החשש כי גם בתי הקולנוע יינגפו במגפת הקורונה, החזירה את אילן שאול לרגע הנחיתה בתל אביב במאי 1974, ל-31 בתי קולנוע שהפכו לבית הראשון שלו, לרנסנס הקולנועי בסבנטיז, ולמותם של ימי הקולנוע.

הורדת המסך על כל בתי הקולנוע בארץ בקורונה טיים, הכתה בי קשות, והחזירה במכה לפעם הראשונה בחיי שבה ראיתי סרט בבית קולנוע. זה קרה אי שם ב-1970 בסוף התיכון בבית ירח. רוב הכיתה עשתה עבודות גמר על "השפעת קרני החיטה על הציונות", אך עבדכם הנאמן התעקש על עבודת גמר בקולנוע. קורונת הקולנוע היתה שם מאז ומתמיד, אך עדיין לא במצב מאומת.

ב-1970 עדיין לא לימדו קולנוע בתיכון, והמורה שנבחרה להיות המנטורית שלי ב"טבילת המסך" הראשונה, היתה המורה לספרות, שהתמחתה בעיקר ב"איליאדה ואודיסאה" של הומרוס. מה פתאום קולנוע? תהתה. בשביל מה לך? עבודת גמר זה משהו רציני.

כשהבינה שבעקשן (ושובב לא קטן) מדובר, השליכה אותי האיליאדה והאודיסאה הייאורה, כדי להתמודד חזיתית מול שלושה "כרישי קולנוע" במשקל כבד, שבקושי שמעתי עליהם: הבמאים אינגמר ברגמן ("תותי בר", "מעיין הבתולים", "פרסונה"), אלן רנה ("הירושימה מונאמור", "המלחמה נגמרה") וז'אן לוק גודאר ("אלפאוויל"). אחרי שאגמור לפרק לשלושת ה"כבדים" את הצורה, אוכל ללוש גם את קלוד ללוש הקלוש ("גבר ואישה").

אתם קולטים מה זה נער מאפיקים, כולה בן 17 ומשהו, נוסע באוטובוס ישיר (840) לתל אביב, כדי לראות בקולנוע פריז את "פרסונה", לא מבין כלום, ועוד מקבל על זה "טוב מינוס".

קאט ליוני 1973. כמה חודשים לפני שירדה על הארץ עלטת מלחמת יום כיפור. הייתי אז סמל שבוז בהיאחזות הנח"ל צופר בערבה הצחיחה, ממלא טבלאות ייאוש לקראת השחרור המזדחל. למזלי הטוב, ליאורה, חברה תל אביבית יפהפייה ומבריקה שזכיתי להכיר בצופר, לקחה את ידי בידה והנחיתה היישר בביתה ברחוב הירקון. היא שנאה את הרחוב הזה – שנקרא אז גם רחוב הזונות – שנאת מוות. אבל לי זה לא הפריע, כי בירקון פינת פרישמן, מול מלון דן, עמד על תילו קולנוע "פריז".

והפעם, בלי ברגמן ושתי נשים על מיוט, אך עם אהובה צחקנית, חוזר אלייך פריז, אבל הייתי אחר, בוגר יותר, מצולק מעודף פז"ם, כדי לחזות בהיכלך ב"הצגת הקולנוע האחרונה": סרט אמריקאי צובט בלב, שחור-לבן, המתרחש באמריקה השחורה-לבנה של שנות ה-50', כשלעיירה הדרומית אנארין, טקסס, נכנסת הטלוויזיה לבתים ומכניעה את "רויאל", בית הקולנוע האחרון ששרד בעיירה, המציג בשבוע האחרון לחייו את "נהר אדום", מערבון קלאסי של הווארד הוקס עם ג'ון ויין ומונטגומרי קליפט. פרפור קולנועי אחרון לפני הפייד אאוט. עד כמה שזכור לי, בפייד אאוט של הצגת בית הקולנוע השנייה (הצגה שנייה), ליאורה הייתה צריכה להעיר אותי. ובכל זאת, היתה זאת טבילת מסך שלא אשכח.

