אֲבָל אֲנִי יָרֵחַ יְרוּי מַכְתְּשִׁים,
מֵטֵאוֹרֵי-אָדָם שֶׁהִתְנַגְּשׁוּ בְּמַסְלוּלִי
וּפָעֲרוּ בִּי עֵדוּיוֹת –

אֲבָל אֲנִי חוֹטֵף אוֹתְךָ לְסִיּוּר
עַל פָּנַי: כָּאן פָּעַר בִּי זֶה וְכָאן חוֹלוֹת
סָחֲפוּ מַיִם, וְכָאן אַתָּה
מִתְבּוֹנֵן בִּי כָּעֵת בְּעַיִן רַכָּה,
אוּלַי לָתֵת קְצָת רוּחַ,
לִשְׂמֹחַ
עַל שֶׁמֶשׁ.

מַה שֶּׁקָּעוּר הָיָה מָלֵא –
אֲנִי מַסְבִּיר. אוּלַי נָהָר זָרַם,
אוּלַי אֲגַם קָרִיר, אוּלַי
גַּם כָּאן הַבַּרְוָזִים,
אוּלַי מִכָּאן – אֶפְשָׁר.

וּמִסִּיּוּר פְּנֵי יָרֵחַ
בּוֹרֵחַ-בּוֹהֶה אֶל שִׁמְמַת הֱיוֹתִי,
וְתוֹהֶה:
וְאֵיפֹה אַתָּה
תּוֹתִיר בִּי עוֹד מַכְתֵּשׁ?