עיבוד אֶבֶל הוא כנראה תהליך בלתי נגמר, במיוחד אצל משוררים רגישים. 53 שנים לאחר מות אביו, מפרסם המשורר מרדכי הרטל ספר שירים, "למעלה ומלמטה מזה" (הוצאת עיתון 77), שבו הוא מתמודד ברגישות רבה עם המוות שהותיר צלקת שממנה, כמדומה, הוא לא הצליח להשתחרר כליל עד היום.

מרדכי הרטל

הרטל, 63, היה ילד בן עשר כשאביו נפטר. המשפחה עלתה מרומניה, ואביו בן ה-54 החל לעבוד בארץ כסבל, אך לא הצליח להתאקלם ומת "משברון לב", כדברי בנו, חודשיים בדיוק לאחר העלייה. "המילים שנדחקו ראשונות ותבעו שאלמד לכתוב אותן / בשפה החדשה היו: רומני, עולה חדש, יתום", כותב הרטל באחד משיריו החזקים, ובשיר עוצמתי אחר: "מי שמתחיל עם העברית דרך קדיש מתחיל ברגל שמאל".

"ללמוד שפה דרך תפילה לעילוי נשמת אבא, תאר לעצמך איזו טראומה זו," אומר הרטל בראיון לרגל ספר שיריו החדש, שמחזיר אותו אל מדף השירה שממנו נעדר שנים רבות.

מרבית השירים בספרו החדש של הרטל מוקדשים לאב המת. "אמא," פונה הרטל לאמו המתה באחד משיריו, "לא עדיף להישאר ברומניה עם אבא חי / ממשפחה מאוחדת בלעדיו?" ההתחבטות הזו מהדהדת לאורך כל דפי הספר – האם כדאי היה לעלות ארצה מרומניה, כן או לא, או שמא עדיף היה להישאר שם ולא לגדול בארץ כיתום. הרטל משוכנע שאילו המשפחה היתה נשארת ביאשי, עיר הולדתו, אביו היה נשאר בחיים, אבל אולי הוא עצמו לא היה הופך במקרה כזה למשורר עברי.

"אבא שלי היה קומוניסט שבצעירותו הדביק כרוזים ונלחם בצבא האדום," מספר הרטל. "זו היתה שנת 64', שיא המלחמה הקרה, והוא מאוד לא רצה לעלות ארצה, ולמעשה קיבל את הדין מתוך אהבה והלך אחרי אמי. היה לנו קשה מאוד בתור עולים. אבא שלי עבד בארץ כסבּל וסבל מאוד. זה גיל מבוגר מדי לעבודה כזו, אבל לא היה לו מקצוע. מותו היה כמו בוקס בבטן של אמי, שהסתובבה עם רגשות אשם קשים והיכתה על חטא שבאנו לארץ. כאילו היא הביאה אותו לארץ בעל-כורחו והקריבה אותו."

האם גם אתה חש אשמה על מות אביך?

"התשובה היא כן. אני מרגיש אשם כי ביודעין ולא ביודעין נתתי יד להחלטה לעלות ארצה, מהלך שהוביל למותו. עם זאת, אני זוכר שהייתי רק בן עשר ולא ממש יכולתי להשפיע."

כיצד השפיע עליך מותו של אביך?

"הרגשתי מחסור רגשי ומחסור כלכלי. גדלתי במצוקה כלכלית גדולה וחיִינו מגרושים שקיבלנו מלשכת הסעד. הרבה שנים סבלנו, אמי, אחותי ואני, ממצוקה גדולה. אני מזדהה מאוד, למשל, עם המצוקה של עולי מרוקו. זו נקודת חיבור. אני מקווה שגם הם יזדהו עם המצוקה שלי, כי מצוקה לא שייכת לעדה ספציפית אלא לבני אדם שמהגרים ממדינה למדינה. זה משבר תרבות, משבר זהות, משבר כלכלי."

הרטל, אז הרשקוביץ, נאלץ להתמודד לא רק עם התייתמותו אלא גם עם התנכלויות הילדים בשכונה שכינו אותו "רומני" ולא שכחו לעיתים את 'הגנב'. "הייתי ילד לא מקובל," מספר הרטל. "קראו לי רומני, ולא שיתפו אותי במשחקים. לבשתי בגדים מושאלים וזה כנראה עורר צחוק. הייתי גם שמן ובנוסף על כל הצרות לא ידעתי את השפה."

