"בוא איתנו," אמרה איזבל כשדמעות שוטפות את עיניה הכחולות, "עוד לא מאוחר."

"היא צודקת," אמר אביה, היינריך, "עוד לא מאוחר. נקנה כרטיס ותבוא איתנו."

"לא," אמרתי, "אני חייב להישאר עם הוריי ואחי הקטן. אם יהיה קשה יותר, נבוא אליכם, אם ישתפר, אתם תחזרו."

חיבקתי את איזבל ונשקתי את שפתיה.

אמה חיבקה אותה, והיינריך הושיט לי את ידו.

"תשלח מכתבים ותעדכן אותנו, מה קורה," אמר.

לחצתי את ידו ולאחר מכן התחבקנו.

הם עלו על הרכבת ונסעו לדרכם.

קיוויתי שיתאקלמו במהירות בלונדון, בעזרתו של אלפרד, אחיו הצעיר של היינריך. שני האחים היו בעלי חנויות בדים. אחת הסיבות למעברו של אלפרד ללונדון, היה רצונו להצליח בכוחות עצמו ולצאת מצלו של אחיו המצליח, ואכן נחל הצלחה מרשימה.

הסכמתו של היינריך לנישואי ביתו, איזבל, איתי, גרמה להרמת גבות בקהילת יהודי ברלין. למרות שניהלתי את החנות הראשית שלו בגיל 28, רבים לא שכחו את תחילת דרכי כשוליה, ואת מוצאי ממשפחת פועלים קשי יום. אבי, לודוויג, היה פועל פשוט ואמי, הלגה, עקרת בית. אחי הצעיר, הרברט, בן ה-21 ,הועסק אף הוא באחת החנויות של היינריך. לאחר שהוכחתי את יכולותי במכירה ומסחר, הועברתי לחנות הראשית, בה ישב היינריך. הוא לימד אותי את רזי העסק.

יום אחד הזמין אותי לארוחת ערב בביתו. באותה תקופה הזמנה כזאת מבעל החברה היתה אות יקר וכבוד רב. נעניתי בשמחה, ובערב באתי עם מיטב מחלצותי וכובע מפואר לביתו. משרת חמור סבר הוביל אותי אל חדר האוכל, שם פגשתי את היינריך, יוהנה אשתו ואיזבל ביתו. נשקתי את ידה של יוהנה ואת ידה של איזבל, וכשפגשו עיני בעיניה ,הרגשתי כאילו פגע בי ברק. חיוכה המאושר, היה אישור בעיני שלא רק בי פגע הברק.

במהלך הארוחה רבת התקרובת, ניהלנו שיחה נעימה, בה סיפרתי על עצמי והכרתי את תולדות משפחת רוזנברג. לאחר הארוחה, פנו הנשים לעיסוקיהן, והיינריך הוביל אותי לחדר העבודה שלו, שם ישבנו זה מול זה, על כורסאות נוחות.

היינריך כיבד אותי בוויסקי ואמר, "שתה בני, אני עוקב אחריך שנים, מאז התחלת לעבוד עבורי, קיבלתי דיווחים משביעי רצון ממנהליך והגיע הזמן שתהפוך למנהל בעצמך."

המום ומופתע הבטתי בו וציפיתי להמשך דבריו.

"פרנץ, מנהל החנות הראשית שלי, יוצא לגמלאות," המשיך, "והחלטתי שהחנות צריכה דם חדש. היא תובעת הרבה עבודה, ומרץ של רווק צעיר שיוכל לתת את מירב עתותיו. מה דעתך ,אתה מרגיש מוכן?"

"כן," אמרתי, "מאחר ובחרת בי על פני מבוגרים ומנוסים ממני, אין לי ברירה אלא להצליח. לא ארצה שיגידו שאיבדת את מגע הזהב שלך." חיוך הבזיק על פניו של היינריך.

החנות אכן תבעה ממני את מירב עיתותי, פתחתי את החנות בבוקר וסגרתי אותה בערב, בין לבין ניהלתי את עשרת עובדי החנות, גברים ונשים. טיפלתי בספקים, וטיפלתי בלקוחות, המרוצים והלא מרוצים.

 ההטבה הגדולה בעיני היו שיחותי עם איזבל, שבאה לבקר את אביה כל יום. למדתי את עולמה הספרותי והחברתי והיא למדה את שלי. חיבתנו ההדדית לא נעלמה מעיני היינריך, והוא קרא לי יום אחד למשרדו.

"אני מניח שאתה רוצה לחזר אחרי בתי?"

"אכן כן," אמרתי, "אך ברור לי שאיננו באותו מעמד, ולא אביך אותך. אתה רוצה שאפסיק לחזר אחריה?"