ים של בתי קולנוע

קאט למאי 1974. עומדות היו רגליי בשערייך תל אביב, משליך-מפשיל מאחוריי את כל עברי הקיבוצי-צבאי, מפריט את עצמי, ומתנקז בחדווה אל ים בתי הקולנוע הזורמים בך כפלגי מים חיים. אין לי מושג מה קדם למה: תל אביב, או בתי הקולנוע שלה, אך כמי שקורונת הקולנוע הערמומית התגנבה לדמו בגיל ארבע, לא יכולתי לאחל לעצמי "אשפוז" יותר מושלם מזה.

31 בתי קולנוע חיכו לי בלב פתוח ונפש חפצה בתל אביב-יפו מודל 1974: שדרות, אופיר, מוגרבי, סטודיו, גורדון, אורלי (אוריון לשעבר), צפון, גת,  תל אביב, חן, אסתר, אלנבי, תכלת, זוהר, מתמיד, תמר, מרכז, זמיר, נגה, צליל, מקסים, ירון, דן, פאר, הוד, לימור, רמת אביב, בן יהודה, דקל, הדרייב אין, וכמובן, איך לא, פריז.

בניכוי בתי קולנוע שהציגו סרטים כחולים (מרכז, תמר, זמיר ומתמיד) ובתי קולנוע שהציגו סרטים טורקים, ערבים והודים (צליל, נוגה וזוהר), התחושה הראשונית היתה: הגעתי לארץ המובטחת. לארץ עוץ. לבורות המים. למה שת'ם רוצים.

בלתי אפשרי להתעלם מהעובדה שהייתי אז כולה בן 21 (וחצי), אשכרה ניו קיד אין דה טאון, שנחת על דעת עצמו, בניגוד מוחלט לדעת הקהל והמקום, על חופי הכרך. חוויה בת זונה, שממרחק הזמן אפשר לתמצת במילה אחת: מפץ. וכמו בכל מפץ, בעיקר בהרס והכאוס שהוא מפצפץ אחריו, שלב הפוסט-טראומה הגיע במרוצה, ובתי הקולנוע של תל אביב – כשמם כן הם – הפכו באופן טבעי לבית הראשון שלי. בית עם חלומות, הזיות, פנטזיות, דמויות, דמיונות, אגדות, המראות, נחיתות, סיפורים גדולים מהחיים, סיפורים קטנים על החיים. מאידך, בית בלי הורים, בלי משפחה, בלי חברים, בלי שורשים, בלי בטנה, בלי עמאיית.

אדם בלילה בעיר זרה, מה שם חייו אומרים לו? את מה הם מספרים לו? אפשר תמיד להישען על דימויים ליריים סטייל עלה נידף ברוח, או מצוף בלי עוגן, אבל האוסול היה הומלס קומפלט. לא צריך לגור ברחוב כדי להרגיש הומלס. בהדרגה התחלפו הקולנוע והמציאות החוץ-קולנועית בתפקידים, טשטשו והקצינו עד הקצה את גבולות השפיות והטירוף.

עד כמה שזכרוני אינו מטעני, הסרט הראשון ששטפו עיניי בתל אביב כקיבוצניק מופרט, היה "עיניים גדולות" בקולנוע סטודיו: הסרט השני בטרילוגיה התל אביבית של אורי זוהר (אחרי "מציצים" ולפני "הצילו את המציל"), שהצליב את שלוש אהבותיי הגדולות בחיים: כדורסל, קולנוע ותל אביב, כשרובו ככולו מתרחש על מגרש מכבי הישן.

במאי 1974, עדין עמוק עמוק בשלב הסטארט-אפ, כשכל עתידי על כוכב הלכת ארץ הסתתר מאחורי פרגוד שחור, לא הייתי מסוגל אפילו לנחש ש"עיניים גדולות", הסרט הראשון שפקח את עיניי אחרי שעקרתי לתל אביב, יהפוך פור דה לונג ראן, לקפסולת זמן שחור-לבן, שתצפון בחובה כמעט את כל מעגלי חיי. רמז: אני גר מול מכבי הישן מ-1984.

