close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • חתימה

    חנה קב רוט | סיפורים | התפרסם ב - 15.04.18

    ביום חמישי בערב חזרה ממשמרת מחאה ליד ביתו של ראש הממשלה בירושלים. ראשה כאב בשל העמידה הממושכת בשמש הקופחת. שוב שכחה להצטייד בכובע. גם רגליה הציקו לה למרות שנעליים נוחות דווקא זכרה לנעול. היא הייתה צמאה ורעבה וכל שריר בגופה זעק לנוח ובכל זאת התייראה מן הרגע בו תיכנס הביתה. היה משהו מנחם, כמעט מרגיע, במפגש עם הורים כמוה כשניתן היה לתרגם את החרדה הפרטית לדאגה כללית ולהפוך את הפחד לכעס על הממשלה. אבל כשסגרה מאחריה את הדלת, לא היו הבנים בלבנון וממשלה רעה, רק דורון בנה היחיד שנמצא אי-שם בחושך בארץ זרה ועוינת.

    היא ידעה כי גם הלילה, למרות העייפות, לא תצליח להירדם אלא לפרקי זמן קצרים שמהם תתעורר שטופת זיעה ותמשיך להתייסר על כי חתמה לו. כשעזבו את הקיבוץ היה דורון כבן עשר, מקושר באלפי נימים למקום ולאנשיו ובעיקר לילדים חברי קבוצתו. כשהודיעה לו על החלטתה לעזוב קבע בתוקף: "אני נשאר." אבל היא הסבירה לו שכל עוד הוא ילד ונתון לאחריותה אין לו ברירה והוא חייב לבוא עימה. כשתגדל ותעמוד ברשות עצמך, תוכל לעשות מה שתרצה, הבטיחה לו. ומתי יגיע היום המאושר הזה, שאל. כשתהיה בן שמונה עשרה, חתמה את הדיון. דורון זכר את ההבטחה וכשהגיע זמן גיוסו תבע את פירעונה. חתמה לו על הטופס שיאפשר לו כבן יחיד להצטרף ליחידה קרבית. חודשים ספורים לאחר שהתגייס פרצה מלחמת לבנון, זו שנקראה "שלום הגליל", ומאז, כבר למעלה משנתיים, שנתה טרופה בלילות. את הימים היא ממלאת בפעילות נמרצת. מכתתת רגליה מהפגנה להפגנה, מודדת את רחובות עירה ומחתימה עוברים ושבים על עצומות הקוראות לממשלה להחזיר את הבנים הביתה. שואבת עידוד מתומכים ולומדת לספוג עלבונות, גידופים, אגרופים מונפים ואף יריקות מצד המתנגדים. אבל הלילות. מה לעשות עם הלילות הריקים והארוכים. הרדיו פתוח והיא אינה מחמיצה אף מהדורת חדשות כמעט. רק לפעמים ממירה את הרדיו באוסף התקליטים שלו. המוסיקה שנוהג לשמוע זרה לטעמה אבל היא מרגישה שגם זו דרך להיות קרובה אליו.

    כבר שלושה שבועות לא היה בבית והיא זכתה רק לשלוש שיחות טלפון חטופות. בשיחה האחרונה אמר כי אולי יבוא לשבת והדגיש את האולי. אבל אצלה הפך האולי לודאי וכשלא הצליחה להירדם החלה לנקות את הבית מחכה בקוצר רוח לבוקר, אז תרד למכולת של אברם לקנות מצרכים כדי להכין לדורון מטעמים כאשר אהב.

    כשעמדה במטבח פורקת את המצרכים שהביאה מהמכולת שמעה ברדיו על עוד שני חיילים שנהרגו בלבנון ממטען צד. הודעה, אמר הקריין, נמסרה למשפחות. התיישבה, חופנת את פניה בידיה, עוצמת עיניים וחוזרת בראשה על המשפט: הודעה נמסרה למשפחות, ובכאב מהול בהקלה אומרת לעצמה: ההודעה  נמסרה.

