מאיר עוזיאל ביקש להקים לו גן עדן בעולם הזה, שיהיה נקי מישראלים ומיהודים ובחר בבית על גדות אגם באיטליה. הנסיון להינתק לא צלח.
ברומן "שירה" של עגנון, כששירה מזמינה לראשונה את ד"ר מנפרד הרבסט להיכנס לביתה והוא עומד נרגש על סיפו, הוא חש שהבית מופקע מחילוניותו ומגשמיותו ומתרומם למעמד של קדושה: "תלה עיניו בבית והיה תוהה שבית זה קיים… אבל על ידי אמירתה של שירה קיבל הבית הוויה חדשה, שאינה באה מכוח האבנים והעצים והחומר והסיד שנבנה מהם, אלא בא מכוח עצמו, מכוח שיש בו חיים ורצון, וברצותו הוא נותן חיים".

ספרו של מאיר עוזיאל "הבית ליד האגם באיטליה" עוסק רבות בחומר שממנו בנוי הבית שהוא ורותי אשתו רכשו בעיירה הקטנה מונטפיאסקונה שליד אגם בולסנה במרכז המגף האיטלקי. כל קיר בבית הזה עשוי אבנים שנחצבו מהטבע והוא מקרין מתוכו את המוּצקוּת האלמותית של הנצח. בעלת הבית סיפרה לקונים שבמלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים נסוגו לכיוון צפון הם פוצצו את הגשר שמעל ערוץ הנחל שסמוך לבית ומהאבנים והעצים של הגשר המפוצץ בנו הוריה את הבית.
באחד הפרקים בספר מביא עוזיאל כמעט כלשונו ריאיון שהוא עצמו ערך עם פְרָנְסֶס מאיְיס, מחברת רב המכר "תחת שמש טוסקנה". לשאלתו "מיהו הגיבור של הספר" עונה מאייס, "הבית". והיא מרחיבה ואומרת, "הבית היה כאן לפנינו ויישאר כאן אחרינו. הבית שייך לנוף, ובאופן רגשי הבית הוא בעצם המשך של עצמי". ואמנם גיבור ספרו של מאיר עוזיאל הוא מאיר עוזיאל עצמו, כשהמקום הרחוק והזר, הבית השני שהוא ביקש לביית, עוזר לו לבדוק את זהותו והשתייכותו.
עוזיאל נולד בטריפולי בירת לוב לאם שאיטליה והשפה האיטלקית היו המולדת השנייה שלה, אם כי היתה ציונית, ואמנם דבר הבית באיטליה הוסתר ממנה עד יומה האחרון. הוא גם הוסתר עד יומם האחרון מהוריה של רותי. רק שלושת בניהם וכלה אחת היו שותפים לסוד הנצור. האם התביישו בקנייה? חששו משמחה לאיד אם שיפוץ הבית שארך שנתיים לא יעלה יפה? לא רצו שישראלים יתקנאו בהם וירכשו בית בשכנות להם? לא רצו שיעוטו עליהם אורחים? כל התשובות נכונות, ויותר מזה. הם ביקשו גן עדן בעולם הזה, ושיהיה נקי, בזמנים מסוימים, מישראלים ומיהודים.

מתברר שעולם יהודי שלם רחש במונטפיאסקונה והיום אין לו זכר. עכשיו זוהי עיירה קתולית שרוב תושביה אינם מבינים איך זה שהישראלים לא מאמינים בישו.  

אלא שניסיון גן העדן המרוחק מכל עניין ישראלי ויהודי לא צלח, כי עוזיאל הוא עיתונאי, קהלו ישראלי, והוא מביא את ארצו אתו לביתו המרוחק. למשל, ביום בהיר אחד מול אגם בולסנה הכחול הוא שמע על רצח רחבעם זאבי, כי תמיד, עוד לפני האינטרנט, היה שולף אנטנה ברדיו שלו ומקשיב, לא מסוגל שלא להישאר מחובר. ומול נפלאות מונטפיאסקונה בפרט ואיטליה בכלל הוא כותב את "שיפודים", מדורו המופיע מדי שבוע ב"מעריב".