הרבה לפני שהכרתי את אינסוף רחובותיה, מחילותיה וסמטאותיה הפלוניות והאלמוניות, שרטטי לעצמי את מפת בתי הקולנוע הפוטנציאלים של תל אביב, שהיו לי בשלב החושך על פני תהום, כגחליליות באפלה הגדולה, בתוכם מצאתי מקלט מפני דרקוני הג'ונגל המאיימים, שפערו פיהם וכרסמו בי בתאוותנות. הכול אז עבד נגדי, חוץ מהסרטים, שהחזירו אור מהמסך וחבקו בחום בחשכת בית הקולנוע.     

כמה חודשים אחרי "עיניים גדולות", הגיע הבום העל-קולי בדמות "מציצים", שהוצג בסינמטק הראשון של תל אביב בבית עובד העירייה ברחוב פומפידיתא 4. "מציצים", סרט קיץ מובהק שעלה לראשונה באמצע חורף 1972 – ולא ממש נקלט בעיר מקלט – חזר לסינמטק התל אביבי בקיץ 1974: טיימינג מושלם למקצה שיפורים ראשון, לטובת כל אלה ששמעו עליו גדולות ונצורות, לא זכו להציץ בזמן אמת, אך היוו את הגרעין הקשה שהפך אותו ברבות הימים לקאלט נאמבר אואן.

אז גם אני הצצתי ונפגעתי מ"מציצים", שהיה מבחינתי "מחילת הארנב", בסופה – אחרי שבמשך 90 דקות (שעברו כמו דקה) בכיתי וצחקתי חליפות – מישהו כמו לחש לי באוזן: "וולקאם טו לתל אביב!!!!!!!".

מועדון הסרט הטוב

מהר מאד הפכה הלחישה בלילה בקצה "מחילת הארנב" ליומיות, הצגות ראשונות, הצגות שניות, "מועדון הסרט הטוב" בימי שישי בצהריים בתכלת ופריז, והצגת חצות ב"פרספקטיבה" בבית העיתונאים בימי שישי בלילה, בניצוחו של ג'סי נחייסי (בעלה השני של מירי אלוני), שעמד בכניסה ונעץ עיניו המשופדות בכל חולה סרטים שכפות רגליו דרכו במקדשו, כשזקנו העבות, שיערו המתולתל, חריצי פניו החרוצים, גופו הגדול וקולו הרועם, עדיין רועמים בזיכרוני.

בהדרגה נחשפו בפניי עוד ועוד "חלונות" קולנועיים שלא הייתי יכול אפילו לדמיין את קיומם עלי אדמות. היו ימים בתל אביב. היו זמנים בהוליווד הקטנה. בימי שישי פינו סרטי השבוע את מקומם לסרטים קשיחי זמן שירדו זה מכבר מבתי הקולנוע, וחזרו להתארח בהם בהצגות חצות; ובקולנוע פריז (כל הדרכים מובילות לפריז) בשבת, החל מ-12:00 בצהריים עד הצגה ראשונה (19:30), ארטילריה של סרטי פולחן נדירים בעוצמתם ואיכותם, שסתמו חורים ענקיים בהשכלתי הקולנועית, שסבלה אז מדפיציטים כואבים. פתאום, ללא התראה מראש, נחשפתי לסרטים עם שמות מוזרים כמו "הירונימוס מרקין", "המדבר האדום", "ליסטומניה" ו"שעת הזאבים".

לא חלפו הרבה חודשים עד שגיליתי שבפריז מציגים גם בימי חול החל מ-12:00. תגלית מרעישה ומטלטלת בגללה פיטרו אותי מעבודתי כמשחיל חוטי חשמל לשמיכות חשמליות במפעל של "זק"ש" ברחוב לבנדה, כי אורנה הציעה שנקפוץ ב-12:00 לראות את "אהבה ואנרכיה" של לינה ורטמולר עם ג'יאנקרלו ג'אניני ומריאנג'לה מלאטו. איך שאנחנו יוצאים המומים מהסרט, מנהל העבודה ב"זק"ש", שעבר שם במקרה, היה המום לראות אותי בריא ושלם (למרות שדיווחתי בעבודה שאני חולה).

