יום טוב עלה מטורקיה. דיבר עברית עילגת, וקילל בלאדינו. היו לו עיני צפרדע מאחורי עדשות משקפיו המרחיבות, וכרוכל נודד מכר דברי מתיקה מעשי ידיו.

עגלת הפלאים שלו כבשה את סקרנותי הילדותית. היו עליה משטחי עוגות סולת בצבע צהבהב-ירקרק עמום נפלא, מבושמים במי ורדים, סמוקים באבקת סוכר ומשובצים ביהלומי שקדים וקשיו; המרמלדות הרהיבו ביופיין.

הטורקי העילג היה אלוף גלילי הקוקוס בגוון אדום-ורוד, הפליא בשומשומים, בבוטנים ובגרעיני חמניות מקורמלים, בבנניות ותותיות כובשות. הכי הצטיין בפיסות ליקריץ שחורות עם סוכריות זעירות מנוקדות ובָּזִי-לִיקו שמיימי – פופקורן דביק יצוק בסירופ מסטיק אדום.

למבוגרים מכר מתחתית עגלתו פודינג אורז עם חלב, ומלבי שמנתי.

העגלה הריחנית שלו היתה עולם קסום מתסיס-חך. אף אחד לא פיצח את הסודות הטמונים בממתקיו, אפילו לא פלורה שכנתנו מאיזמיר.

קצת לפני ראש השנה אירע דבר. נגלה לי מטבע בן עשרה גרוש בעפר הרחוב. לא חשבתי פעמיים. הרמתי, ניקיתי במכנסיי הקצרים וליטפתי. הסתחררתי מהמציאה. חיכיתי ברחוב ליום-טוב. כפות ידיי הזיעו מהתרגשות. המטבע לא נראה בדיוק כאחד המטבעות בארנקה של אמי. הצבע, הגודל והמראה היו מדויקים, אבל הציור שעל המטבע – מלכה וכתר  – איכשהו נראה מוזר. בגיל שבע לא העמקתי בפיענוחו. ארבע פעמים הלכתי ברחוב הלוך ושוב, קצרת רוח ומחפשת. סוף סוף הגיח יום-טוב מקרן הרחוב. מפלים של זיעה גלשו מתחת לחולצתי.

 רצתי אליו בריקוד צוהל. חשדני וממצמץ בעיניו דרש לדעת אם יש לי, קבצנית שכמוני, במה לקנות. הראיתי לו מרחוק את המטבע. הוא הגיש לי נייר עיתון מעוגל לקונוס, והתחלתי ללקט את האוצרות המתוקים. מעולם לא קניתי מספר פיסות מתיקה כה רב. בעיני היו עשרה הגרושים הון רב . התלבטתי קשות, בחרתי והחזרתי, השתהיתי. אצבעותיי רעדו על המגשים.

יום-טוב התנדנד מרגל לרגל ועורק התנפח ברקתו. עיניו התרוצצו אנה ואנה כשספר בעצבנות את בחירותיי. היידה פַּארְיוֹ, פְּרֶיסְטוֹ. קדימה ילדה, מהר, דחק בי, אֶסטֵי נו אוֹרוֹ, זה לא זהב. נוֹ טֵינֵימו טיֶימְפּוֹ, אין לי זמן, סוֹי וְביאֶז'וֹ, אני זקן וממהר. עוד מעט למות.

בידיים רועדות, שהתקרבו ונסוגו, לקחתי מהכול, מכל הטעמים, מכל הגדלים והצבעים, מיני מתיקות שלא חלמתי שיתקרבו ללשוני. אשב נחבאת בגינה, התמוגגתי, מתחת לגפן, על יד שיחי המנטה, אכרסם ואלעס. לבד.

מסרתי ליום-טוב את המטבע וראיתי שלא דחף אותו מיד לכיסו. הוא קירב אותו בפליאה לאישוניו המוגדלים. התבונן בו בעיון, סובב אותו מכל כיוון בעוד אני מתחילה ללכת לדרכי. עוד דקה אהיה חופשיה והרחק. לא לרוץ, לא בחופזה. יום-טוב עדיין בחן את המטבע, לא שמעתי את חריקות גלגלי העגלה שלו. הוא לא זז ממקומו. חוסר התנועה הדאיג אותי.

פּארְיוֹ, ילדה, קרא לעברי, תחילה בשקט, ואחר כך בזעף, לא כסף יזראל, לא שלנו, לא טוף, אנגליה, קנדה, צעק. שמעתי התפרעות מאחורי. לבוא, ילדה. גִ'יקַה מֶינְטִירוֹזָה, שקרנית קטנה. הוא פסע לעברי בפנים אדומים, וזרק עלי את המטבע. לַאדְרוֹן, גנבֶת! צרח וחטף בגסות מידי את קונוס הנייר שבתוכה שקעה חלקת האלוהים שלי.

 הלב שלי צנח לאדמה. הלכתי אדומה וברגליים כושלות. הכול התחרב ברגע.

יום-טוב לא ויתר. הוא הלך עם העגלה שלו אחרי. כשנכנסתי לחצר ביתנו, נכנס בעקבותיי.

חסר לך משהו בבית?! קרא לי אבי בקול ניחר לבירור בגינה, שם עמד שעון על הטורייה, ויום-טוב סמוך לו, נוזף ומלא טענות,

סוֹי וְביאֶז'וֹ, עוד מעט למות. ככה עושים, סניור מושון? וללא סימן מקדים ניגש אבי מקרוב והעיף את פניי.

יצאתי מהגינה ורצתי ללא מטרה. עיניי רטובות מדמע ולחיי חמה וצורבת מהסטירה. רצתי לעבר הרחוב השני ונעצרתי מול צריף הקיוסק הירוק של מֶרי, שעמד בחלק הקדמי של ביתה. התריס היה מגולגל מעלה והצעצועים הצבעוניים התנדנדו על חוטים ברוח הקלה. מרי, בשערותיה הלבנות הרכות ובמשקפי הזהב הדקיקים, עמדה שעונה על הדלפק והסתכלה עלי. היינו לבד. הסתכלנו זו בזו שותקות. עמדתי ובלעתי את דמעותיי. פתאום אמרה: בואי.

היא התכופפה מעבר לדלפק ונתנה בידי כדור פינג פונג קטן אדום. נתתי לה את המטבע והיא אמרה: לא צריך, אך בלי להסתכל בו הכניסה אותו לצנצנת הזכוכית שלידה. תחזרי הביתה, אמרה. אחר כך גללה את התריס ונכנסה לביתה.

השמש הלכה ושקעה והערב בא. התחלתי ללכת והאגרוף שלי התהדק חזק על הכדור. גִ'יקַה מֶינְטִירוֹזָה.

*סוֹי וְביאֶז'וֹ – אני זקן, בלאדינו.