"לא," אמר היינריך להפתעתי, "אתה בחור טוב, מזכיר לי את עצמי כשהייתי בגילך, וחשוב מכך אתם אוהבים זה את זו. גם אני באתי ממשפחה עניה ובניתי את עצמי בעשר אצבעות. יש בך את השאפתנות והרצון להצליח, ואתה תמיד רצוי בביתי."

הודיתי לו ויצאתי מאושר ממשרדו.

למחרת הזמנתי את איזבל למשרדי, דבר שלא עשיתי  בעבר, מחשש לעיני הבריות. שם סיפרתי לה על שיחתי עם אביה.

"אני יודעת," צחקה, "אבי דיבר איתי שילשום, ושאל אותי עלייך, אמרתי לו שאני אוהבת אותך ורוצה בך, אבי חלק לך מחמאות ונתן לנו את בירכתו."

לאחר שהוסדר הנושא, החלנו לצאת למסעדות ותיאטראות ולאחר כשנה, נישאנו. חיינו עברו עלינו באושר ובעבודה קשה (שלי), איזבל העבירה את היום בקניות ובשאר עיסוקים עם אמה וחברותיה.

הדבר היחידי שהיה לוט בערפל היה עלייתה לשלטון של מפלגת הנאצים. השנה היתה 1933, ולמרות דיבוריו של היטלר כנגד היהודים, לא היינו בטוחים שאנו נגדו. כי הרי ראינו את עצמינו כלאומנים גרמנים, גרמנים בני דת משה, חלקנו אפילו שמחו בעלייתו כי חשבו שיטפל ביד חזקה בקומוניסטים שהחלו להתחזק. בעיננו כקפיטליסטים היו הם האויב הגדול שרוצה לקחת את רכושנו. למרות האווירה העוינת ,המשכנו את חיינו, ההמונים עדיין קנו מאיתנו.

ב-1935 קרו שני מאורעות משמעותיים איזבל נכנסה להריון, וכל המשפחה שמחה וציפתה להולדת הדור השלישי. הדבר השני היה פרסום חוקי נירנברג שחוקקה הממשלה הנאצית. מייד לאחר הפרסום בעיתונות, הזמין היינריך את המשפחה המורחבת לארוחת יום שישי.

לאחר הארוחה קם היינריך ואמר: "בני משפחתי היקרים, בילדותי סיפר לי סבי, על התקופה שהיינו אזרחים סוג ב', עם הרבה חובות ומעט זכויות, הוא סיפר כמה שמח בתקופת האמנסיפציה כשהיהודים הפכו שווי זכויות לגויים, ועכשיו היטלר מחזיר אותנו לימי הביניים. אני לא מוכן להיות אזרח סוג ב' בארצי. אני רוצה להצטרף לאחי באנגליה, וקורא לכם להצטרף אלי."

אבי קם ואמר, "היינריך ידידי, אתה פוחד לשווא, אנו חיים מאות שנים בגרמניה. היו גלים של פרעות ושנאה לתקופה קצרה, אך הדברים חזרו לתיקונם, גם הגל הנאצי העכור הזה, יעבור. אנחנו גרמנים, לאן נלך בגילנו? אנחנו דוברים רק גרמנית ומכירים רק את התרבות הגרמנית."

הנהוני הסכמה נשמעו מסביב לשולחן, הרוב חשב כאבי, שמדובר בגל חולף.

"מה אתה אומר, בני?" אמר היינריך והביט בי, "ומה את חושבת איזבל?"

"גם אני חושב שהגל יחלוף," אמרתי, "יחד עם זאת, האלימות כלפינו היהודים גוברת, וזה יכול להתפתח לפרעות, ביזה ורצח. הגל העכור הזה, עלול להטביע אותנו, אני לא רוצה שאשתי וילדי העתידי יהיו בסכנה. אני מציע שתצאו לאנגליה עם כמה כסף ורכוש שתוכלו להוציא, תקנו בית ותבנו תשתית עבורנו, ואני אנהל את העסק עד יעבור זעם."

"אני רוצה להישאר איתך," אמרה איזבל, "מה הטעם בחיינו אם נחייה בנפרד?"

"לא, אהובתי," אמרתי, "עלינו לחשוב על ילדנו שהוא עתיד המשפחה. אנחנו היהודים שרדנו כי ידענו לברוח בזמן למקומות בטוחים יותר ואני אהיה רגוע יותר כשאדע שאת מוגנת."

התחבקנו והיא לחשה, "נחשוב על זה בזמן שנותר, עוד לא מאוחר."