סקס סמים ואנטי ממסדיות

והימים ימי ההגמוניה של הקולנוע, ששלט ללא עוררין בכיפה. ימי הקולנוע. שומדבר בסביבה לא יכול היה לנצח את הקולנוע: לא הטלוויזיה, לא התיאטרון, לא הרדיו, לא הגשש, לא חבורת לול, לא חבורת העין השלישית, לא חנוך לוין, לא שמוליק קראוס, לא מוישהל'ה איש כסית, לא יבי, לא דן בן-אמוץ, לא יוסי בנאי. לא כוורת. לא תמוז. לא זינגלה. לא צינגלה. ניינטה. נאדה. בתי הקולנוע לא ראו אף אחד בעיניים.

זה הזמן והמקום, לפני שהסיפור בורח לי מהידיים, להתעכב על הרנסנס הקולנועי שפרח ולבלב בסבנטיז והפך את החוויה בבתי המקדש התל אביביים לאולטימטיביים. קצר פה כל כך הרנסנס.

בהדרגה, תוך כדי הקלדה, נשלפים מכוכי הזיכרון ים סרטים חובקי עולם ומלואו, שהיו חלק ממהפכה קולנועית עולמית אדירה, שכבשה בסערה את המיינסטרים, איימה לחסל את הקולנוע ההוליוודי המסורתי, הממוסחר והעקר, שסבל מטרשת עורקים סופנית, ולייסד על חורבותיו קולנוע אנטי-הוליוודי במהותו. "סקס, סמים, אנטי ממסדיות וחיפוש אחר החופש האגדי, בנוסף לתחושת העצב ואי הצדק המוצפנים בקפיטליזם האמריקאי". כך תמצתה ג'ולי כריסטי, שחקנית אגדית בזכות עצמה, את הרנסנסבנטיז בקולנוע האמריקאי, שהפיץ בשורתו על עולם ומלואו.      

היום אני יודע שנָחַתִּי בתל אביב בדיוק ברגע שבו התחיל האביב המוזהב של תור הזהב. אפילו אם הוא התחיל קצת לפניי עם פיצוצים קולנועיים מהפכניים-רדיקליים כמו "איזי ריידר" ("אדם בעקבות גורלו"), "מ.א.ש", "הבוגר" ו"וודסטוק", באה מלחמת יום כיפור וקברה הכול תחת הריסותיה.

לא סגור על זה, אבל אני חושב שהפעם הראשונה שהבנתי שנקלעתי לרנסנס, הייתה כשחזיתי פעור עיניים, רוטט כולי, ב"הקונפורמיסט" של ברטולוצ'י. אחרי שהתברר לי שהברטולוצ'י הזה ביים גם את "הטנגו", הרגשתי שקורה כאן משהו גדול מהחיים, שיותר ממומלץ לעקוב אחריו.

אחרי זה הגיע "השיחה" בקולנוע ירון, שבו חזיתי לראשונה בנפלאותיו של במאי משכמו ומעלה עם שלוש שמות: פרנסיס פורד קופולה. אחרי זה ראיתי את "הסנדק-2" בקולנוע פאר: 202 דקות של פטריה אטומית לתוך המוח, כש"הסנדק" הראשון, עם ברנדו, עדיין היה מבחינתי חור בהשכלה. לא חלף הרבה זמן וגם "הסנדק", שהשלמתי במהירות האור באחד מלילות שישי בקולנוע אלנבי – נפל ברשת. ועכשיו, כשאני מחזיק ביד את שני "הסנדקים", פלוס "השיחה" בתווך, הרגשתי כמי שזכה לנגוס ב"סנדוויץ'" הקולנועי הפרומתיאי ביותר בתולדות הקולנוע.

