בשבע וחצי לערך שוקעת השמש בְּצִ'יבּוֹגָה, ופנסי הרחוב המלווים את הכביש היחיד שעובר בעיירה האוגנדית הנידחת הזאת אמורים כבר להידלק. אבל הערב שוב יש הפסקת חשמל ורק נורות בודדות מנצנצות באותם בתים וחנויות שלבעליהם יש גֵּנֵרָטוֹר או פָּאנֶל סוֹלָארי. וכאלו אין פה הרבה.
אני עולה לבית המתנדבים, מחליף את הסְנִיקֶרְס שלי ברוֹגָבִּירֶה– כפכפים מקומיים העשויים משרידים של צמיג ישן, ואת הסְקְרַאבְּס המלוכלכים במכנסי התעמלות ובחולצת דְרָייפִיט, ומרסס את חלקי גופי החשופים בתכשיר דוחה חרקים. ואז יוצא אל העולם המחשיך, פורס שמיכה על הדשא שבחזית הבית ונשכב כשפני אל על.
יתושים זמזמנים מחוללים סביבי ואני מקווה שנקבות האָנוֹפֶלֶס הרעבות, נושאות טפילי המלריה, לא תעקוצנה אותי. ונזכר גם בקדחת הצהובה, בקדחת השקע האפריקאי ובקדחת מערב הנילוס האֶנְדֵּמִיוֹת באזור בו אני נמצא. ככה זה עם מומחים למחלות זיהומיות וטרופיות.
גחליליות זעירות קורצות אלי מכל עבר וחופת השמיים השחורה הפרוסה מעלי עטורה במליוני כוכבים זוהרים. הנה הקָסְיוֹפֶּאָה והנה הדובה הגדולה. והנה, מולי, גם בית החולים המחוזי השרוי בעלטה כשרק אורות קלושים מהבהבים מבעד לחלונותיו השבורים. אותות חיים קטנים משוכניו, חלקם מטופלים שלי, ששוב נאלצו להדליק את פנסיהם האישיים בשביל לראות זה את זה או כדי למצוא את דרכם מאולמות האשפוז רחבי הידיים לחדרי השרותים הנמצאים בחוץ, בחצר. אמנם שם ניצב לו גם גנרטור גדול ורב עוצמה אבל הפעלתו צורכת דלק יקר ולכן ממעטים המנהלים להשתמש בו. עושים זאת רק במקרים מיוחדים, למשל כשחייבים לבצע ניתוח קיסרי דחוף, ולזמן קצר בלבד. שומרים את תקציבם הזעום לצרכים אחרים, חשובים יותר.
גם אצלי במחסן יש מְחוֹלֵל. כזה שמאפשר לי לפחות לתמוך במקרר, להאיר את מקום מגורַי הזמני ולהטעין את הטלפון והמחשב הנייד שלי. אך הערב אני מעדיף לוותר על הקריאה בספר ועל הגלישה באינטרנט ולהישאר קצת בחוץ, בחשכה. וגם להנות ממנה. להרהר בנסיבות המשונות שהביאו אותי לכאן, זו הפעם השלישית בתוך כשנה. לחשוב על הפָּאצְיֶנְטִים הרבים שמגיעים למחלקות ולמרפאות שבהן אני עובד ומציגים מגוון רחב של תסמינים וסימנים; על האמצעים המאד מוגבלים שעומדים לרשותי כדי לאבחן את מחלותיהם; ועל התרופות הכל כך מעטות שיש ביכולתי להציע להם. ולהתגעגע למשפחה שעזבתי בארץ, ובעיקר לשני נכדַי המתוקים- אביתר בן השנתיים וחצי ואמיתַי בן הששה חודשים.
לָאוּבֶּן, השכן, יוצא גם הוא ומתיישב על הדשא לידי. הוא מדבר אנגלית סבירה ובמהלך כל מפגש ביננו מנסה ללמד אותי קצת לוּגָנדָה ומגחך בכל פעם שאני מבטא ק במקום צ'. "כשתפגוש מישהי שמוצאת חן בעיניך תגיד לה נְקוָאגָאלָה," צוחק הבחור הצעיר, ובמקביל מבקש לתרגל אִתי, שוב, את המשפט 'אני אוהב אותָךְ' בעברית. גרוש פלוס תינוק שחי עתה עם אשה חדשה אך במקביל כבר מוּכָּר היטב לכולנו כמתאהב סדרתי במתנדבות שלנו וכמי שמוכן להתחתן מיד עם כל אחת מהן בנפרד ועם כולן ביחד. עובד כגנן בביה"ח ומן הסתם מקבל שכר מינימום, כך שממש לא ברור לי כיצד הוא הצליח לרכוש לעצמו לאחרונה את האופנוע החדש והנוצץ העומד עתה על שביל הגישה לַחֲנָיָה הסגורה המשמשת לו כבית. אבל גם בצ'יבוגה יש דברים שלא כדאי לשאול עליהם.
אני מביא כמה בקבוקי בירה 'נָיְל' פושרים ואנו לוגמים מהם ומשוחחים אל תוך הלילה. הוא רוצה לשמוע על החיים בישראל וכמובן שגם על האחות המוּזוּנְגוּ– הלבנה, שאמורה להצטרף אלי בעוד שלושה ימים. אני שמח להתעדכן במחירי המצברים לרכב- זה שלנו עושה בעיות וצריך להחליפו בהקדם; לדעת מה התחדש בשוק הרועש והצבעוני שנמצא כחמישה קילומטרים מצפון מערב לעיירה- "כן, הוא עדיין פועל בימי רביעי אחת לשבועיים"; ולברר היכן הכי טוב לצפות במשחק הכדורגל הממשמש ובא בין ה'עגורים' האוגנדים לבין נבחרת טנזניה במסגרת מוקדמות גביע אפריקה לאומות.
ורק כשכמעט נעצמות עינַי אני מאחל לו לילה טוב, נכנס הביתה ומדליק את תאורת החירום. מתקלח במהירות במי הגשם הקרים שנאגרו לאחרונה במיכל הפח הקטן שעל הגג והולך לישון. שהרי בעוד מספר שעות שוב תזרח השמש ועוד יום עבודה עמוס ומאתגר יצא לדרכו.
תגובות