אֲנִי מַמְתִּין לַזְּמַן.
מֵעוֹלָם לֹא הִמְתַּנְתִּי כָּכָה.
יֵשׁ בִּי לוּלְיָנוּת אֲחִידָה, מְהֻרְהֶרֶת,
מְעֻרְעֶרֶת,
כָּל הַמְתָּנָה מְאִיצָה אֶת פְּעִימוֹת לִבִּי
וְעִם זֹאת אֲנִי רָגוּעַ.
הַזְּמַן בָּא תָּמִיד.
בְּכָל מִקְרֶה יַגִּיעַ.
גַּם זְמַנְּךָ יַגִּיעַ,
לְמָה? אֲנִי נִבְעָת פִּתְאוֹם,

לַהַמְתָּנָה נוֹסֶפֶת, מֵשִׁיב לִי הַקּוֹל
הַמֵּאִיץ אֶת פְּעִימוֹת לִבִּי עַד לַקָּצֶה.
וְשָׁם בַּקָּצֶה אֲנִי פּוֹגֵשׁ בּוֹ.

חִכִּיתָ לַשָּׁוְא, הוּא אוֹמֵר לִי,
בְּכָל מִקְרֶה הָיִיתִי מַגִּיעַ.
הִרְהוּרִים מֶטָפִיזִיִּים חַדְשָׁנִיִּים
וּמוּגֵי לֵב עוֹלִים בִּי נֹכַח.
מִישֶׁהוּ מֵהַזְּמַן הָאַחֵר מַבִּיט בִּי.
צִנּוֹרוֹת עֵינָיו אֲרֻכִּים וַעֲמֻקִּים.
יֵשׁ בּוֹ מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא צָפִיתִי,
יֵשׁ בּוֹ מַשֶּׁהוּ שֶׁמַּמְתִּין לִי.