עם הסנדוויץ' בא התיאבון, ומהר מאד המראתי על כנפי במאים יוניקים לאללה, שעשו לי טירונות מקוצרת בקיצור תולדות המהפכה: טרנס מאליק ("שביל הזעם", "ימים ברקיע"); ג'ון סלזינג'ר ("קאובוי של חצות", "יומו של הארבה"); סטנלי קובריק ("התפוז המכני", "בארי לינדון", "הניצוץ"), מייקל צ'ימינו ("חזיז ורעם", "צייד הצבאים"); ארתור פן ("בוני וקלייד", "המסעדה של אליס", "איש קטן גדול"); ג'ון בורמן ("גברים במלכודת", "זארדוז"); סם פקינפה ("חבורת הפראים", "כלבי הקש", "פט גרט ובילי הנער"); מייק ניקולס ("הבוגר", "מלכוד 22", "ידע הבשרים"); האל האשבי ("הרולד ומוד", "הפרט האחרון", "להיות שם"); בוב רפאלסון ("רסיסי חיים"); רוברט אלטמן ("הקלפן והיצאנית", "קליפורניה ספליט", "שלום לנצח", "3 נשים"); אלן ג'יי פאקולה ("הבלש ונערת הטלפון", "פראלאקס וויו", "כל אנשי הנשיא"); ג'ון קסבטס ("מיני ומוסקוביץ'", "בעלים"); סידני לומט ("סרפיקו", "רשת שידור"); סידני פולק ("הם יורים גם בסוסים", "ג'רמיה ג'ונסון", "כך היינו", "שלושת ימי הקונדור", "היאקוזה"); ג'ורג' לוקאס ("אמריקן גרפיטי"); ג'ורג' רוי היל ("קיד וקסידי", "בית מטבחיים 5", "העוקץ"); וודי אלן ("קח את הכסף וברח", "בננות", "שחק אותה סם"); ג'רי שצברג ("בהלה בפארק הסמים", "הדחליל"); פול מזורסקי ("בוב, קרול, טד ואליס", "אני אוהב את גרושתי", "התחנה הבאה גריניץ' ווילג'"); בראיין דה פלמה ("פנטום גן העדן", "אובסשן", "קארי"); ארתור היל ("ווריורז"); רומן פולנסקי בסרטיו האמריקאים ("תינוקה של רוזמרי", "סלח לי אתה נושך את צווארי", "מה?" וכמובן, "צ'יינה טאון"); וגם דושאן מאקבייב הסרבי ("מסתרי האורגאניזם", "סרט מתוק").

היו עוד. לא כולם מנתרים במהירות הרצויה למלבן המצח. ביניהם, אחד, סטיבן ספילברג, שהיה אז עדין עם החלב על השפתיים, אך מהר מאד החזיר (והחוויר) את הוליווד הישנה דרך הדלת האחורית ("מלתעות" המבאס), למרות שהרנסנסבנטיז לא ממש דילג מעליו, ושני סרטיו הראשונים ("דואל" ו"שוגרלנד אקספרס"), התאקלמו לא רע בכלל בפריים טיים של "מועדון הסרט הטוב". בניגוד משווע לכל מה שקורה היום, המושג "שוברי הקופות" – הבלוקבסטרים יעני – נחשבו בסבנטיז לזבל אטומי. מספיק שהיית זורק בין חברי מועדון הסרט הטוב מושגים כמו "הכלב אנדלוסי", "רוד מובי", "פילם נואר", "מג'יק אוואר", "סופר אימפוז", "ארט דיירקשן", "דספרדו", או "ליטל איטלי", וכולם היו קופצים לדום.

מתישהו ב-1976 הגיע תור הזהב לשיאו: "קן הקוקייה" בפאר, "נהג מונית" בצפון ו"אחר הצהריים של פורענות" בסטודיו, התפרעו סימולטנית והוציאו את תל אביב מנקודת האיזון. אני זוכר תנועה דו-סטרית אינטנסיבית למדי בין "קן הקוקייה" ל"נהג מונית" במובלעת הצפונית של תל אביב, שהייתה אז ברקיע היהלומים. אבל גם במוגרבי סקוור לא בדיוק ספרו זבובים, והתור לסטודיו הצנוע, היה פתאום הרבה יותר ארוך מהתור למוגרבי השחצן, המוחצן.

