בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הִפְסַקְתִּי לְהַאֲמִין בָּאֱלֹהִים

אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: הִנֵּה אֱלֹהִים עָל

הָהָר וְעַל הַיָּם וְעַל הַמָּקוֹם וְאֵינוֹ נוֹשֵׁב

עַל הָהָר וְעַל הַיָּם וְעַל הַמָּקוֹם כְּלָל. כָּל

זֶה קָרָה לִפְנֵי הַמִּלְחָמָה, אֲנִי נִשְׁבַּע, אִם

רַק הָיִיתִי יוֹדֵעַ אֶת מָה שֶׁתֵּכֶף אֵדַע וְלֹא אֶרְצֶה

לַדָּעַת, אִם רַק הַמָּקוֹם הָיָה אוֹמֵר,

הָיִיתִי מַמְתִּין כְּעֵשֶׂב וּמֵאִיץ בָּאֱלֹהִים

לִנְשֹׁב עַל הָהָר וְעַל הַשָּׂדוֹת וְעַל הַיָּם וְרַק

כְּשֶׁמַּשַּׁב קַל שֶׁבַּקַּלִּים הָיָה עוֹבֵר עַל פָּנַי

הָיִיתִי מַרְשֶׁה לְעַצְמִי. רַק אָז. לֹא רֶגַע לִפְנֵי.