זיו תדהר, כנרת זמורה ביתן, 2025

צריך אומץ לכתוב ישיר, וצריך אומץ גדול עוד יותר לבחור לכנות את ספרך הראשון בשם שמעורר מיד אי נוחות: סנוב אשכנזי מדימונה. הכותרת הזו איננה רק פרובוקציה, היא הכרזה תרבותית המניחה את הקלפים על השולחן כבר במשפט הראשון. מהלך כזה הוא כמעט פעולה תיאטרלית, מחווה ספרותית שבוחרת לא להתחזות, לא ללטף, אלא להציב זהות חדה, צורבת, ולכפות על הקורא מבט אחר על השיח הישראלי. בתוך שתי מילים "אשכנזי" ו"דימונה" מרוכזות עשרות שנים של מתחים, של היררכיות אתניות, של דימויים קולקטיביים טעונים. להוסיף לכל זה את התואר "סנוב" פירושו לחתוך בחדות אל תוככי האתוס המקומי, ולערער את התבנית הצפויה של שייכות או חיקוי.
הבחירה הזו חושפת את זיו תדהר כבר מתחילת דרכו לא רק ככותב סיפורים, אלא כמי שמוכן להציב את עצמו בתוך זירת העימות הציבורית בין פריפריה למרכז, בין אשכנזים למזרחים, בין מה שהוא פוליטיקלי קורקט לבין מה שנתפס כ"אותנטי". הכותב הוא לא "מתמזרח" שמאמץ לעצמו את גינוני הסביבה כדי להיטמע בתוכה, וגם לא אשכנזי המחמד של השכונה המשווע להזמנה למימונה.
הפוך מזה, הוא לא באמת מדימונה. הדי.אן.איי שלו אחר. הוא יודע את זה והוא מנפנף בזה בלי בושה, בסנוביזם לא מתנצל. אין כאן ניסיון להתמזג או להתחבב, אלא להפך: יש בספר הזה תביעה להישאר זר, להחזיק בזהות שידועה כזרה למקום, ואף לנפנף בה. המהלך הזה לא נועד רק להכעיס או להתריס. הוא פותח צוהר לשאלה עמוקה יותר אודות הקשר בין האדם לבין נוף ילדותו ועל האופן בו ילדים ובני נוער חווים את העולם.

"בסוף שנות השמונים, כשאהיה כבר נער מתבגר, מקטע הדרך האחרון בכביש באר שבע-דימונה יהפוך לשנוא עליי במיוחד. בסופו נמצא אומנם הבית שלי, זה שהוריי לא החשיבו מעולם כ"בית". בשנים ההן גם אני התחלתי לחפש לי בקדחתנות בית ראוי."

קריאה בספר מעוררת בראש ובראשונה שאלות נוקבות על מושג ה"בית" ועל האפשרות לקיומו עבור מי שגדל בפריפריה במקום שמעולם לא חש אליו שייכות מלאה. כבר מן הדף הראשון נדמה שתדהר מבקש לפרק את המובן מאליו של הבית לא ככתובת פיזית או קורת גג, אלא כקטגוריה נפשית, זהותית, כמעט מטאפיזית. שלוש אופציות נפרשות לנגד עיני הקורא: הראשונה היא זו של אל-בית, כלומר תחושת חיים מתמשכת של אי שייכות, של נדודים בתוך מרחבים שאינם מתמסרים להיות "בית". עבור דמות כזו, הבית איננו קיים לא בחוויה ולא בזיכרון, אלא רק כחור שחור שאליו נשאבת זהותו.
האופציה השנייה היא הבית כמשאלה לעתיד, כיעד שטרם הושג. כאן הבית הופך לפרויקט, לאוטופיה אישית שאליה אפשר לשאוף, גם אם בהווה שורר ניכור חריף כלפי המרחב שבו מתנהלים החיים. והאופציה השלישית היא הבית כזיכרון, כלומר כמקום שהיה ואיננו עוד, מושא געגוע, רוח רפאים ארכיטקטונית המלווה את הדמויות באבל שקט ובכמיהה מתמדת.
ייחודו של הספר הוא בכך שכל שלושת המצבים הללו מתקיימים בו בעת ובעונה אחת, ללא הכרעה. זהו פרדוקס שמעצים את הקריאה: המספר חי במרחב שבו הבית הוא בעת ובעונה אחת ריק, הבטחה ושריד של עבר. המתח הזה מעניק לסיפור את כוחו, וממקם אותו לא רק בסוציולוגיה של דימונה או של אשכנזיות, אלא במישור קיומי רחב יותר – שאלת האפשרות של שייכות בעולם שבו הבית תמיד חומק בין האצבעות.