"אין אמנות בלי סיכון. זה כמו לא לעשות סקס ולצפות שיהיו ילדים. אם יש כמה דברים שאני יכול להגיד על שנות ה-70, זה שעשינו סרטים שאנשים לא ראו, או לא הבינו, אבל הייתה בהם הצהרה. זה נהדר שמישהו יכול לעשות סרט שגורף מיליונים, אבל אם זו מהות הקולנוע, זה כמו שתעשיית הרוקחות תקדיש עצמה אך ורק לייצור הוויאגרה". כה אמר פרנסיס פורד קופולה, שסרטיו דווקא גרפו מיליוני אנשים בכל העולם.

באוקטובר 1975, שנה וחצי אחרי שנָחַתִּי בתל אביב, נחתי בחוג לקולנוע באונ' ת"א, שם זיהו הבוחנים את כל תסמיני המחלה המובהקים והפכו אותי סופית לחולה סרטים מאומת. מתברר שגם אז אחוז הנבדקים והנדבקים היה אקספוננציאלי, אך כמות "המונשמים" לא עלתה על כ-60 (מתוך 600 נבדקים) בשנה. בהתחשב בעובדה שהתקבלתי למחזור הרביעי הראשון של החוג (מסלול של ארבע שנים), סביר להניח שהצטרפתי לדור חלוצי של כמה מאות חבר'ה מכל אזורי ההתפרצות ברחבי הארץ, שסבלו מווירוס זהה, ועזרו לי לשרוד את ה"גל החדש" הצרפתי.

לי כל גל נושא מזכרת, גם אם בעידן הקורונה המושג "גל" נתלש ממשמעותו המקורית, והפך שם נרדף להתפרצות אפידמיולוגית שמאיימת להביא ל"קץ האנושות". ואכן, הגל השני בהתפרצות אפידמיית הקולנוע היה מדבק, מטלטל, קטלני, מכונן ומעצב מתמיד ולתמיד. אולי הוא לא הביא לקץ האנושות, אך הצליח לרתק אותי ארבע שנים רצוף לכל "מכונות ההנשמה" בסביבה.

בהדרגה עבר מרכז הכובד הקולנועי מבתי הקולנוע השכונתיים על חופי הכרך, לאשפוז יום בבניין מקסיקו באונ' ת"א, שם לא רק שדרגתי את הסטטוס הפרטי מנובאדי לסאמבאדי בפוטנציה. שם גם הגעתי לאוצר הגנוז של כל יהלומי הקולנוע המלוטשים בכל הזמנים: מהאחים לומייר עד ז'אן פייר מלוויל; מ"אניית הקרב פוטיומקין" של אייזנשטיין עד "הכלב אנדלוסי" של בונואל ודאלי; מ"רשומון" של קורוסאווה עד "8 וחצי" ו"סטיריקון" של פליני. עד היום, יותר מ-40 שנה אחרי, כשאשתי מבקשת ממני לקנות יותר משני דברים בשוק, אני חייב לרשום כדי לזכור. אבל אם תעירו אותי בשלוש בלילה, אני זוכר על אוטומט מי צילם את "האזרח קיין" (גרג טולנד).

הלילה שבו נשרף מוגרבי

קאט ל-17 ביוני 1986, היום שבו נשרף קולנוע מוגרבי עטור התהילה, מדרגות השיש הלבנות, עמודי השיש הנוצצים והאולם הרומי. על הדרך נסגר גם קולנוע סטודיו, ששכן במרתף של מוגרבי. השמועות שמעו על פיצוץ בלוני גז שגרמו לדליקה. שמועות אחרות שמעו על הצתה יזומה לטובת דמי הביטוח. לך תדע. שריפת מוגרבי, שנפלה על תל אביב כמו מכה משמים – והפיכתו לעוד מגרש חניה – סימנה ממרחק הזמן את מותם של בתי הקולנוע בתל אביב, שעדיין שמרו את הראש מעל המים גם באייטיז, למרות שאיכות הסרטים ירדה לבור, למעט "קאטר ובון" (1981), "אהובת הקצין הצרפתי" (1981), "מקס הלוחם בדרכים" (1981), "בלייד ראנר" (1982), "סינמה פרדיסו" (1982), "אטלנטיק סיטי" (1982), "משהו פראי" (1986), "מיסיסיפי בוערת" (1988), "לבו של אנג'ל" (1987), "הקיסר האחרון" (1987), ואולי עוד אחד שניים. אייטיז שלם לא הצליח לכבות שנה אחת בסבנטיז.