    אחר הצהריים הוצף הבית בניחוחות של עוגת דבש שנאפתה בתנור. עוד מעט, חשבה, יתמזגו בריח מדים מיוזעים ספוגים בשמן רובים. תערובת מבחילה שזכורה לה עוד מימי היותה חיילת. תמיד שנאה את ריח הצבא ולא האמינה שיום אחד תתגעגע אליו. מששקעה השמש יצאה למרפסת גוררת עימה את הטלפון. פיתחה כלפי המכשיר יחס של אהבה-שנאה. כששתק היתה מתבוננת בו בריכוז כמשכנעת אותו בכוח מחשבתה לצלצל. כשהצלצול לא היה מדורון קיצרה בשיחות כדי להשאיר אותו פנוי. מדי פעם היתה מרימה את השפופרת לוודא שהקו תקין. כשהגיעה השיחה המיוחלת נשקה לשפופרת לפני שהשיבה אותה על כנה וצחקה על עצמה, נהפכת לפטישיסטית, הא?

    המרפסת האפילה אך היא לא העלתה בה אור. ישבה בחשכה שואפת לקרבה את ריח הפריחה המתוק- כבד של  האלמון ההודי. שקט של ליל שבת ירד על השכונה הקטנה ורק מהדירה הסמוכה עלה קולו של השכן מקדש על היין. מתחיל להיות מאוחר אמרה לעצמה והציצה בשעונה, אבל זכרה כי גם בפעם הקודמת הגיע רק בשמונה בערב. סמוך לשעה תשע, כשהפקעת בגרונה הולכת ותופחת, שמעה צעדים כבדים של זוג נעליים צבאיות וראתה את צלליתו מתקרבת בכיוון חדר המדרגות. עכשיו פרץ מתוכה הבכי ומחנק הגרון השתחרר. קמה, מיהרה לנגב את הדמעות בטרם ייכנס, יודעת כי לפחות עד יום ראשון בבוקר תולעת הפחד והאשמה המכרסמת בה תרפה מעט.

     

     

    חנה קב רוט

    גמלאית של סמינר הקיבוצים ושל המדרשה לאמנות בבית ברל. כותבת לעת מצוא ומפרסמת מדי פעם סיפורים קצרים ושירים באתרי ספרות מקוונים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 3
    • 3
    • 4

    תגובות


    7 תגובות על “חתימה”

    1. רפי דנן הגיב:

      יפה מאוד חנה, אהבתי. אני מוכרח לומר שחרדתי בליבי שההבאים הם אנשי הבשורה של יחידת דובר צהל. תודה לאל ולמחברת שהתבדיתי.

    2. מרים זיק הגיב:

      שובר לב, אלה החיים שלנו. ולא חשוב מה נחליט לעשות.

    3. יטבת גליק הגיב:

      מעורר הזדהות מעורר מחשבה, מותח עד הסוף וכתוב היטב.

    4. ד"ר דרור גרין הגיב:

      תודה, חנה, על הסיפור המרגש.

    5. עליזה הגיב:

      תולעת הפחד של חנה כרסמה בי לאורך כל הסיפור. היא הצליחה לשחזר בדיוק את החרדות שעוברות על כל אמא, כל יום וכל שעה, מהרגע שהילד נולד עד שהיא כבר לא. והתקופה הקשה מכול היא כמובן בעת השירות הצבאי. הסיפור כתוב בצורה נפלאה, אמינה וחודרת לב.

    6. חנה קב רוט הגיב:

      אני מודה מאד לכל הקוראים שסיפורי נגע אל ליבם ונתנו לכך ביטוי בתגובתם. ריגשתם אותי.

    7. מיכלי גל הגיב:

      חנהל'ה, אהבתי את הסיפור, ושמחתי שבחרת בסוף טוב …

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    שני שירים

    שלומית כהן-אסיף
    דִּמְעָה אוֹ גַּחְלִילִית כּוֹכָב קָטָן בּוֹכֶה בַּחֲשֵׁכָה לֵילִית. וְאֵינִוֹ יוֹדֵעַ אִם...

    אוֹרצֵל

    חנה קב רוט
    אוֹר נוֹבֵעַ מִמִּסְתָּרִים מְגַשֵּׁשׁ בַּפְּרוֹזְדּוֹרִים אַחַר חַדְרֵי הַלֵּב עִתִּים מְתַעְתֵּעַ עִתִּים...

    המומלצים לילדים

    מערכת סלונט
    "אַבָּא שֶׁלִי הָיָה פַּעַם כָּזֶה מַגְנִיב" | קית' נגלי | מאנגלית:...
    דילוג לתוכן