משוררת זוויתית שמטלטלת מפינה לפינה
על ספר השירה "פינות" של רחל בן צבי
ספר השירים של רחל בן צבי "פינות" הפתיע אותי. לא הכרתי ממש את שירתהּ ואם נתקלתי בשיר משלה פה ושם הרי היה זה באופן ספורדי. זה ספר ביכורים אחר לחלוטין בהיקפו ובעומקו ויותר משהוא מעיד על תחילת דרך פואטית, הייתי אומר שהוא מעיד על סיכום דרך פואטית. על פי מה שאני למֵד מן הכתוב על המשוררת היא התרחקה מפרסום שירים עם השנים ופנתה לעסקים, דהיינו לעולמות אחרים מן הספרות, על אחת כמה וכמה לא קיבצה את פזוריה בספר. השירים בספר נכתבו על פני עשרות שנים 2025-1992, ואולי בשל כך ניתן להסיק בתום הקריאה שמדובר בספר בָּשֵׁל ובמשוררת שלמה.
העורך שלה, המשורר, המתרגם והמבקר רפי וייכרט, שהוא גם פרופסור לספרות, כותב עליה דברים חמים ויפים ולטעמי די מדויקים: "'אהבה אינטימית / קורעת אותי לגזרים' כתבה רחל בן צבי בשיר מוקדם. מהפינה הזאת יצאה המשוררת למסע שופע חוכמה ותחכום שמבקר בכל פינות הקיום. השירים שכאן מסתערים על הקוראים ברוב עוצמה, באופני חשיבה מקוריים, מלאי אנרגיה וחיוּת. בן צבי באה מעולמות הניהול, השיווק והעיתונות. אלה נמזגים ביצירתה לשירים מלאי המשגות רעננות. הפינות אינן מהוות דחיקה אל מחוץ לשדה הראייה. הן דוקרות ובוערות, טורדות את התודעה עד שהן מגיעות אל מעמקי אהבה ובדידות, זוגיות וחברוּת, הורוּת והיזכרות. בן צבי היא משוררת תל אביבית מובהקת שמאוהבת בעירהּ. היא מיטיבה לתאר דרמות מחיי היומיום שנהפכות בכישרונה הייחודי לשירה מפעימה".
השירים מקובצים בשערים וכל שער נקרא בשם "פינה", ואכן הדוברת בשירים היא זוויתית מאוד. לא די שהיא זורקת את הקורא אסוציאטיבית מפינה לפינה משורה לשורה בכל שורה ולפעמים בתוך השורה עצמה, היא גם לא אחת מאיימת, נקמנית, קשה ונוטרת, בעיקר כלפי העולם הגברי, ונחמה היא מוצאת לא אחת בסובב, למשל הטבע האורבּני, או בהבּיטאט על חפציו. מקור הבעיות והכאב הוא היחסים עם הזולת, בעיקר הקרובים, אלה שאיתם היא באה במגע, אלא שזה, מה לעשות, גם הדלק השירי שלה כיוצרת. היא נתקעת עם החַי המדבֵּר אליה בפינות, או בורחת לא אחת אל הפינות שלה, טוב לה שם בארצות התֶפֶר.
הנה שיר מייצג שכזה מן השער הראשון של הספר הקרוי בשם האוקסימורני הכל כך מאפיין את שיריה "אסון משובח – אהבה", הניגודים כאמור זורקים את הדוברת בשירים מפינה לפינה ויוצרים אחדות הניגודים. שם השיר "גולגולת בשלבּי סיום", אחד מן החזקים שבספר ויש עוד:
גולגולת בשלבּי סיום
בָּעֶצֶם הַצְּפוֹנִית שֶׁל הַגֻּלְגֹּלֶת בָּנִיתִי
קֵן עִם תָּכְנִיּוֹת תָּמָ"א מֻרְחָבוֹת.
שַׂמְתִּי רֹאשׁ שֶׁיִּשְׁקַע לְצַד הַדֶּרֶךְ,
בָּחַרְתִּי בַּצַּד עִם מַשַּׁב רוּחַ מְמַסְמֵר מַחְשָׁבוֹת.
אֵין לִי שִׂמְחָה מְדֻמָּה אִתְּךָ.
אֵין לִי שִׂמְחָה בִּכְלָל.
