/למען חבל ארץ זה,/ובוגריה/הקימו את קיבוץ רעים/שבנגב המערבי/ועוד יישובי גיבורים,/שננטשו לגורלם/בשבעה המר והנורא."

שירי השער השלישי, "חברה במראה", חושפים בחדות צדדים אפלוליים מהחיים בחברה הישראלית היום וכוללים גם מחאה פוליטית וגם אנלוגיות מאלפות בין העולם האנושי לעולמם של בעלי החיים: "הרגשת הכוח משכרת/כל יצור חי./הפילים מסתפקים בהצדעת כבוד/מצד החיות המפנות להם דרך,/הקרוקודילים קורעים ובולעים/חלקים מטרפם בסערת חושים./גם נמלים זעירות במיוחד/מנצלות את כוחן בסביבת מחייתן/יודעות מה שיודעות כדי לקרוע את טרפן.//אך אצל בני האדם,/השאיפה לכוח/היא טירוף ייחודי ומיוחד/בקוסמוס כולו,/שאין היא מולדת/ולא ניתנת לשליטה." אנו מוצאים כאן אפילו הגיגים מפתיעים על העם היהודי וגורלו: "היהודי/נברא לצורך שחרור יצרים גלובלי./בפקודת האל הוא שרד/קללות ונאצות, שריפות, פוגרומים,/ובעיקר, הטחת האשמות.//יש לו הרגלים פגומים./מעמיס על כתפו ללא תועלת/עול ומדנים./אילו רצה היה מונה היום/שלוש מאות מיליון נפש./שוב חשבון שגוי, טעות בשיקולים."

דב בהט שב ומתגלה בספרו החדש כמשורר חווייתי של נוף ושל אינטרוספקציה, ממשיכה של המסורת המודרניסטית בשירה העברית בטווח שבין המשוררים הילידיים (אריה סיון, משה דור, משה בן-שאול) לדן פגיס.