כיצד הצלחת ללמוד עברית?

"השפה הגיעה בטפטוף, תוך כדי האזנה. הרבה רדיו, טרנזיסטור, זה הסתדר לי עם הבדידות. למדתי גם דרך המערכונים. בגיל 12 תפסתי פתאום את עצמי יושב ומתחיל לכתוב שירים."

*

פצע מותו של האב התאחה במקצת בעזרת הכתיבה, והספר החדש, "למעלה ולמטה מזה", מהווה סגירת מעגל עם עברו. "בספר החדש נתתי לאבי מקום מרכזי," אומר הרטל. "זה כמו איבר שנגדע ממני ואני עדיין ממשיך להרגיש את הכאב. הוא מת בגיל 54, אז אני מרגיש כיום יותר מבוגר ממנו. אבל אני לא האבא השירי שלו אלא עודני אותו ילד יתום."

משיריו של הרטל ניכר שהוא עדיין אותו ילד יתום, ומבחינה זו הספר הוא בבחינת קדיש יתום. בספרו ממציא הרטל לאביו וגם לעצמו ביוגרפיות אלטרנטיביות, בנוסח מה היה קורה אילו הם לא היו עולים ארצה אלא עוקרים, נניח, דווקא לארצות הברית. בשירים הללו המשפחה מהגרת לארצות הברית במקום לישראל ("היינו טסים ליעד אחר, למשל לניו יורק", 28), והאב הופך לשחקן קולנוע, לגיבור במערב הפרוע, ליועץ צבאי לפידל קסטרו, ועוד מיני תפקידים אקזוטיים שהופכים את השירים לאטרקטיביים לקריאה. "וכשתגלם תפקידים אלה תוכל להעביר / מעט מהכאב האישי שלך לדמויות ואולי לזכות במעט / הזדהות ונחמה (23)", כותב הרטל.

"פשוט רציתי לפצות אותו ולהאריך לו קצת את החיים," מסביר המשורר את המהלך השירי המיוחד שעשה. "בשירים אני עושה לו פעולות החייאה ומנשים אותו. זה ניסיון להציל את אבא שלי על ידי פתיחת אפיקים חדשים. הגירה לכל מקום אחר, אולי לא היתה גורמת לתוצאה הטרגית הזו של מותו."

בצעירותו התגורר הרטל בשכונת נווה דויד בחיפה, בסמיכות לבית העלמין, שבו קבור אביו. בינתיים, הוא עקר לשכונה סמוכה, שפרינצק, אך לא ממש התרחק מקבר אביו. כששאלתי את הרטל האם עלה עם ספר השירים לקבר אביו על מנת להגיש לו את מנחתו הפואטית, הוא השיב: "להביא לו שירים, עכשיו, באיחור של יותר מחמישים שנה זה עצוב. ככה שלא לקחתי את ספר שירי לאבי. הרי הוא הספיק להיות בארץ בקושי חודשיים, ולא באמת ניתנה לו ההזדמנות ללמוד עברית. אבל אנחנו כן משוחחים לעתים קרובות ברומנית. יש לי קושי עצום לכתוב לו בעברית. העברית היתה אחד האויבים שלו. זו שפה שלא השאירה לו ולו סיכוי קלוש."

*

הרטל התגלה בתור משורר כשלמד ספרות באוניברסיטת חיפה ומרציו עודדו אותו לכתוב ולפרסם. "א.ב. יהושע וטוביה ריבנר שלחו שירים שלי לכתבי עת. גם נתן זך החמיא לי. מאידך, למשורר ישראלי ידוע שלחתי שיר שלי, וכעבור זמן הופתעתי לגלות בספרו החדש את אחת משורות השיר ששלחתי לו."

-אתה עוד בקשר איתם?

"א.ב. יהושע קרא את ספרי החדש ואמר לי בחודש שעבר בשיחת טלפון: 'שחררת את הנצרה, זה עשה טוב לך ועשה טוב לשירים'".

הרטל נחשב בשעתו להבטחה פואטית, ספריו זכו לביקורות אוהדות ולמספר פרסים, אך בהמשך הוא חדל במפתיע לכתוב שירה ושתיקתו נמשכה 26 שנה, כמעט כמו בסיפור הידוע של א.ב. יהושע "שתיקתו ההולכת ונמשכת של משורר".

