השם שלו הוא ששון. במלעיל. אבל לבד מאשתו, סבתא-רוזה, בפי הנכדים והנינים כ"י וגם אחותו נעימה עבורם/ן היה תמיד ולעולם ישאר ששון. סתם. אך בפי כל האחרים הוא אדון ששון.
עבור ילדיו הוא כמובן, "אבא" – ובלי עין הרע יש גם כבר נכדות שבשבילן הוא "סבוש". האחיינים ובני-הדודים קוראים לו "דוד" אבל מלבד אלה שמנינו בשביל שאר בני המשפחה ובוודאי שעבור כול האחרים הוא אדון ששון.
ששון במלעיל!
היום זה הפך להיות יותר ויותר נדיר אבל לפני חמש-עשרה-עשרים שנה היית שומע בשכונה לפחות פעם אחת ביום קריאות כמו: "יאללה, תלך כבר! תלך אצל אדון ששון בחנות ותבקש…."
או הבהרות מסוג: "ואם לא תמצאי שם אז תלכי אל הגלנטריה של אדון ששון ושם תמצאי…."

את "גלנטריה לוי" ירש ששון מאביו ע"ה – תהא נשמתו צרורה בצרור החיים – שמת מאד צעיר מן המחלה הארורה. הוא היה בן 45, האבא. אביו, חנניה לוי פתח את החנות הזו, הגלנטריה, באמצע שנות החמישים במרכז המסחרי החדש שנבנה על-ידי העיריה והממשלה וההסתדרות
ב"שכונת-התימנים" שבפרברי העיר אפילו שהתימנים היו רק חלק קטן בה. רוב תושבי השכונה היו דווקא מרוקאים ורומנים וקצתם גם אחרים: עיראקים, הונגרים או פולנים. המשותף לרוב אנשי השכונה הוא שהם היו עולים חדשים שקובצו יחדיו בידי מחלקת-העלייה של הסוכנות היהודית
ששיכנה אותם שם, בשכונה שבפאתי העיר, שכונת התימנים.

לא בקלות קיבל חנניה לוי את הזכות לרכוש חנות במרכז המסחרי המפואר והמודרני של אותם ימים וכמעט חצי-יובל שנים עוד המשיך ושילם חודש חודש יותר ממחצית פדיון החנות להחזר ההלוואות שלקח. חנניה היה נצר למשפחת סוחרים מדורי-דורות במרוקו והגלנטריה שפתח בארץ,
בשכונת התימנים הייתה הדבר הכי קרוב לחנות המתנות והמזכרות שהייתה שם – לדודו איז'ו – לא רחוק מהארמון המפואר של המלך.

2
כשהיה חנניה בן 45 הוא מת לאחר מחלה קשה וששון ירש את החנות כמות שהיא עם אותו שלט-פח הנושא את שמה: "גלנטריה לוי". באמת כלום לא השתנה בכך שששון נכנס למקום מלבד זה שהחל מאותו רגע אמר האבא לבן או האם שהדריכה את הבת: "לך אל החנות של אדון ששון…" או: "את זה את תמצאי רק בגלנטריה של אדון ששון…".
ששון במלעיל.
למעלה משלושים שנה היה אדון ששון מהלך בשכונה בגב זקוף ובראש מורם. החנות ב"ה ובלע"ה פירנסה את כל המשפחה ברווח ובכבוד ובשמחת-תורה יכול היה אדון ששון אפילו להרשות לעצמו לקנות בבית-הכנסת המרוקאי שבשכונה "אהל יחזקאל" את "הפתיחה", פתיחת ארון-הקודש שלפני ההקפות כיבוד שהפך ברבות השנים להיות "חזקה" של המשפחה.

בזמן האחרון נעשה המצב גרוע והדברים הלכו והדרדרו. הכול התחיל לפני שבע שנים עם מותו הפתאומי והטראגי של אחיו הצעיר של ששון, אליהו שנפצע קשה בתאונת דרכים שקרתה ממש מול פתח ביתו בשובו מבית-הכנסת אחרי תפילת שחרית. שלוש שנים איומות עברו על אליהו ועל כל המשפחה עד אשר נגאל אליהו מייסוריו והחזיר את נשמתו לבורא. גם לכל המשפחה המורחבת שהייתה עסוקה וטרודה באליהו עצמו ובמשפחתו-שלו הייתה הרווחה.
אחר-כך באו הצרות האחרות, של עצם הפרנסה. בקניון החדיש שהוקם במרכז העיר, נפתחה החנות "כפתור ופרח" ואלפי הכפתורים שבגלנטריה של ששון נשארו במגירות ובקופסאות ללא דורש, כאבן שאין לה הופכין.
דבר דומה קרה למוצרים אחרים כאשר החלו להיפתח בזו אחר זו – כפטריות אחר הגשם כמו שאומרים – "מקומות" כגון חנויות עם השם "סבתא סורגת" לצמר ושאר צרכי-סריגה, או חנויות בשם: "פינת-היצירה" או: "ההובי שלי" וגם: "הכול ל-ארט-יסט" שהציעו מגוון עצום של פריטים
כמו זה שהציע ששון ב"גלנטריה לוי" ולששון בגלנטריה שלו שוב לא הייתה בלעדיות.
אפשר לומר בכאב ובצער שמה שנשאר לששון להציע ללקוחות הסתכם בסופו של דבר כמעט אך ורק בסרט-אלכסון ובסלילי חוטי-תפירה, בקרסי מתכת קטנים לחזיות של נשים ובחוטי רקמה מכל הצבעים לגובלנים, למפיות שולחן ולייצור צמידים צבעוניים לחברות בכיתות גימ"ל ודל"ת.
כן, גם גומי לתחתונים לפי מטר שהיום קונים אותו רק החיילים בשביל שולי המכנסיים…

