חותמת בדרכון הגוף, רוני סומק, זמורה – מוציאים לאור, 93 עמודים, 88 שקלים, המחיר המודפס על הספר לפני הנחה.

לפני שאפצח כאן בביקורת על ספרו החדש של רוני סומק "חותמת בדרכון הגוף", אכתוב כאן כמה אמיתות פואטיות באשר למשורר אהוב זה. סומק הוא לא רק המשורר הפופולארי ביותר בספרות העברית החי כיום, אלא גם משורר מגובש השומר על איכות שירתו במשך שנים. הוא פיתח נוסח שירי טבעי לו שהשפיע על משוררות ומשוררים רבים ובמרכזו פואטיקת הדימוי שירש ממורו ורבו יהודה עמיחי. זאת טכניקה שירית שבה דימוי עולה על דימוי ונוצר כך שיר מורכב, בדרך כלל קצר, מעניין ומרגש ביותר. יתר על כן, סומק, להבדיל מעמיחי, הוא משורר של תדמיות תרבותיות. סמלי תרבות מג'וני וייסמילר, דרך הקאובוי של מרלבורו ועד דיוויד בואי, אלה חלק אינהרנטי מהשפה הפואטית שלו. יוצא אפוא שהוא משורר העומד על התפר שבין מודרניזם לפוסט מודרניזם. סומק הוא גם ידיד הציירים ואמן רושם ומצייר בעצמו, זה ניכר בשירים, באיורים ובעטיפות של הספרים האחרונים, ואי אפשר לעולם לשכוח את שלושת ספריו הראשונים בהוצאת מסדה בעריכת המשורר אמיר גלבֹּע: "גולֶה", "סולו" ו"אספלט".

אבל כל זה הוא הֶעָבָר. מה באשר לַהווה. בספריו החדשים של סומק אני מוצא כל הזמן חיפוש למרות שכבר הגיע למלוא בשלותו הפואטית כמשורר מקצוען, אקדוחן ותיק, כמאמר העורך המיתולוגי פרופ' גבריאל מוקד, סומק סקרן, סומק רָעֵב, סומק ממשיך לחפש. אחרי שכבר הוכרז כמשורר נוסחתי מובהק שקל לזהות שיר משלו או השפעה שלו, הוא לא מוותר לעצמו ומבקש להשתנות ולהישאר הוא עצמו. באחד מספרי השירה האחרונים שלו "כל כך הרבה אלוהים" היה זה דיאלוג עם האל שלא ראיתי תכופות בספרים הקודמים וכאן, בספר הזה, הגיוון גדול עוד יותר.

מקובל לחשוב, כיוון שסומק הוא חיה נדירה, פשוט איש מאוד נחמד, דבר נדיר בקרב משוררים נרקיסיים המרוכזים בעצמם, אז כולם חושבים כי גם שירתו תתנחמד, אך היא לא. יש לו בשירתו הרבה דימויים קשים של אנקול, של איטליז, של בשר, דברים שלא קל לעכל ויש לו גם חשבונות בשירים. מי שעלה על כך שהוא נחמד, אבל השירים יכולים להיות נוקבים ביותר, נושאי שדות סמנטיים קשים, בעבר, הוא הסופר והמשורר, צביקה ניר, שכתב בשעתו את הדברים בעבודה אקדמית על סומק, וזה נכון. בואו תראו עד כמה הוא יכול להיות מתחשבן ובצדק וגם לא נחמד בשירים, בשיר הפותח את הספר, הנקרא "מצוות כיבוד אם":

מצוות כיבוד אםֵ: "את סיכת הגיטרה שנתנה לי אִמי / כמה ימים לפני מותה נעצתי / בְּדש ז'קט שקניתי במוֹנפּליֶה בחנות / שרוב בגדיה נתפרו ברוחו של דון קורלֵיאונֶה. / והיה אחד שלא התאפק / ואמר: אין אישה עיראקית, שגדלה / על מיתרי העוּד של פריד אל-אטרש / מבינה פתאום בגיבּסון של אלביס פּרסלי? / במוחי שהחל אז להיסחט כהדק / נדרכה המחשבה, שאִם / באותה חנות גנגסטרים / היו מוכרים גם אקדחים / הייתי קונה אחד / ומבזבּז עליו כדור".

אפילו השם של הספר הזה "חותמת בדרכון הגוף" יש בו משהו פיזי וקשה עם האיור של סומק שבמרכזו גיבורו התרבותי מוחמד עלי, המוזכר לא אחת בשיריו ולא רק בספר הזה. סומק הוא משורר פמיניסטי מובהק בספר הזה. יש כאן שלושה שערים יוצאים מן הכלל תחת הכותרות המוצלחות: "שבע קריאות פמיניסטיות בתנ"ך", ועוד יותר חזק "מונולוגים ממרתף נשים מוכות" ובנוסף שער בשם "דבר החיילות האסירות ודבר מפקדת אגף א' בכלא 400", שני האחרונים הם מעין רֶדִי מייד אמנותי פוסטמודרני של קולות ששמע ומראות שראה.