"הרגשתי שיש דברים שאם אכתוב אותם בשירה איחשף מדי, ובאותה תקופה בחיי לא היה לי מספיק אומץ לעשות את זה," מסביר הרטל. "אז פניתי לכתיבת פרוזה וראיתי בה ניסיון להרחיב את מוטת הכנפיים שלי בעברית. בינתיים, חזרתי לכתוב שירה וכל אותם נושאים שנמנעתי מלגעת בהם בגיל צעיר, משתקפים בצורות אחרות בשירים בימינו. הייתי צריך למצוא את המוזיקה הנכונה."

גם אתה וגם יותם ראובני נולדתם ביאשי ברומניה, עליתם ארצה בתור ילדים או נערים והפכתם למשוררים ולסופרים בשפה העברית. מה דעתך על כתיבתו?

"היכולת ליצור בשפה שהיא לא שפת אם היא בעיניי בגדר נס. כל אחד מאיתנו מצא דרך משלו לבטא את קולו הייחודי. אני מכיר בתרומתו החשובה של יותם ראובני לספרות העברית. הוא באמת קול בולט שהשתלב יפה בתרבות. אני שמח ששני יהודים שנולדו באותה עיר ברומניה יוצרים בשפה העברית, אם-כי במרוצת השנים האלו לא הזדמן לי להכיר אותו אישית."

*

לצד מחזור השירים רב הכוח, על אביו, מפרסם הרטל בגילו המאוחר שירי אהבה נועזים וחושניים העשויים להזכיר במקצת את שירי "זיוה" של אהרון שבתאי. "אולי הושפעתי מהגיל שלו אבל לא משירתו," אומר הרטל על שבתאי.

-בשירי האהבה שלך אתה חושף שק אשכים ריק ואת בלות הגוף. זה מכוון?

"כל אחד כותב את שירי האהבה שלו. הרבה יותר טוב לכתוב שירי אהבה מאשר שירים על אהבה שאיננה. זה חלק מהחיים שלי ואני שמח בכך, ואני מאחל לעצמי לכתוב שירי אהבה נוספים."

הרטל משמש כבר יותר מ-30 שנה כמורה לספרות. בתחילה, לימד שבע שנים בבית ספר בקרית שמונה, ולאחר מכן שב לחיפה, וכיום הוא מלמד בבית ספר התיכון עירוני ג'.

מה מעמדה של הספרות בימינו בתוכנית הלימודים? האם נשארו עדיין תלמידים שבוחרים בספרות כמקצוע מועדף לבגרות?

"בשנים האחרונות איבדו הספרים מהפופולאריות שלהם בקרב התלמידים. משרד החינוך מנסה להתמודד עם התופעה המתמשכת והמצערת הזו, ולעדכן את תוכניות הלימודים ומציע ללמד גם יצירות חדשות של יוצרים צעירים. כמו כן, חלק מהיצירות נלמדות על ידי התלמידים עצמם והם נדרשים להגיש עבודות (הערכה חלופית), מתוך תקווה שבדרך זו, דרך סיפורים אישיים, הם יתקרבו ליצירות הספרותיות. גם המורים מנסים לשנות את רוע הגזירה; למשל, באמצעות לימוד של שירים שהולחנו. לדאבוני, מספר התלמידים שעדיין בוחרים להרחיב את לימודי הספרות לרמה של חמש יחידות לימוד הולך ומצטמצם. כך או כך, אסור, לטעמי, למורים וליוצרים להיכנע לאופנות חולפות, לפופולאריות של הספרות או להיעדרה. אסור לנו לוותר על חיבורם של התלמידים לתרבות העברית, לכן עלינו להמשיך וללמד ספרות בבתי הספר."

האם תלמידיך קראו את ספר השירים החדש שלך ומה דעתם על שירי האהבה של המורה לספרות?

"התלמידים שקראו את הספר ניסו למשוך אותי בלשון בשאלות, ציטטו שורות, אבל העדפתי לא להתבטא. יהושע בן איתמר, מנהל בית הספר עירוני ג', אמר לי שהספר מרתק והמליץ למורים לקרוא אותו, ואכן חלק מהמורות הגיבו בהתלהבות."