גם תחתונים קונים היום רק בחנויות כמו "בוטיק-התחת" מצטט ששון את המערכון של הגשש החיוור כשחיוך מריר על שפתיו מתחת לעיניו הכבויות.
במרכז המסחרי שבשכונת התימנים נשארו פתוחות – מלבד גלנטריה לוי – חנות הירקות והפירות של הרומני, המספרה של הספר הזקן שאין לו לאן ללכת והקיוסק עם החצי-מנה פלאפל והמסטיקים בצנצנות הפלסטיק הגבוהות שתלמידי העממי עוד פוקדים בהפסקת עשר.

שחוח גב ובמבט מושפל מהלך ששון בשכונה. פותח בשבע בבוקר ונועל בשבע בערב ומדדה
לאיטו מן הבית לחנות וממנה אליו…

3
את אולפנת "איילה" "פתחו" שני רחובות ממנו – מהחנות הכוונה – ברחוב הרב יהושע ארליך 25-29 לפני כמעט חצי-שנה. שמו של הרחוב הזה: "רחוב הרב יהושע ארליך" הוא חדש יחסית. באותיות הקטנות, על השלט הנושא את שם-הרחוב, מפורט מיהו אותו יהושע ארליך (1907-1979) אך ששון לא טרח מעולם להתעדכן. בוקר אחד פשוט הגיע הארליך הזה ושינה את שמו הקודם של הרחוב: מ"רחוב דגניה" לשמו שלו. הדבר התרחש מיד אחרי הבחירות האחרונות, עם הצטרפותה של המפלגה-הדתית לקואליציה העירונית וללא כל ספק, היה זה חלק מן האתנן שבו משלמים בפוליטיקה על-מנת להקים קואליציה יציבה. בנוסף לרחוב הזה הם – הדתיים הכוונה – קיבלו גם סגן-ראש-עיר אחד, שבעת-הצורך משמש ממלא-מקום ראש-העיר. בשכר, כמובן!

עד שנפתחה האולפנה הזו הוא, ששון, לא ידע שיש בארץ כל כך הרבה מוריות והודיות. בזמנו, בעת שהוא היה בגיל התיכון השמות המקובלים לבנות היו: אסתר ושרה ורבקה, מלכה אחת או שתיים, ורינה וברכה. אפילו על חבצלת אחת שמע פעם. אלה לצד השמות ה"מודרניים" באותם-ימים: רקפת, תמר ואורית. מוריה והודיה, בת-אל ואיילת-השחר, חגית גיתית ועטרת, הדסה במלרע וגם צופיה, רעות נעמה ותפארת כל אלה נחתו עליו, על ששון, בפתע-פתאום, ללא-כל הכנה מוקדמת, מרחוב הרב ארליך 25-29 כאשר העבירו לשם את האולפנה, אולפנת "איילה".
כל השמות במלרע, כמובן.
וגם ה-"אולפנת"!…

4
את השינוי באופן הילוכו של ששון לא ניתן היה להחמיץ.
נכון שזו לא עוד אותה זקיפות קומה כמו "בימים הטובים" ההם, לא אותם צעדים נמרצים ומדודים
של אז אבל כן ניתן לחזור ולהבחין בניצוץ קל בעיניים ובצילו של חיוך שובב בקצות השפתיים ממתין להזדמנות נאותה.
כן. עדיין ששון פותח בשבע בבוקר וסוגר בשבע בערב אבל בכל זאת יש הבדל…

5
בין השעה אחת-וחצי לשתיים-ארבעים-וחמש בצהריים יש לו, לששון לוי, אדון ששון בפי-כולם כמה רגעים של חסד. דקות אחדות, לעיתים אפילו חצי-שעה, של נחת-רוח בתוך השיממון המדכא של שעות הצהריים בחנות-הדסקית שלו – "גלנטריה-לוי" – אותה ירש מאביו רגעי-פז משובבי-נפש.
לא בכל יום. פעמיים-שלוש בשבוע, הכי-הרבה.