משנוכחו העוזיאלים שהם מנסים לשווא להסתיר את זהותם הם החלו לעשות מהלך הפוך, להשתמש בזהותם כדי להסביר לאיטלקים שהם ומורשתם לא נופלות מזו של האיטלקים. למשל כשליאונרדו, ידיד קרוב, מצביע על הקיר שעליו תלוי כובעו של אבי־סבו הקרדינל, עוזיאל לא נשאר חייב ומראה לו תמונה של סבו, שהיה הרב הראשי, לבוש בגלימה רקומה.
אך את עיקר מאמציו הוא מקדיש כדי להסביר לאיטלקים שלא היהודים רצחו את ישו אלא להפך, היו אלה הרומאים, כלומר האיטלקים, שהרגוהו; שפונטיוס פילאטוס הנציב הרומי הוא זה ששלח את ישו אל הצלב. רחיצת הידיים של הנציב, שאמורה היתה לסמן שדמו של ישו לא על ידיו, לא פוטרת אותו ולא פוטרת את האיטלקים מהאשמה שהם מאשימים בה את היהודים.
יום אחד הוא גילה שבעיתון המקומי לה ווֹֹצֶּ'ה, שפירושו "הקול", מתנוסס בכתבת השער הציור המפורסם של מאוריצי גוטליב "יום הכיפורים", ובתוכו שולבה הכנסייה הגדולה של מונטפיאסקונה. זו היתה כתבה על יהודי העיירה "שלו" בימי הביניים. מתברר שעולם יהודי שלם רחש במונטפיאסקונה והיום אין לו זכר. עכשיו זוהי עיירה קתולית שרוב תושביה אינם מבינים איך זה שהישראלים לא מאמינים בישו.
אוזנו הכרויה של עוזיאל לכל התייחסות, התבטאות או עניין יהודי, ורצוי בקרבת ביתו האיטלקי, מביאה אותו אל מרקו, בן בעלי האטליז המקומי. מרקו למד באוניברסיטת לה סאפיינצה ברומא ספרות עברית, מקרא ויהדות ונהנה במיוחד מכתבי עמיחי ועגנון. הוא ראה נס בכך שנפגש עם עוזיאל בשבוע שבו סיים את לימודיו. על אף פחדיה של אמו הוא הגיע לירושלים ללמוד עברית מדוברת. שבועיים למד בירושלים שבין החומות במנזר פרנציסקני ואחר־כך הצליח להירשם לאולפן קיץ בחיפה. בין לבין שהה בביתם של מאיר ורותי בתל אביב, ובחיבור בין קתולי בן עיירה איטלקית רדומה לבין ישראלי שיש לו בית בעיירה האיטלקית הרדומה ובית בעיר הישראלית התוססת הגדולה רואה עוזיאל, המבקש לחבר קצוות איטלקיים וישראליים, נס.
פעמים אחדות מציין עוזיאל שמלחמת העולם השנייה מבחינת האיטלקים היא היסטוריה קרובה, כאילו קרתה אתמול. אי לכך, בעוד הוא שוחה באגם בולסנה, ויום שאינו טובל בו הוא לדידו יום מבוזבז, המקומיים זוכרים שחייל גרמני טבע באגם במלחמת בעולם השנייה. הם טופלים לזיכרון ה"טרי" אמונה טפלה על נסיכה שחיה בקרקעית האגם ונמנעים להיכנס למים. אבל יותר מכל חשובה הנקודה היהודית במונטפיאסקונה במלחמת העולם השנייה: ביער הצלבים בבית הקברות של הגיבורים שהניסו את הנאצים נמצאו חמישה קברים עם מגיני דוד.
בספר של עוזיאל, בדומה לספר של מאיְיס "תחת שמש טוסקנה", אין צילומים. עורכי ספרה טענו שמלותיה מדברות תמונות. העדר התמונות בספרו של עוזיאל הוא מבחינתי הוכחה נוספת לכך שלא הבית הוא גיבור הספר אלא בעל הבית, המבקש לבחון את עצמו בתוך בית שבנה והוא אינו ביתו.
נסיים במלותיו של המחבר עצמו על המניע לבנות לעצמו בית שני: "על ראשו של כל יהודי בעולם מרחף עונש מוות מתמיד, ועל ראשו של ישראלי – עונש מוות כפול. את זה אנחנו יודעים וחיים בתוך הסכנה הזו כל הזמן". ועוד אומר בעל הבית האיטלקי בגילוי לב ראוי לציון, כשמלות "התקווה" אבל במהופך מהדהדות מתוך אמירתו: "לא היינו יכולים לספר לאף אחד, אפילו לעצמנו, שמאחורי ההחלטה שלנו הסתתר אולי שיקול נוסף, עלום, חבוי עמוק ומוסתר".

הופיע באתר "הארץ", במדור ספרות ותרבות: יום ג'  7 בנובמבר 2023.

הבית ליד האגם באיטליה, מאת מאיר עוזיאל, הוצאת טוטם, 2023, 330 עמודים