"אבל גבירתי, ככה לא כותבים על השואה"

זו הייתה התשובה שקיבלה אידה פינק מפיו של סופר ידוע, על כתב היד שהגישה בתחילת שנות ה-70 להוצאת ספרים מובילה.

אבל אידה פינק ידעה איך לכתוב על השואה. היא כתבה בקול דממה דקה ולא ברעש גדול.

שבע עשרה שנים מאוחר יותר, כשראה אור ספרה "הגן המפליג למרחקים", כתב עליו המסאי והמבקר יורם ברונובסקי: "רק כך אפשר לכתוב על השואה".

אידה פינק עברה את השואה כנערה, בזהות פולנית בדויה "בהתחלה הייתי שחקנית גרועה", סיפרה לימים. "אחר כך השתפרתי ושיחקתי טוב יותר, ובסוף כבר לא הייתי שחקנית. הייתי הדמות הבדיונית שיצרתי."

היא אמנם שרדה את השואה, עזבה את פולין ועלתה ארצה, אבל השואה ופולין לא עזבו אותה.

במשך שנים ישבה בדירתה הקטנה בחולון וכתבה בפולנית, על מכונת כתיבה פולנית מיושנת שהביאה עמה משם. "אינני צריכה נוף כדי לכתוב," הסבירה, "הנוף נמצא בתוכי."

כל סיפוריה התבססו על אירועים אמיתיים מחייה שלה, או מתוך העדויות ששמעה בעבודתה ביד-ושם. "לא צריך בשביל זה פנטזיה," אמרה. "קרו כל כך הרבה דברים, שלא צריך לדמיין כלום".

פינק כתבה על השואה סיפורים קצרים, מאופקים המאירים רגעים אנושיים, קטנים בחייהם הרגילים של בני אדם, רגע לפני הזוועה הגדולה. פינק התמקדה באנושי, בבני האדם שהרכיבו את הפסיפס המורכב הזה שקרוי "קורבנות" או "ניצולים."

אידה פינק, כלת פרס ישראל לספרות, הלכה לעולמה היום לפני 15 שנים.

https://www.facebook.com/100064299325350/posts/1540839648069331/?rdid=hW2ArIJh6ujWJr5T#