קאט לקיץ 1989. יעל חכים, מזכירתם של האחים משה ודני גרשט, הבעלים של פריז, מתקשרת וקובעת לי פגישה במשרד בירקון 106. ההצעה: להחליף את יענקל'ה בוארון כפרוגרמטור של ההקרנות המיוחדות – יעני סרטי הקאלט-פולחן – פלוס עריכת ה"פריסקופ" (תכנית הסרטים). האחים גרשט לא ידעו מאומה על הרומן שלי עם פריז, אבל שמרתי פאסון כדי לייצב מולם את עמדת המיקוח.  

קאט ל-21 ביוני 1992, הצגת הקולנוע האחרונה בקולנוע פריז. יום עצוב בחיי שסיים שלוש שנים קסומות-חלומיות. הורדת המסך על קולנוע פריז, סימלה, יותר מסגירת כל בית קולנוע אחר בתל אביב, את מותו של הקולנוע השכונתי, שהתנפץ קשות על סלעי הקניונים והשתלטות העידן הרב-ערוצי: הטלוויזיה בכבלים, מפץ ערוץ 2, הדי.וי.דיז, הפי.סי והאינטרנט, שהחזיר לאופנה את הפיראטים. הפעם בלי ספינות, בלי ים סוער, בלי חרב על הירך, ובלי משקפת מלח ארוכת קנה. רק עם מקלדת ועכבר.  

גם מחירי הנדל"ן של בתי הקולנוע בתל אביב, שנסקו לשחקים, שכנעו את הבלעבתים שעדיף למכור את הקולנוע תמורת עוד מגדל דירות, מלון חדרים, מגרש חניה, סופרמרקט או מכון כושר, על עוד סרט קקמייקה שהחזיק בקושי שבוע, ולא החזיר אפילו את מחירי הפרסום. עוד ניצחון בנוקאאוט של החומר על הרוח.

האמת שכבר לפני השריפה הגדולה שכילתה את מוגרבי, מתו בתי הקולנוע של תל אביב כמו ציפורים בסתר: שדרות, שנסגר בסוף הסבנטיז ועל חורבותיו נוסד בנק "מסד"; קולנוע דן שהפך למועדון "דן"; אופיר שהפך בתחילת שנות ה-80 למועדון "ליקוויד", ואחרי זה למגרש חניה; גורדון, שהפך בתחילת האייטיז לגורדון המחודש בניהולו של ראובן קצוביץ' ז"ל (שהריץ בהצלחה פנומנלית את "פדרה פדרונה"), נסגר במהלך האייטיז; אלנבי, אחד מבתי הקולנוע היותר מנצנצים של תל אביב בכל הזמנים (שם ראיתי את "העוקץ"), שבק חיים באמצע שנות ה-80' והפך למועדון "אלנבי 58" המיתולוגי. ב-17 באוקטובר 2017 נהרס סופית ועל חורבותיו מתוכנן לקום בנין מגורים יוקרתי בן שש קומות; לימור, שנשרף ב-1993 בעקבות שריפה בלונדון מיניסטור, נפתח מחדש אחרי שיפוץ ב-2004, עבד שנתיים ונסגר בגלל הפסדים כבדים. כיום פועל במקום "אולמל'א", המצוות ל"צוותל'א"; רמת אביב, שהפך במהלך האייטיז לתמוז (ושיחק אותה בגדול עם "סיפור בזיג זג"), נסגר בסוף האייטיז, ועל חורבותיו קם בית הספר לעיתונאות "כותרת"; אסתר, שהפך ב-1998 למלון "סינמה" (85 חדרי אירוח); דקל בשיכון בבלי, שנסגר בלחץ השכנים ב-1996. ב-2007 רכש את הקולנוע עדי קייזמן עם שותפן רן אפרת ב-28 מיליון שקלים ומכר אותו ב-2015 פי שניים; הוד, שהתאמץ להפוך לקומפלקס עם ארבעה בתי קולנוע, נסגר סופית ב-2007 וב-2009 נמכר לעיריית תל אביב, והפך לשלושה אולמות תיאטרון של בית ליסין; פאר, שהפך גם הוא בניינטיז לקומפלקס רב-פאר, וב-2007 נסגר סופית. כיום מאכלסין אותו "סופר באבא" ומכון כושר; ירון, שבמהלך הסבנטיז הפך לסינמה 1 וסינמה 2, ובשנות ה-80 פוצל שוב לשלושה בתי קולנוע ונקרא קולנוע טיילת עד שנסגר. מקסים (המקסים), שהפך ב-2012 למתחם האוזן השלישית; אורלי, שנהרס סופית ב-1991, כשחציו העליון עמד חשוף לשמש הקופחת כעשור, עד שעל חורבותיו וחורבות מגרש מכבי הישן הצמוד לו, קם מגרש חניה. כיום ניצב עליו "מתחם בצלאל" הפנסי ומנקר העיניים; תל אביב, שנסגר ב-2000, נהרס סופית ב-1 בנובמבר 2010, ועל חורבותיו נבנה בניין מגורים; צפון, מהמפוארים בבתי הקולנוע התל אביבים, שנודע בזכות רפרטואר סרטיו המשובח, נסגר ונהרס בסוף שנות ה-90, ועל חורבותיו נבנה בניין מגורים מודרני מלוקק ומנקר עינים; הדרייב-אין בצפון שנסגר ב-2000, וכיום עומד על חורבותיו היכל קבוצת שלמה המשמש את הפועל ת"א כדורסל; תכלת, שנסגר באמצע שנות ה-90 ועל חורבותיו נבנה ב-2000 פרויקט דירות היוקרה "צמרת תכלת"; וגת, שהאריך ימים יותר מכולם, וגדיעתו מהנוף הייתה אולי הגודעת ביותר, אבל גם הוא פרפר נואשות בין לסתות כרישי הנדל"ן, שלפתו סופית ב-26 במאי 2015.