אבל מחוץ לחיפה, ובעיקר בתל אביב, אתה למעשה אלמוני ורק מעטים מכירים את שירתך. האם אתה חושב שמעמדך כמשורר ניזוק מכך שאתה חיפאי שלא עושה יחסי ציבור לעצמו?

"שירה היא לא עניין גיאוגרפי. הספרים שלי נמצאים על המדפים בתל אביב, ואני מקווה שהקוראים יגיעו אליהם. עם זאת, אני לא מסתובב בתל אביב, אין לי שם חברים ואף פעם לא טיפחתי קשרים בעולם השירה. יכול להיות שזה פגע בהכרה בה הייתי יכול לזכות כמשורר. אני זוכר שבעבר ספר שירי השני "לעומת זאת" דיבר אל אנשים וזכה לביקורות חיוביות. אבל אז הפסקתי לכתוב שירים ואולי אכזבתי את קוראי המעטים. למרות שאין לי יחסי ציבור, אני מקווה שהספר החדש יגיע לאוהבי שירה וככה ישמעו עליו יותר. מספיק לי שאדע שיש כמה קוראים שאוהבים את שיריי, ואני אפרסם אותם. בחיפה הסופר עמיקם יסעור והמשוררת צביה פורר ארגנו לי שני ערבי שירה מאוד יפים."

האם השתיקה הפואטית שלך במשך 26 שנה השביחה את שירתך, ואתה כיום משורר טוב יותר מכפי שהיית בגיל צעיר?

"על כך צריכים להשיב הקוראים. אני מרגיש שכן. דווקא כתיבת הפרוזה העניקה לי ניסיון. צברתי יותר ביטחון והתנסיתי יותר בעבודה עם השפה העברית וכיום אני מרגיש יותר ישראלי."

פיסול/ מרדכי הרטל*

גֻּדַּלְתִּי בִּידֵי הוֹרִים שֶׁרָעֲבוּ לְלֶחֶם –

בְּיָמִים, מִשֶּׁנֶּהֶפְכָה עִיר־הַסְּפָר לְמִפְקָדָה קִדְמִית,

הִסְתַּגְּרָה הָעַלְמָה (שֶׁתִּהְיֶה אִמִּי)

בְּבֵיתָהּ, נֶאֶחְזָה אֵימָה וְרָעֲבָה לְלֶחֶם,

וּבַלֵּילוֹת, כְּשֶׁמְּטוֹסִים חָזְרוּ וְתָקְפוּ, מָצְאָה מִקְלָט,

בְּשׁוּחָה מְכֻסָּה יְרִיעוֹת פַּח;

הַגֶּבֶר הַצָּעִיר נָע וָנָד עִם תְּנוּעַת קַו הַחֲזִית,

אִבֵּד חֲפָצִים אִישִׁיִּים וְאִבֵּד מִסְמָכִים אִישִׁיִּים וְאִבֵּד אֶת יְחִידָתוֹ,

רָעָב קִנֵּן עָמֹק וְכִנִּים קִנְּנוּ בְּשַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ.

גַּם בִּימֵי הַמִּלְחָמָה הַקָּרָה, שֶׁעֲבוּרָם הָיְתָה קָרָה בִּמְיֻחָד,

כִּי לֹא לֶחֶם וְלֹא עוֹף הָיוּ בְּנִמְצָא, הַשְּׁנַיִם רָעֲבוּ יַחְדָּו.

וּכְשֶׁהֵחֵל בְּנָם לְפַסֵּל, תָּהָה בְּאֵיזֶה חֹמֶר יִבְחַר.

כְּשֶׁפִּסֵּל בְּבַרְזֶל נִרְאָה הַבַּרְזֶל מְגֻשָּׁם מִכְּדֵי לְבַטֵּא אֶת רוּחוֹ,

וּכְשֶׁפִּסֵּל בְּאֶבֶן נִרְאֲתָה לוֹ הָאֶבֶן בּוֹגְדָנִית מִלְּבַטֵּא אֶת חֶזְיוֹנוֹתָיו.

לְבַסּוֹף הֶחְלִיט לְפַסֵּל בְּלֶחֶם, וְכָךְ מִדֵּי יוֹם עָלָיו לְהַחְלִיט מֵחָדָשׁ

אִם לְפַסֵּל בְּלֶחֶם אוֹ אִם לֶאֱכֹל אוֹתוֹ.

*מתוך "למעלה ולמטה מזה" (הוצאת ספרי עיתון 77)