"והיה גם המלעיל. המלעיל הידוע לשמצה. זה שבשלו אני יכול להישבע שהוריי נתנו לי ולאחי שמות בני הברה אחת, על כל צרה שלא תבוא מבית הספר או הגן. המלעיל היה ברירת המחדל של הדימונאית מיומה הראשון. דימונה פשוט לא הסתדרה עם המלרע. קרייני החדשות בקול ישראל התעקשו לכנותה דימונה במלרע גם עשרות שנים אחרי שפסק המשורר כי סימונה השזופה גרה בדימונה, במלעיל ולא במלרע. באדמת הנגב הצחיחה פרח מלעיל המדבר המצוי. המרכז המסחרי בלב היישוב היה המר־כז. לדודה ז'־קלין שגרה באש-דוד הייתה נוסעת כל המש־פחה בחג ש־בועות עם הילדים י־רון, א-ביב, די־קלה והתינוקת אוש־רת."

כאשכנזייה ילידת הדרום, ומי שבחרה להישאר ולחיות בדרום רוב חייה, הקריאה ברומן הזה לא הייתה עבורי חוויה ניטרלית. להפך, היא טלטלה אותי במרחב רגשי מורכב, כזה שנע בין חיוך לעצבות מרירה, בין הזדהות לבין כעס של ממש. לעיתים תדהר הצליח לעצבן אותי, לעיתים להכאיב, ולעיתים דווקא להצחיק בחוצפה משוחררת שמסירה מסכות. ייחודו של הממואר הזה הוא בכך שהוא מצליח להיות בו־זמנית אישי מאוד, כמעט וידוי אינטימי, ובכל זאת לחרוג מן האישי ולשרטט דיוקן תרבותי לא מבוטל של הישראליאנה הפריפריאלית של שנות השבעים. גם כאשר הקול הנמסר מתעקש להישאר "סנוב", לעמוד מעל, ולחשוף את הזווית הצינית כלפי המקום, הוא עדיין מעניק לדימונה מחווה מפתיעה: הנה, לעיר הזו, שלא זוכה בדרך כלל למעמד ספרותי מרכזי, נכתב סוף סוף רומן שלם, שממקם אותה כאתר זיכרון ספרותי. הקפסולה שיצר תדהר איננה רק מסמך אישי. היא גם דוקומנט תרבותי חשוב, כזה שמוסיף נדבך להבנת המציאות הישראלית המורכבת, ומסייע לפענח כיצד התגלגל השיח על זהות, מוצא ושייכות אל הצורה הנוכחית שלו בהווה. במובן זה, הספר איננו רק ממואר התבגרות, אלא הוא גם עדות סוציו תרבותית שמביטה לאחור אל עבר פריפריאלי קולקטיבי ומסבירה במידה רבה כיצד נרקמה המציאות הנוכחית שלנו.

ובכל זאת, אהבה. מבעד לציניות בוקעת ההערכה של תדהר לדימונה מכיוונים לא צפויים. תדהר האדריכל מסביר בפרטנות, כולל באיורים שהוא משרטט, את מעלותיה, יתרונותיה והתכנון המוצלח של השכונה לדוגמה בדימונה, ומסביר מדוע שכונת הניצחון היא בראש ובראשונה כישלון אדריכלי, אשר לימים ישפיע על הדימוי הסוציולוגי של השכונה. הוא שופע אהבה והערכה אל מורי בית הספר היסודי בו למד, בית ספר "דקלים". הוא שופע הערכה אל בני דור הוריו אשר באו אל הנגב כחלוצים מסוג חדש – "המהגרים" כלשונו. הוא אפילו שופע הערכה אל פלטת הצבעים של המדבר, שהיא לא רק צהוב. זהו שיר אהבה למרחב, הנכתב מתוך הפרספקטיבה של תדהר הבוגר, וראוי לסיים בו מפני שהוא אוחז מטאפורה יפהפיה:

"הצבע הצהוב שנקשר בתודעה בנגב, כנראה באשמת אדמת הלס, הוא בבחינת עוול נורא. באדמת הנגב סלעים ושכבות גיאולוגיות בני אינספור גוונים. גם חילופי העונות צובעים את האדמה והשמי

ים במרקמים משתנים. בחורף, לאחר שהגשם המועט שכך, נבקעת שכבת הקרקע העליונה ונשברת לרסיסי רגבים דקים המזכירים שברי חרסים עתיקים, מחזה מרהיב הדומה למעין תצרף אדיר ממדים שיצר הטבע על פני הקרקע. אהבתי להרים בעדינות מין "חרס" לס כזה, לאחוז בו בשתי ידיי ואז לנסות להשיבו למקומו בלי שישבר."