שרשרת ההדבקה

נכון לסוף יוני 2020, אחרי שבשלב הספתח חיכו לי במאור פנים 31 בתי קולנוע, שרדו בתל אביב בקושי שלושה בתי קולנוע: רב חן, לב והסינמטק התל אביבי. נפילת בתי הקולנוע של תל אביב כמו דומינו, לא קטעה את שרשרת ההדבקה. הקולנוע מצא "בתי קולנוע" חדשים בדמות הבינג', הסטרימינג, ההורדות הפיראטיות, הלינקים ועוד. הקולנועי האנלוגי, עם מכונת ההקרנה והגלגלים, עבר במרוצת הזמן מטמורפוזה דיגיטלית טוטאלית, המסמנת עתיד קודר ביותר לבית הקולנוע, גם אם קוראים לו היום "סינמה סיטי" או "יס פלנט".  

מוקדם עדין לנבא האם מגפת הקורונה היא אירוע בקנה מידה תנכי, או עוד משבר חולף. נכון לרגעי כתיבת שורות אלו (יוני 2020), לא היה צפי ואופק לכלום. דבר אחד בטוח, עתידו של בית הקולנוע, מוסד ששרד בהצלחה 120 שנה רצוף, לוטה בערפל קרב כבד. יש מצב שגם בתי הקולנוע, שצלחו את כל טלטלות הזמן, יינגפו מפני מגפת הקורונה, ויכנסו כעוד פריט לרפרטואר המתארך של העולם הישן: מכונת כתיבה, מילון אבן שושן, פרימוס, פתיליה, עששית, פליט, שמן קיק, תנור נפט, סיפולוקס, אלטע זאכן, מכתב עם בול, פסוקו של יום, טרנזיסטור, פטיפון, טייפ-סלילים, חנות תקליטים, חנות פוטו, תמונות סטילס, חדר חושך,  "להיטון", "על המשמר", "דבר", "העולם הזה", רגע לפני שהעולם החדש משתלט סופית על הזמן, ומאלץ גם את ניצולי שנות הקשישים להמציא את עצמם מחדש.     

תל אביב, יוני 2020