נִצְמֶדֶת מִכֻּלָּם לַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁלְּךָ
כִּי מָה יוֹתֵר מְעַנֵּג מִשִּׁפְשׁוּף עֶצֶם בּוֹנָה
בְּעֶצֶם הוֹרֶסֶת.
הַחֹם שֶׁנּוֹצָר מְהַדְהֵד מִשְׁפְּטֵי בַּיִת שֶׁסֵּרַבְתִּי לִפְקֹד:
תִּצָּמְדִי, תִּשְׁאֲבִי, תָּנוּחִי לְיַד גֶּבֶר.
תָּמִיד יִגְרֹם לָךְ לְהַרְגִּישׁ פָּחוֹת רְצוּיָה, זֶה נָעִים.
הדוברת בשירים נעה בפינות הקיום, מפינה לפינה, בתוך מרחב מוגדר וממושטר. אלה הם שירים מתריסים של אישה. בדרך כלל השירים הקצרים פחות טובים. זאת משוררת, שלדידי, צריכה מרחב אווירתי ספרותי-סיפורי פרוזאי. זה לא הופך את השירים עצמם לפחות מאתגרים ופחות מוקשים, להפך. היא יודעת להראות את מראה בית הספר, או מחוז הילדוּת, המקומות האינטימיים שחיים אצלנו בזיכרון, מאחור. ליצור באחת הזרה שלהם, מעין זווית ראייה אחרת של סדר החיים האינטימי הווידויי. זה רגש מתפקע שמשתדל להיות פתוח, אך נותר קפוץ וחידתי, כמו בשיר היפה והארוך יחסית בקובץ הנושא את השם הפשוט, הספציפי כל כך, הלוקאלי, "ויצמן 47":
ויצמן 47
שׁוּם קֶשֶׁר לַכְּתֹבֶת.
וְכִמְעַט דָּפַקְתִּי בְּדֶלֶת מֻכֶּרֶת, לֹא שֶׁלִּי.
שֶׁלִּי מֻכֶּרֶת פָּחוֹת.
וְתֵכֶף אֶכָּנֵס בְּפַשְׁטוּת לְתוֹךְ מָה שֶׁלֹּא שֶׁלִּי וְאֶקַּח
חִבּוּק וּנְשִׁיקָה מֵאִמָּא וְכַעַס מֵאַבָּא שֶׁאֵחַרְתִּי.
וְאֶכָּנֵס לַחֶדֶר שֶׁחוֹלֶקֶת עִם אָח שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת אָחִי.
הַדֻּבִּי הַמָּרוּט שֶׁסָּפַג בְּכִיּוֹת וְלִפְעָמִים גַּם
כִּתְמֵי שֶׁתֶן שֶׁדָּלְפוּ מִתַּחְתּוֹנֵי הַיַּלְדוּת הַמְּגֻשָּׁמִים.
וְאֶגְדַּל לִהְיוֹת מַעֲבָרִים בֵּין אֲנָשִׁים.
כָּכָה מוֹחֲקִים שָׁנִים וְיַלְדוּת וַעֲצָמִים וְגוּפִים חַיִּים,
וּכְשֶׁאֶגְדַּל אֶסְתּוֹבֵב בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר
כְּאִלּוּ הָיוּ חַדְרֵי בֵּיתִי.
בְּאֶחָד הַחֲדָרִים נִמְצָאוֹת רֹב אַהֲבוֹתַי הַמֵּתוֹת,
כְּמוֹ מַחֲנֵה פְּלִיטִים שֶׁתֵּכֶף יָקוּמוּ עָלַי לְהָרְגֵנִי.
וַאֲנִי רַק נִסִּיתִי לְהַרְגִּיעַ קֶצֶב וּזְמַן.
כְּשֶׁאֶחְזֹר שׁוּב אֶל הַבַּיִת,
אַחֲרֵי שֶׁשָּׂבַעְתִּי פָּנִים וְשֵׁמוֹת
יְקַבְּלוּ אוֹתִי מְלֻמֶּדֶת-רְחוֹבוֹת
וְיַגִּידוּ הַדּוֹקְטוֹר שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה שָׁבָה הַבַּיְתָה.
כַּמָּה גָּדְלָה הַיַּלְדָּה הַלֹּא-נְכוֹנָה.
