נס קרה לו לחיים יולק. שורו נא, ישראל, ושמעו. וכל כך למה נופל אני עליכם לספר בדבר אותו נס? כי פורים היום. יום שיפה לו הצחוק. וצחוק לי, לא עליכם, מדבק הוא. מעצם טיבעו מדבק. שמצחקק הוא, צחוקי ,במהלך אחורי, ובכך מדבק גרונותיהם של חוסיו וחוזיו לצחקוק  קדמי, במלוא כח מיתרי צחוקם. כך צווחקה לה רעייתי "צהלה –  שמחה"  ב – חִי חִי חִי צורמני תרנגולתי משהו ואחריה קרצחקו אפרוחיה, עד קרקרו דמעות גיל  על לחייהם. וכה צחקנו כולנו עד שנבקעו להן ארובותינו מבין רגלינו ועלתה שעוותנו ,במחילה, ריח ניחוח  אשה לאווירו של עולם.

 ועיקרו של מעשה כך היה:

זכורני היה זה רב חיימקה יולק מקולסלקובסקה שנעשה לו נס וזכה בשעה טובה ומוצלחת להיות בעל קורא של מגילת אסתר. וכל זכייה זו לא באה לו, אלא משמים. אפשר משום פיצוי על צרת גופו, שנולד, לא עלינו,  במין עיוות ננסי. שקטן קומה הוא והליכתו עכברית מזוגזגת ומזורזת. ומשזכתה נפשו להיות בעל קורא, זכה בכך גם גופו. ומרוב שהיה קופץ וצוהל ושמח ושותה הטיפה המרה עד דלא ידע, נתהפך לו הנס, שומו שמים, לרעה, והלך והתגמד הלך ונאסף אל ירכתיו ושיפוליו, וקפליו מתלבשים עליו עד כי לא נראו בו, אלא הפה וקצות השפתיים בלבד.

והשעה שעת קריאת מגילה היא וכל הקהל הקדוש הזה מכונס בבית הכנסת ובעל הקורא על מקומו עומד.

וכל העם רואים במחזה וגועים בבכיים. מתעגלות  עיניהם מתימהון איכה זה הולך ומתגבשש זה האיש לעיניהם.

זכורני בשעה אחת של רצון קם לו חוטרא אחד  והוא סמור שער,מעין מטאטא הפוך, עם פני חצי מיל קרב זכוכית מגדלת, גדולה על מידותיו,  והעמידה מול הגבשושית הזאת שקוראין אותה רְבּ חיים יולק, כדי להגדילו בכח קדושתה של זכוכית, שאומרים עליה שמחצרו של הבעל שם טוב זצ"ל הובאה. וכל העם נותנים בו  עיניהם ומסתכלים. וגם שלוש מאות כהנים הובהלו והתפללו שס"ה פסוקים להשם יתברך, ועוד הזכירו מגדל ד'בבל, ועל מגדלי עוזיהו דיברו, ועל ההרים הצדיקים: הור ההר והר נבו, והזכירו הנפילים אשר בארץ ענקים ידועי שם,  אפס הנס לא התרחש האיש לא יצא מקומתו.

ושעת קריאת המגילה ניצבת בפתח וההמון חרד.

והנה, נמלכו להם שמים במרומיהם  ובאה לו הישועה ממקום אחר.

ועוללה הקטן, בן הזקונים של ר' שימן  ברבי נחמן לבית סלונים  בא אצל הגבשושית והניח עליה מסכת פורים של גוליבר הענק. הרעיש ברעשן עם שהוא מקיף את הגבשושית שבע פעמים תוקע בטבעתו שברים ותרועה. והנה, אשרי העיניים שכך רואות, קמה לה הגבשושית ממקומה והנה היא עולה וצומחת כתמר וחזקה ובריאה כארז בלבנון  ורב חיימקה  יולק גבר בעמיו תופס את המגילה בידו ומזמר בקול גברי מסולסל ונעים לאוזני ישראל לאמור: "ויהיה בימי אחשוורוש הוא…"

הוא קורא ומולו עונים לו ברעשנים תופים וקולות רמים כל עמך ישראל וסוכריות נזרקות לכל עבר וילדים מעכברים להם בין הכיסאות מלקטים ממתקים כציפורים במקוריהן, ורבה ההמולה הרעש והשמחה.

ורב יולק מרומם נפש עומד מלוא גובהו על מקומו, נושא ראשו בגאון פוער עיניים ופה, ומנעים זמירתו בפסוקי המגילה. ובין כך ובין כך  מענג את הקהל בזמרתו עד מגיע הוא לפסוק "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם."

 או אז משנזרק לאוויר העולם "ונהפוך הוא" נעשה הנס. שמביט רב יולק סביבו וכל שאינו רואה הוא  את קהל המתפללים  שנעלם במקומו וכל שנותר ממנו  אינו אלא הפיות וקצוות השפתיים בלבד. ואלו טופחות זו בזו כשפתי הברווזים  חזור וטפוח חזור וטפוח והן מזמרות ואומרות פה אחד: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו": וחוזרות ואומרות "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"

ויחרד האיש חרדה עמוקה ויאמר אבי אבי איש ישראל וספסליו! ויענה אותו קול מהשמים לאמור: "אל תירא עבדי חיימקה יולק, שבנס פורים, עיניך חוזות, ורווח והצלה יעמוד לקהל ממקום אחר."

וכך אומנם קרה. בתום הקריאה חזרו האנשים לעצמם ואף חיימק יולק חזר לעצמו והנה הוא שוב דומה לננס כמעין כגבשושית קטנה שכל שנראה בה אינם אלא הפה והשפתיים בלבד ואלו טופחות זו בזו כשפתי הברווז של גטה השכנה ואומרות: "הככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו?"

והקהל שומע ועונה: "ככה ייעשה!"

וחיימק יולק שומע את דבר הקהל ואומר: "אוי לי, ענני אלוהי אבי הסר ממני קללה זו."

והקהל שומע ועונה: "ענהו אלוהינו ענהו." כתרגומו: כגודל חסדך ענה אותו. 

רק וענונו הקטן שנקלע אל בין המתפללים קורא בקול חזק: "ענה לו אלוהי ישענו  וענה גם לנו אלוהי ישענו."

ויתהפך המאמר באווירו של עולם ויגיע עד כס המשפט והוא הפוך על ראשו למטה ורגליו למעלה,  כמאמר המגילה  ו"נהפוך הוא".

ויחשוב היושב במרומים שלא עת פורים היא, אלא עת סליחות של  יום הכיפורים, ויתרכך לבו ויעתר למאמר  ינוקא וענונו הקטן , וישלח נסיו מן השמים.

והנה נשמע קול חזק שהרעיד את אמות הסיפין ונס פורים נעשה ,ונהפוך הוא: שהנה גאל חיימק יולק את כל הקהל הקדוש הזה מייסוריו, שקומתו חזרה אליו , והחל מרנין בקולו ומזמר פסוקי מגילה , וכל הקהל שמח עד קיים מאמרו של רבא לאמור : "מחייב איניש לבסומו בפוריא עד דלא ידע."  (מסכת מגילה)