רָצִיתִי לְהִישָּׁאֵר שְׁקֵטָה. יַלְדָּה טוֹבָה וּמְכִילָה. "אִמָּא, אֲנִי כָּל כָּךְ מְפַחֶדֶת. אֵיפֹה אַתְּ?" הַשָּׁמַיִים שֶׁלִּי עָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם הָאֲחוֹרִיּוֹת וּבַת-קוֹל לֹא יָצְאָה. זֶה כָּאַב.

אֶחָד שְׁתַּיִים ו… שָׁלוֹשׁ.

מֵאָז אֲנִי בּוֹרַחַת.

מָה יְכוֹלָה יַלְדָּה בַּת שְׁמוֹנֶה

מוּל גֶּבֶר זָר

שֶׁהִפְשִׁיל עֶרְוָתה?

"הִשָּׁאֲרִי חֲמוּדָה, אֲנִי בְּסַךְ הַכּוֹל עוֹשֶׂה לְךָ שׁוּם דָּבָר," אָמַר וְהֵכִין אֶת הַתַּעַר הַקַּר.

בְּכָל יְמֵי-שְׁנוֹת-יַלְדוּתָהּ הָאֲרוּכּוֹת הִיא חִיפְּשָׂה בְּפִינַּת הָרְחוֹב אֶת הַפָּנִים הַמְּכוֹעָרוֹת, שֶׁלֹּא בָּאֱמֶת רָאֲתָה כְּשֶׁזֶּה קָרָה.

הוּא הוֹשִׁיב אוֹתִי עַל בִּרְכָּיו.

אֲנִי נִשְׁבַּעַת, שְׁחוֹרִים הָיוּ פָּנָיו.

צְלָלִית מַעֲרֻמַּי.