וַאֲנִי אֶמְחַק בְּחִיּוּךְ מְרֻשָּׁל וְיוֹדֵעַ תְּחוּשׁוֹת
וּפִזּוּר דַּעַת וְשָׁבוּעוֹת שֶׁל נְדוּדֵי שֵׁנָה,
כִּי מִיּוֹם לְיוֹם אֲנַחְנוּ מוֹחֲקִים אֶת עַצְמֵנוּ וְנִמְחָקִים,
אֲנַחְנוּ סוֹלְחִים לְעַצְמֵנוּ וְנִמְחָקִים.
זה טיפול קונצרטנטי בנושא הילדוּת והגדילה, ההתבגרות, בצורת כתיבה מז'ורית מאופקת, אך מסקנתית, חורצת, יומרנית לטובה.
השירים עצמם, כפי שעיניכם קוראות, קצת מחושבים וקרים. זה הסגנון של משוררת זו. כך זה בשיר "כשלא נהיה" שבו השירה כביכול, רק כביכול, יכולה להחליף את הזוגיות; או הסינקדוכה, חלק המעיד על השלם בספרות, בדמות תיק ג'יימס בונד של אדם זר במעלית ברגע מבטים אינטימי המזכיר את תיק הרופא של האב שכבר איננו בשיר הנושא את השם "במעלית". אלה שירי משפחה אינטרוברטיים, כאילו אינטימיים כלפי הזולת, אבל בשורה התחתונה המחוות האלה כלפי האחֵר עושות סיבוב פרסה וחוזרות אל האני של הדוברת בכל השירים. יש לה פה ושם גם שירי מחאה ומלחמה אובּסקוריים, השיר "חורף" למשל, ואפילו הֶשְׁלֵכִים באשר לנוף הסובב, השיר היפה "דקלים טיפוסיים", אבל תמיד קיים סיבוב הפרסה הזה המחזיר את הדוברת בשיר אל האני האינטימי האינזיכי, אינזיך פירושו ביידיש עצמי-פנימי, זה שבקפלי התודעה.
השירים השונים בשערים וגם שמות השערים: פינה ראשונה, "אסון משובח – אהבה; פינה שנייה, "שום קשר לכתובת"; פינה שלישית, "בפעם האחרונה שהסתכלתי"; פינה רביעית, "רשמים"; פינה חמישית "לא קשור לאתמול"; פינה שישית, "שמיים סגורים" – כל אלה מעידים על דוברת שלא משנה באיזה נושא רחוק או חיצוני תעסוק, תמיד תחזור לנבור בנימי ליבה ומחשבותיה המשתרשרות. ויש לדוברת הזאת בליבת השירים גם לא מעט כעס ורצון לנקמה כמו בשיר החזק והקצר הפעם "איך פעם" המופיע על גב העטיפה. היא אינה סלחנית ואינה מחלנית כלל כלפי עצמה, כלפי ההוויה וכלפי אהובה.
איך פעם
אֲנִי יְכוֹלָה לִנְקֹב בְּשִׁמְךָ עַד
שֶׁתָּמוּת.
אֵיךְ פַּעַם הָיוּ פֹּה וִילוֹן וְעֵץ וְיָרֵחַ
וְהָיְתָה פֹּה פַּעַם, אֵיזוֹ פַּעַם שֶׁרָצִיתָ,
וְאָז עָבְרָה הַתְּחוּשָׁה וְעָבַרְנוּ מָלוֹן
וְעָבַרְתָּ בַּיִת וְאִשָּׁה וְחֶדֶר וְאָז
עָשִׂיתָ אוֹתָהּ בְּיַעַר אַחֵר,
בְּלִי וִילוֹן עִם אָרוֹן וְכִסֵּא וְחֹשֶׁךְ.
פינות – שירים 2025-1992, רחל בן צבי, עורך: רפי וייכרט, ספרי עִתּון77, 112 עמודים, 78 שקלים
תודה על החשיפה לשירה הנוקבת הסאטירית
יהודית היקרה, שלמי תודה על התגובה היפה.
כתיבה מרובדת, שכבות של כעס וספק של הנאה, אין צל של חיוך, אירוניה והרבה מרירות עם זאת כתיבה טובה מטלטלת אוחזת ומסקרנת. בהוליווד היו מחפשים אולי סוף טוב הכל טוב…?
מיקי, משוררת וציירת נהדרת. איזו תגובה יפה וחכמה. תמיד טענתי שאת מיטיבה לקרוא ספרות בכלל ושירה בפרט.