תמיד ידעתי כי סומק מעבר להיותו משורר מערבי הוא גם משורר חברתי מובהק עוד משירים ידועים כמו "קו העוני", או "שיר פטריוטי", אבל סומק פמיניסטי כזה לא ראיתי. זה פמיניזם של סומק. זה סומק כפי שהוא בלי שיבקש להתנחמד כלפי הבון טון המגדרי העכשווי, אלא משורר שיוצק את האמת שלו בשפתו הגברית, הקשוחה והאוהבת. הוא יכול להיות רק הוא ולא עלה נידף חיווריין שילך שבי אחרי האופנות החולפות. הנה שתי דוגמאות מצוינות. השיר הראשון נקרא "רחב" כי כל שירי המחזור נושאים שמות נשים מן התנ"ך, ואילו האחר ממרתף הנשים המוכות, אלה שירים ללא שם כיאה וכַנכון, רק ראשי תיבות "א"א" הוא נקרא וכך גם שמות השירים האחרים במחזור. זה הספר שבו רוני סומק כגבר מוטרד יותר מכול ממעמד האישה בעולם.

רחב: "כמה חכם היה הסופר / שקרא לי זונה, / וכמה בתולה הייתה המורה / שאמרה לכם שאני מוכרת מזונות. // זונה זה על כל הקופה, / ומוכרת מזונות זה לא סחורה".

א"א: "חשבתי שאהיה כאן האשכנזייה היחידה. / תמיד אמרו לי שבּוקסים נולדו במרוקו, / סטירות על גדות החידקל / ושבעיטות חזקות כמו אבנים מהפירמידות. // אז לכו לעזאזל כל מספרי הסיפורים / ובואו לראות תפרים מעל פיות / המדברים בַּשפה שבה דוסטויבסקי כתב / את 'החטא ועונשו'".

תוכלו למצוא כאן כאמור סומק איכותי ומגֻוון, סומק העוסק למשל, מֵעֵבֶר לנשים, באחֵר ובמיוחד, לדוגמה אנשים עם צרכים מיוחדים בשער שנתייחד לזה, וגם את סומק הוותיק והמוכּר השואל שאלות חברתיות על עוני ושוויון הזדמנויות ושוויון בנטל בשער הנושא את הכותרת "בזיעת הפשע נאכל לחם (דפים תלושים מיומנו של מדריך חבורת רחוב)" וסומק בעברו אכן היה מדריך שכזה. זה סומק לא מתחבא, סומק מאוד קרוב לביוגרפי ולבשר, סומק של מחזורי שירים ולא של שיר בודד בהכרח. השער הזה הזכיר לי את אהבתי לסופר הפנטסיה הרלן אליסון, סופר אמריקני ממוצא יהודי, שגם כתב ספר בעקבות היותו מעין חוקר-משתתף של חבורות נוער על גבול הפשע בניו יורק.

ועם זאת, אולי כדאי לסיים את הרשימה הזאת, שהיא התבוננות בעוד תחנת ביניים בקריירה המפוארת של סומק כמשורר, בשיר פמיניסטי על אישה, יפֶה ביותר, שהלחין נהדר המשורר והמלחין דוד ברבי בקצב הבלוז המתאים כל כך למילות השיר הספציפי הזה ובכלל לפואטיקה של סומק שיש בה מהטום-וייטסיוּת האהובה, שיר שנקרא "פרח לב האספלט" המהדהד את סיפור הילדים התמים "פרח לב הזהב" מחד גיסא, אבל אולי גם את ספרו השלישי של המשורר "אספלט" מאידך גיסא, כי אחרי הכול סומק היה ונותר, בדומה למאיר ויזלטיר, משורר מובהק של נוף אורבאני, רואה בחריצי המדרכה מקרוב, דברים שאנחנו לא רואים.

פרח לב האספלט: "'רקפת,' אני אומר למישהי / שפעם באה מרחוק וגרה קומה מתחתיי בְּעיר / שהשליכה מכְּתֵפה את כל מעילֵי החוק. / 'רקפת, התפתי לַוורוד / ושִׁכחי את הסלע שיעץ לך לא למרוד. / בַּמקום הזה הֲיי גנרל בִּקְרב הפרחים / שמאסו בטבע ובאו לכבוש מקום / בעציצֵי אדן החלון. / כאן מול האספלט מרימה ראש / רק מי שרוצָה, כמוךְ, לא לנבּול. / כאן במועדוני הסטריפטיז שבקצֵה הגבעול / אין עלה תאנה, / כאן מותר לקטוף / הכול'".