הָעוֹלָם נִסְדָּק מֵעָלֵינוּ,

כְּמוֹ חַרְסִינָה יְשָׁנָה

עַל קִירוֹת הַמִּטְבָּח.

הַלַּיְלָה כִּמְעַט עַפְתִּי מֵהַמִּרְפֶּסֶת

הַיָּרֵחַ הָיָה עָגֹל וּמְפַתֶּה,

עֵץ הַתַּפּוּז לָחַשׁ –

תִּפֹּל מָתוֹק, תִּפֹּל

אֲכַסֶּה אוֹתְךָ בְּמִיץ כָּתֹם

זֶה אוּלַי יִצְרֹב, אֲבָל לֹא יִכְאַב.

אַתָּה יוֹדֵעַ, עֵצִים לֹא מְשַׁקְּרִים

הֵם רַק עוֹמְדִים כָּכָה עִם הַיָּדַיִם

מִתְחַנְּנִים לֶעָלִים –

אוּלַי הַפַּעַם תִּשָּׁאֲרוּ, קְטַנִּים וּמְצֻמָּקִים.