יום רביעי, ד' טבת תש"ן (זה עתה חלפו שמונת ימי החנוכה) 1.1.2020.

וואו, יום הולדת 72!

בריאותי לא במיטבה ומזג האוויר החורפי בימים אלו בהחלט תואם את תחושותיי. אולם עליונים וארציים, גם יחד, הבטיחו שהשמש תזרח פה ושם והקור לא יחדור לעצמותיי. שמתי מבטחי במבטיחים ובהבטחות. החלטתי להעניק לעצמי מתנת יום הולדת, עוד מסע קצר אל נחל עמל בניר דוד.

עם הגעתי למרכז הספורט חיכתה לי הפתעה: עשרות נערים עולזים שוחים במי הבריכה המקורה ו"על הקווים" מחכות לתורן להשתכשך במים, עשרות נערות שמחות. אלו וגם אלו הגיעו לשחייה בבריכה "מחוץ" לתכנון השוטף והאירוע יימשך עוד שעה ארוכה…

כבר במהלך הנסיעה מביתי לנחל התלבטתי, ביני לביני, האם רצוי וכדאי שאסתפק הפעם בשחייה בבריכה ולא ארד לשחייה בנחל. נוכח ההמולה המפתיעה על שפת הבריכה הבנתי באחת, שידידותיי הדגות וידידיי הדגים והדגיגים אשר בנחל, משגרים אליי מסר ברור: אנחנו לא מוותרים על נוכחותך בחברתנו! אנו — כמוך — מתגעגעים! כבר למעלה מעשרה ימים לא נפגשנו. עתה הגיעה השעה, בוא אלינו עכשיו לנחל וניפגש.

השמש אשר קורנת באון ובששון מעודדת כאומרת בבהירות את דברה. ככל הנראה גם עומר מנהל האתר ורונן המציל חושבים כך. עובדה: הוזמנתי לאלתר להצטרף מיד לטקס שתיית המרק (ועוד) אשר מקיימת על הדשא חבורת מתעמלות ומתעמלים, בתום האימון, בבקרי יום א'ו-ד'.

נבוכתי לא מעט. אבל כיאה לשחיין מדופלם בנחל, זרמתי…

הצטרפתי. מיד זכיתי לכסא ולצלחת מרק נדיבה ומהבילה. סיפרתי למתכנסים שהם זוכים לקיים מצווה כפולה: מעודדים אותי גופנית לרדת אל השחייה בנחל וגם חוגגים עמי יום הולדת.

המשוב הגיע מיד בשירה ספונטנית מסורתית: "היום יום הולדת…"

ללא ספק, כל האותות התלכדו וכיוונו אותי לממש המשימה: לרדת אל הנחל, לשחות ולהחליף רשמים עם ידידותיי וידידיי.

הדגישו את האתגר ביום חורף זה, השירה והמרק. מרק חרירה אדיר ("אנטיביוטיקה" בלשון מארחיי) אשר מעולם, בכל 72 שנותיי בחלד, לא טעמתי כמוהו. מומלץ מאד, במיוחד לימים כאלו.

אזרתי אומץ וצעדתי מעדנות אל הנחל…

על שפת הנחל, השמש, השמים הבהירים, השקט והשלווה העצימו את "כנפי הרוח הפנימית." הרגשתי בחדות, בכל ישותי רווית מרק חרירה, את חוויית הנוכחות במקום הזה בזמן הזה בשפה  הזו, מחוברת בעוצמה לימים ההם ימי ממלכת החשמונאים…

הגעתי אל שפת הנחל. קיפלתי לרגע את "כנפי הרוח הפנימית" ו"נחתתי" מרוכז כולי בכניסה חלקה, לא מחליקה, לנחל.

אף שאני מודע לכך, כל פעם מחדש עצומה אני חש תחושת עינוג מהפער בין האוויר הצח והקר מחוץ למי הנחל (ביום רביעי דנן 16°) לבין חמימות מי הנחל (27° לערך)!

רק טבלתי רגליי וכבר קפצתי קדימה בהחלטה נחושה שעליי לעמוד במשימה מיד לכשאשלים חילופי ברכות שלום עם כל ידידותיי הדגות וידידיי הדגים והדגיגים.