רק לאחרונה הוא שם לב לכך שבאופן, לא-מודע כנראה, הוא מזדרז לסיים את ארוחת-הצהריים שלו:
שתי פרוסות לחם-שיפון מרוחות בשכבה נדיבה של חמאה או גבינת-שמנת 28%, שלהן נלווית עגבנייה-אורגנית פרוסה ועמהם ביצה קשה ומלפפון-ירוק צעיר וקשוי. כולם ארוזים – כל אחד לחוד בשקית ניילון – ומונחים כולם יחד בקופסת-פלסטיק רב-פעמית ששלף הבוקר מן המקרר.
ששון מזדרז לסיים את ארוחתו עד השעה אחת ועשרים. ואם עולה בליבו חשש, אפילו-קל, כי-לא יספיק לסיימה למועד שחישב אזי הוא דוחה את הארוחה הזו לשעה מאוחרת כדי להיות פנוי לשעה היעודה: אחת-וחצי בצהריים.
השעון התלוי בחנותו ומורה במחוגיו שעת צהריים מהלך עליו קסם כבר מחצות היום וככל שנוקפות הדקות הוא חש – פיזית ממש – שגופו נדרך וכי-הוא מצפה בכיליון-נפש לשעה הזו: לאחת-וחצי אחה"צ.
בין אחת וחצי לשתיים ארבעים וחמש יש הפסקה באולפנה. פסק-זמן בין לימודי-הבוקר לשיעורי-אחה"צ, כך שיער אברהם לוי בנפשו. מישהו סיפר לו פעם שהפסקה כזו קיימת גם בישיבות התיכוניות שאחת מהן נפתחה לא מזמן לא הרחק מחנותו, בפאתי-העיר. גם הקמתה הייתה ללא ספק חלק מן האתנן הפוליטי ההוא. גם בישיבה הזו יש הפסקה בין לימודי הבוקר לשיעורי-אחה"צ ושם, בישיבה, היא נקראת "ההפסקה שבין "סדר-הבוקר" ללימודי-החול".

בין השעה עשרים-לשתיים לשתיים-ועשרים הן נכנסות לחנות. תמיד תמיד בזוג או שלישיה, ולעתים – רחוקות-אמנם – אפילו ארבע ביחד.
בנות.
מהאולפנה.
שישיסטיות או שביעיסטיות.
לכולן חצאיות כמובן. ג'ינס כחול, אל מתחת לברך. חולצות כפתורים בהירות: לבנות, ירוק-בהיר או תכלת. צבעים "שקטים". אף פעם לא טריקו. וטי-שירט? השם-ירחם…
השער משוך לאחור, אסוף בגומייה לזנב-סוס או צמות. מבטן ישיר, בהיר, פתוח. לא-יהיר , לא-מתנשא. צנוע. הן נכנסות לחנות ונעמדות ליד הדלפק, ואז בשקט בשקט, כמעט בלחישה ובמלוא הנימוס הן פונות אל ששון: "חוט-רקמה, בבקשה!".
כמובן.
כמעט תמיד רק חוטי-רקמה ורק לעיתים מאד רחוקות גם משהו אחר: כמו כפתור או רוכסן. פעם אחת היה אפילו "חצי-מטר סרט אלכסון" נזכר ששון.
אבל ברגיל: חוט-ריקמה – חוט דה-אם-צה שחור או לבן, לפעמים כחול ולעיתים-רחוקות אפילו ירוק. פעמים שהבקשה היא דווקא להרבה חום ל"רקע" במקום השחור הרגיל של יום חול או במקום הלבן של שבת. וכאשר הן מסיימות לבחור והחליטו, לא בלי-ויכוחים, בדיחות והלצות, דחיפות מרפק בצלעות וכמה שמות של בנים, שנזרקים לחלל האוויר מצטופפת כל החבורה בקצה הדלפק לעיון-בצוותא, בחינם כמובן, בספרון:
"180 דוגמאות חדשות". כולל 40 תמונות צבעוניות על נייר-כרומו. 214 עמודים.
מהדורה שנייה, תל-אביב, תשמ"ו הוצאת "צוריאל" מאת חנה גרובר-גלאור.

דוגמאות לכיפות סרוגות !
ואז הן מתדיינות, מתווכחות ומוכיחות, מתערבות ומשפיעות. ולבסוף משנרגעו הרוחות שולפות מן הכיס האחורי שבחצאית דף-חשבון משובץ, שניתלש ממחברת הנדסה, ומעתיקות, בקפדנות יתירה את הדוגמא הנבחרת.
כל הקנייה הזו עבור "גלנטריה לוי" מחירה בסך-הכול שקלים בודדים, אבל לששון היא מתנה
ששוויה הון.
טיפה של רעננות-צעירה וקורת-רוח. רווח והצלה ממקום אחר… וכל זה ב ח י נ ם !!

• * *
  בקיץ ובחורף, בין אחת לשלוש
  כשהכול מסביב "מת" ושיממון מדכא יורד ועוטף את כול המרכז-המסחרי, אדון ששון
  ב"גלנטריה לוי" נושם אוויר צח, רענן וטהור לרווחה….