לרגע חששתי כי הם שכחו אותי משום שנוכחותם נדמתה כדלה. אולם תוך שניות התבדיתי. הדגות הדגים והדגיגים סבבוני בהמוניהם (סוף סוף אדם המעז לשחות בימי חורף אלו בנחל, איתם ולידם). רבים קפצו לאויר קפצו קדימה קפצו לאחור. חשתי כי שמחה וגיל סבבוני, כיאה וכנאה לחוגג יום הולדת.

התעצם בי הדחף לשחות מיד. וכך עשיתי בשובה ונחת…

במהלך השחייה היה הסיפק בידי לתהות ולבהות בסימני קריאה ובסימני שאלה ממסכת ימי חיי. כנראה בזכות חגיגת יום ההולדת הממורקת, צפו ועלו כנגד עיניי: מוות וחיים/ילדות בגרות הורות סבאות/גוף ורוח/קנאה ואהבה/אשמה ותשוקה/בכי וצחוק/דכאון ואושר/עצבות ושמחה/שכחה וזכרון/בגידה ונאמנות/ כאב ועינוג/מרביצי השכלה ומורה אחת לחיים/יריבים וחברים/סמכות ואחריות/גאוותנות וצניעות/ סערה והבלגה/ שקיעה והתעלות/התנשאות ביקורתית ושפלות רוח וברך/התקבעות והשראה/החלטיות קרת רוח וספקות טורדניות/ פגיעה מכוונת ובקשת סליחה/שרירות לב והארת פנים…

לפתע, בעודני שוחה, קלטתי כי אמנם באתי לנחל רק בכדי לצוף על פני המים בשלווה במרץ ובנחת, אך מבלי משים, תוך כדי שחיה, צללתי פנימה אל תוך תמונות קטועות מדברי ימיי…

חברותיי הדגות וחבריי הדגים והדגיגים, בעודם מלווים אותי בשחייתי, נדמו כמקשיבים רוב קשב להגיגיי. הבחנתי הבחן היטב בתנועות הגוף החדות שלהם. אלא שלצערי טרם למדתי לפרש נכון את רוב משמעות התגובות, למרות שאני מנסה.

קוראיי היקרות והיקרים, אנא סייעו לי…

לפתע, בעודני מהרהר, אחד מזקני הדגים, פרץ מול עיניי, במחול מרהיב של קפיצות לגובה במעגלים מעגלים. ממש פירואט חשבתי לתומי. הוא לא הרפה במשך דקות ארוכות.

לא היה לי מנוס אלא לתהות למה מתכוון הקשיש בדגי נחל עמל. תהיתי שמא הוא מחווה דעתו על אופיי, האם חושב ש"בן חושך" אנוכי, או אולי "בן אור"? ואולי לדעתו, בכל אחת ואחד מאיתנו יש מקצת מן החושך ומקצת מן האור ורק המינונים המגוונים מבדלים ומעצבים כל אחת ואחד כיצור יחיד ומיוחד?

ואולי – רק אולי – זקן הדגים מאתגר אותי לחשוב חשיבה יותר חפרנית ומעמיקה לגבי אותם אבני דרך בחיי שלא עלו הפעם לנגד עיניי בשעת השחייה…

מפה לשם, סיימתי את סבב השחייה הקבוע. עליתי מן הנחל בעודני אחוז שרעפים, אך נחוש בהחלטתי לקפל "כנפי הרוח הפנימית" ולנחות בזהירות על הקרקע הרטובה מימי הסערה שחלפה לעת עתה. ברוח זו ניגשתי אל רונן המציל וביקשתי ממנו את המתכון למרק החרירה. רונן נטל את המשימה על שכמו. עד תום שהותי בסאונה ובמקלחת זכיתי לקבל  במאור פנים, מידי ברוריה ורונן, מתכון מפורט למרק חרירה!

עכשיו אני מלא ציפייה שרעייתי תיענה לבקשתי ותכין עבורי את הנזיד הפלאי ואירפא לגמריי…

** לסיפור הקודם בסדרה, לחצו כאן.